קוילה-סוריה
 | |
| גאוגרפיה | |
|---|---|
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 332 לפנה"ס |
| פירוק | |
| תאריך | 64 לפנה"ס |
| ישות קודמת | עבר נהרה, פיניקיה האחמנית, יהוד מדינתא |
| ישות יורשת | ממלכת החשמונאים, פרובינקיה סוריה, דקאפוליס |
  | |
קוֹילה סוריה הוא מונח שמקורו בתקופה ההלניסטית (ביוונית: ἡ Κοίλη Συρία,[1] "סוריה החלולה"; בלטינית: SYRIA COELE) והיו לו משמעויות גאוגרפיות שונות בתקופות שונות. המונח התייחד לתיאור האזור שמוכר כיום כבקאע בלבנון, אך לעיתים קרובות השתמשו בו לתיאור כל השטח שמדרום לנהר אל-כביר, בגבולה הצפוני של לבנון עם סוריה של ימינו, ובכלל זאת ארץ יהודה, עד גבול מצרים. האזור עמד במוקד סכסוך בין הממלכה הסלאוקית לבית תלמי מאז קרב איפסוס (301 לפנה"ס).
נראה שמקור המונח הוא "חילת סוריה". "חילא" בארמית סורית פירושו עמק או בקעה. במובן המצומצם של המונח, הוא התייחס לאזור שבין הר הלבנון ומול הלבנון.[2] עם זאת, ייתכן שהמונח "קוילה" מקורו במונח "כל" בשפות שמיות במובן של סוריה כולה.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 318 לפנה"ס כבש את קוילה סוריה תלמי בן לאגוס, גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר הגדול שנעשה שליט מצרים. הוא נסוג מן האזור ב-313 לפנה"ס, בזמן שהצטרף לקואליציה נגד אנטיגונוס מונופתלמוס. ב-312 לפנה"ס הביס סלאוקוס הראשון את דמטריוס הראשון ממקדון (בנו של אנטיגונוס) בקרב עזה, והדבר אפשר לתלמי לכבוש מחדש את קוילה סוריה. הוא החזיק בשטח מספר חודשים עד שחזר לידי אנטיגונוס. תלמי כבש את האזור בשלישית ב-302 לפנה"ס אך נסוג במהירות לאחר ששמע דיווח כוזב כי אנטיגונוס ניצח. הוא חזר רק לאחר שאנטיגונוס נוצח בקרב איפסוס ב-301 לפנה"ס. קוילה סוריה ניתנה לסלאוקוס, בשל ניצחונו בקרב איפסוס ותרומתו האפסית של תלמי לניצחון. למרות זאת, סלאוקוס לא כבש בכוח את קוילה סוריה מתלמי – ייתכן בשל עזרתו של הלה לביסוס בית סלאוקוס בבבל. המלכים הבאים בשושלת הסלאוקית לא ויתרו על השטח, דבר שהוביל לסדרת מלחמות בין בית תלמי לסלאוקים, הקרויות "המלחמות הסוריות".
בשנת 194 הקים ספטימיוס סוורוס פרובינקיה רומית בשם "קוילה סוריה" (אנ'), שאליה ואל הפרובינקיה פיניקיה סופחו החבלים הצפונים של הפרובינקיה סוריה פלשתינה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קוֹילֶה, במלעיל.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 10.
- ^ מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, III. Theophrastus, p. 14
