סוריה פלשתינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוריה פלשתינהלטינית: Syria Palæstina) הייתה פרובינקיה רומית שגובשה בשנת 135 לספירה, בתום דיכוי מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס, מחיבורן של הפרובינקיה סוריה והפרובינקיה יהודה. חלקה הצפוני של הפרובינקיה סוריה פלשתינה פוצל בשנת 194 בין הפרובינקיות קוילה-סוריה ופניקיה (פרובינקיה רומית). יתרתה הדרומית התקיימה עד שנת 358 עת נגרע ממנה חלקה הדרומי ונוצרה הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס והיא נבלעה לחלוטין בפלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה הביזנטיות עם פרסום הצו של הקיסר תיאודוסיוס השני בשנת 409 לחלוקתן וארגונן מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הפרובינקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא
שער הניצחון שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (שחזור סכמטי)

השלטון הרומי מחק את שמה של הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) וצירף את שטחה לשטחה של הפרובינקיה סוריה ליצירת הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הפרובינקיה נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל[1][2]. אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה[3]. בנוסף לשינוי השם, טשטוש הגבול הפיזי של פלשתינה (יהודה לשעבר) על ידי צירופה עם סוריה נועד גם כן להשכחת העם היהודי. גם להקמת העיר האלילית והנוכרית איליה קפיטולינה על חורבותיה של ירושלים, ובה מקדש אלילי על מקום המקדש היהודי, ואיסור על יהודים לבוא בתחומה, הייתה מטרה דומה.

רפורמה אדמיניסטרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 194 לספירה, תחת שושלת סוורוס, החלקים הצפוניים של הפרובינקיה סוריה-פלשתינה פוצלו לסוריה-קואלה (פרובינקיה רומית) וסוריה-פניקיה (עם הבירה בצור).

משבר המאה הרביעית והמרד הפלמירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשבר האימפריאלי בארץ ישראל

החלשותה של האימפריה הרומית בראשית המאה השלישית, הביאה לכך שהאימפריה הססנית התפשטה מערבה ואיימה על הפרובינקיות הרומיות במזרח. אחד ממנהיגי העיר תדמור, ספטימיוס אודינטוס שהמליך את עצמו למלכה, מונה כנציב הפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. ספטימיוס אודינטוס הנהיג את צבאו לניצחונות רבים על האימפריה הססנית, עד לניצחון מכריע על המלך הססני שבור הראשון. כתוצאה מכך, ספטימיוס אודינטוס זכה לתהילה רבה באימפריה הרומית ואף זכה לתואר "מתקן כל המזרח" שהיה שמור לקיסרים. בשנת 267 נהרג ספטימיוס אודינטוס במהלך ריב משפחתי. בנו של ספטימיוס אודינטוס ירש להלכה את אביו, אך למעשה, בתו הבגירה זנוביה היא זו ששלטה בעיר ובצבא.

המלכה זנוביה וצבאה ניצלו את הכוח הרב שהיה בידיהם ואת חולשת האימפריה הרומית והאימפריה הססנית והכריעו בתוך שנתיים את הפרובינקיות הרומיות במזרח והעמידו אותן תחת שלטון העיר תדמור.

הקיסר הרומי אורליאנוס שהצליח לייצב את השלטון המרכזי ברומא, התפנה גם לחסל את האיום ממזרח. לאחר מספר ניצחונות צבאיים, נכבשה העיר תדמור והמלכה זנוביה, שניסתה להימלט נתפסה. אורליאנוס שב לרומא כמנצח, לאחר שהשאיר חיל מצב בעיר תדמור. בדרכו חזרה, נודע לאורליאנוס כי תושבי תדמור התקוממו וחיסלו את חיל המצב. אורליאנוס שב על עקבותיו, כבש שוב את העיר והפעם הורה לחייליו להחריבה. על סופה של המלכה זנוביה לא ידוע בוודאות, אם כי לפי אחת הסברות, אורליאנוס חס על חייה בטענה שהיא יפה מכדי להיות מוצאת להורג והיא זכתה לסיים את חייה בשלווה בוילה בטיבולי.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון עד שבתקופה הביזנטית הם נעשו לרוב תושבי הארץ.[דרוש מקור]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס מכלול פעולות עונשין שנקראו גזרות השמד במטרה לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל, ולפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. הגזירות כללו שורה של צווים שאסרו קיומן של מצוות בארץ ישראל, ובהם איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והם נאכפו במלוא חומרתם, בעונש מוות על העוברים עליהם. תקופה זו נקראה על ידי חכמי התלמוד בשם הקוד "שעת הסכנה". חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים-פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פוריה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.

לאחר חורבן הבית ועד מרד בר כוכבא (הסתיים ב-135) ישבה הסנהדרין ביבנה. בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית. רבי יהודה הנשיא - נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה אתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.

לצד חוקרים המצדדים בהמשך קיום הסנהדרין לאחר ימי מרד בר כוכבא[4], קיימים גם חוקרים הטוענים כי אין כל ראיה לקיומו של גוף מרכזי הקרוי "סנהדרין" לאחר המרד. י' לוין טוען: "השם 'סנהדרין' כמעט שאיננו מופיע בתיאורי תקופה זו. השימוש במונחים העשויים להעיד על קיומו של מוסד כזה הוא נדיר למדי, ואף מוגבל לסוף המאה הראשונה או לראשית השנייה."[5]. לטענתו, לא נזכר במקורות גוף עליון דתי או שיפוטי, ומונחים, כגון ועד, בית הוועד, בית מדרש ועוד ביטויים דומים - מכוונים כולם להתכנסויות של בתי דין מקומיים, או להתכנסויות חכמים לשם לימוד.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפילוג היהודי-נוצרי

גזירות אדריאנוס אסרו בין היתר על המילה והעבירו שליטה בערים מההנהגה היהודית להנהגה נכרית, עם ירידת כוחה של ההנהגה היהודית והיהודית-נוצרית, עלתה כוחה של ההנהגה ההלניסטית, הלא יהודית גם בקהילות המשיחיות.

אחת ההשלכות של מרד בר כוכבא הייתה התדלדלות האוכלוסייה היהודית באזורים נרחבים בארץ ישראל. לחלק מהמקומות היגרו נכרים ובחלק מהמקומות קמו קהילות נוצרים ממוצא פגני. כל אלו החלישו את כוחם של היהודים נוצרים והעבירו את ההגמוניה לידי הנוצרים הבלתי נימולים.

פולחן הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריאנוס היה ראשון הקיסרים שקיבל כבוד אלים בעודו בחיים, והדבר בא לידי ביטוי בפרובינקית סוריה-פלשתינה, לאחר הקמתה. בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, הוא ביקש לתת תוקף חוקי לשלטונו על ידי שימוש בדת וכך הוא יסד את שיטת הטטררכיה שבה הקיסר הוא אל, מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה.

אולם תיקוניו של דיוקלטיאנוס לא שרדו לאורך זמן, בזמנו של קונסטנטינוס ויורשיו החלה הנצרות עולה כדת המדינה החדשה והחליפה את כל הפולחנים הפגאניים ובכלל זה את פולחן הקיסר. הד לפולחן הקיסר והמנהג לעלות לדרגת אלים בני תמותה אפשר לראות בפולחן הקדושים של הנצרות קתולית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוריה פלשתינה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  2. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון.
  3. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  4. ^ כ-א' אופנהיימר, "בתי מדרשות בארץ-ישראל", עמ' 80, למשל.
  5. ^ י' לוין, "מעמד החכמים", עמ' 48.