ממלכת החשמונאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת החשמונאים
Map Hasmonean Kingdom-he.svg
יבשת אסיה
שפה נפוצה עברית, יוונית
עיר בירה ירושלים
31°46′35″N 35°13′53″E / 31.776258°N 35.231516°E / 31.776258; 35.231516
משטר נשיאותי-צבאי, מונרכיה
הקמה
תאריך
מרד החשמונאים
140 לפנה"ס[1]
פירוק
תאריך
כיבוש פומפיוס במזרח
63 לפנה"ס
ישות קודמת הממלכה הסלאוקית
ישות יורשת הרפובליקה הרומית
דת יהדות

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה[2] עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
האימפריה הסלאוקית (בצהוב) בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, התרחבה על חשבון הממלכה המצרית התלמית (בכחול).

העצמאות היהודית בארץ ישראל אבדה בשנת 586 לפנה"ס עם חורבן בית המקדש הראשון. בשנה זו, כבשה בבל את ממלכת יהודה והגלתה את רוב תושביה היהודים. בארץ נותרה רק דלת העם ואצילים ספורים. לאחר רצח גדליהו בן אחיקם וטיהורים נוספים התרוקנה הארץ כמעט לגמרי מיהודים והיגרו אליה בני עמים אחרים.

כעבור כמה עשרות שנים, נכבשה בבל על ידי פרס ומלכה, כורש, הוציא בשנת 538 לפנה"ס את הצהרת כורש, לפיה יהודים הורשו לחזור לארץ ישראל. שיבת ציון שהתרחשה בעקבות ההצהרה, חידשה את היישוב היהודי הגדול בארץ ישראל, אך הוא לא זכה לעצמאות מדינית. היהודים נהנו, אמנם, מאוטונומיה מנהלתית ודתית, אך השלטון המדיני היה מסור לידי המושל הפרסי.

בשנת 334 לפנה"ס פלש אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית ובשנת 332 לפנה"ס הגיע לארץ ישראל. לאחר מצור על צור ועל עזה וכיבושן סולקו הכוחות הפרסים מארץ ישראל, והיא עברה לידיו של אלכסנדר הגדול. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול התנהל מאבק ירושה מר הידוע בשם "מלחמות הדיאדוכים" בין הגנרלים הבכירים של צבאו. בסופו של דבר הייתה ארץ ישראל בידיים מצרים התלמיית (קרוב למאה שנים). האימפריה הסלאוקית תבעה בעלות עליה ועל השטחים הקרובים לה, הידועים בעת העתיקה בשם קוילה-סוריה. לאחר מאבק ארוך הצליח אנטיוכוס השלישי, שליט האימפריה הסלאוקית לכבוש את ארץ ישראל במלחמה הסורית החמישית (202 - 195 לפנה"ס).

במקביל, הממלכה הסלאוקית ניסתה להתפשט מערבה. לאחר מספר עימותים בינה לבין הרומאים, השלטון הסלאוקי נקלע למצוקה גדולה, אחרי תבוסה מוחצת, אשר ספג מידי הרומאים בקרב מגנסיה (190 לפנה"ס), והסכם אפמאה הקשה שנכפה על הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס השלישי ויורשיו, בעיקר אנטיוכוס הרביעי, נאלצו להתמודד עם משבר מדיני וכלכלי חריף שנכפה עליהם, כתוצאה מהפיצויים הגדולים שהיו צריכים לשלם לרומאים, קריעת שטחים מהאימפריה, והגבלת כוחם הצבאי. השלטון ניסה לחזק את זיקת המחוזות השונים של ממלכתו, אך ניסיונות אלה הביאו למרידות תכופות בארמניה ובמסופוטמיה, והיוו קרקע נוחה למרידה היהודית ביהודה. גם מאבקי כוח פנימיים של הטוענים לכתר הסלאוקי פגעו רבות ביכולת המשילות של האימפריה. בשל הצלחת המורדים בשדה הקרב, ובשל קשייו של השלטון הסלאוקי לאכוף את מרותו ביהודה, השלטון העדיף להתפשר עם היהודים, ולתת להם אוטונומיה דתית, שהפכה ברבות השנים לעצמאות מדינית.

הממלכה החשמונאית הוקמה בתפר היסטורי שבו הממלכות הסלאוקית והתלמיית ירדו מגדולתן, ואילו הממלכות החדשות: הפרתית והרומית לא הגיעו להבשלה של מאבק שליטה על אזור המזרח הקרוב. על פי מנחם שטרן מדובר בנסיבות היסטוריות נדירות שכדוגמתם התרחשו כאלף שנה קודם בימי ממלכת ישראל המאוחדת.[3]

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של מטבע חשמונאי. בצדו הקדמי: "יהוחנן הכהן הגדל וחבר היהודים". בצדו האחורי: שתי קרנות שפע מחוברות ופרח רימון ביניהן.

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנה שבה מקובל לראות את עצמאות הממלכה החשמונאית היא 140 לפנה"ס. בתחילת תקופת שלטונו של שמעון. בשנה זו הכיר דמטריוס השני במעמדו של שמעון, וביטל את גביית המסים, החלטה שהתפרשה במקבים א' כהענקת עצמאות ליהודה.

בשנת שבעים ומאה [140 לפנה"ס] הוסר עול הגויים מישראל. ויחל עם ישראל לכתוב במכתבים ובשטרות : בשנה הראשונה לשמעון כוהן גדול, שר-צבא ונשיא ליהודים

(מקבים א יג מא-מב)

הממשל המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שמעון נקבעה המסגרת של המדינה החשמונאית. חבר-היהודים,[4] בא כוחו של העם, שהתכנס בחצר בית המקדש בשנת 140 לפנה"ס, מינה את שמעון ובניו אחריו לתפקידים: כהן גדול, מנהיג, ומפקד הצבא,[5] אך לא למלך מחוקק ושופט. יכולות אלו הוחזקו כנראה בידי חכמים ובידי בתי דין שפעלו על פי המסורת, שגם המנהיג היה כפוף להם.[6] חבר היהודים היה ככל הנראה אספה שכללה את כל הגופים היהודיים: כהנים, גרוסיה (מועצת הזקנים) ונציגי העם.[7] אספה זו, שייצגה את העם, התכנסה בעתות משבר, ובעת שהיה צריך לקבל החלטות מכריעות. בבריתות שנכרתו בין יהודה לבין רומא, לא נזכר שליט חשמונאי מסוים אלא "היהודים". צורת שלטון זו השתמרה על המטבעות החל מתקופת יוחנן הורקנוס הראשון - "יהוחנן הכהן הגדל וחבר היהודים".[8]

בתקופת אלכסנדר ינאי (המאה הראשונה לפנה"ס), חלה תמורה גדולה בשיטת הממשל. כאשר אלכסנדר ינאי (ואולי כבר אחיו) לקח סמכויות של מלך לחוקק ולשפוט, וביטל כנראה את מעמדם של חבר היהודים, שכן בתקופתו הם הוסרו מהמטבעות שטבע. ינאי ביקש לקבוע את מעמדו מעל לחוק, כפי שנהוג במשטרים ההלניסטיים, שבהן המלך נחשב ל"חוק החי", דבר שחיזק מאוד את מעמדו. לקיחת סמכויות אלו עוררה תרעומת גדולה בציבור, כיוון שפגעה בהסכמות החברתיות, שהיו נהוגות מאז הקמת הממלכה, ואף פגעה בסמכותם של השופטים, שבידם עד אז הייתה זכות החקיקה.[9] סמכות המלך נותרה עד הכיבוש של פומפיוס, שביטל אותה, והפך את יוחנן הורקנוס השני לכהן גדול ואת אנטיפטרוס למנהיג.

אופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כת ים המלח מקומראן, כת שמרנית בעלת אידאולוגיה דטרמיניסטית, דיכוטומית ואפוקליפטית, שרבים מהחוקרים מזהים אותה כפלג קיצוני של האיסיים, הייתה מתנגדת חריפה ואף ארסית לפרושים, לצדוקים ולבית חשמונאי. אנשיה, כהנים מבית צדוק, ראו בהדחתם מהכהונה הגדולה בידי השליטים החשמונאים, גזל ומעשה נבלה שאין לו כפרה. אחד מן השליטים החשמונאים נקרא בכתביה "הכהן הרשע", אויבה הגדול של הכת, וינאי המלך מכונה שם "כפיר החרון".[10][11]

בדורות הראשונים תמכו הפרושים במלכות החשמונאים, אך לאחר שסמכויות המשפט של הסנהדרין, נפגעו בידי המלכים החשמונאים, הם הפכו לאופוזיציה לשלטון. לגבי זמן הפגיעה, ג' אלון סובר, שהתרחש בימי ינאי, ויש המקדימים זאת לסוף תקופת שלטונו של יוחנן הורקנוס. בספר "מזמורי שלמה", ישנה עמדה ביקורתית הרואה בכיבושי הרומאים עונש על חטאי הדור ושלטון החשמונאים. לפי חיבור זה, היו בין הפרושים, שביקשו להפריד את המלוכה מהכהונה, וטענו כי אין יאה לחשמונאים למלוך מאחר שאינם צאצאי בית דוד.

בחיבור "עליית משה", החשמונאים נזכרים לרעה: "אז יעמדו להם מלכים שתלטניים, וכהני אל עליון יקראו והרשיעו לעשות בקדש הקדשים".

על פי יוספוס ודיודורוס,[12] אריסטובלוס והורקנוס השני, בניה של שלומציון, המאיסו את עצמם בפני העם, ונציגי העם שבאו לפני פומפיוס וביקשו ממנו לבטל את המלוכה החשמונאית, הציגו את שני השליטים האחרונים כעריצים, ששעבדו את האזרחים, ביטלו את חוקי האבות, וביצעו מעשי רצח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת בית חשמונאי. השליטים במלבן מעוגל קצוות

תקופת יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה - איור מהמאה ה-16

יהודה, שניחן ביכולת מצביאות גבוהה, והעביר את העם מלוחמת גרילה ללחימה חזיתית גלויה. יהודה הצליח במהלך המרד (167 לפנה"ס - 160 לפנה"ס) לשחרר במשך מספר שנים את יהודה מעול הסלאוקים, ולטהר את בית המקדש ולהחזיר את הפולחן היהודי. בשנת 160 לפנה"ס כאשר נהרג יהודה, בקרב אלעשה, היה נראה למשך מספר שנים שהישגיו ירדו לטמיון, כיוון שהמרד דוכא והמורדים הורחקו לקצה יהודה, אבל ממשיכיו גילו יכולת התאוששות. עיקר הישגיו היה ביטול גזרות הדת של אנטיוכוס, דיכוי המתייוונים, ומיצוב החשמונאים במנהיגות העם.

תקופת יונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן - איור מהמאה ה-16

יונתן, אחיו של יהודה (155 לפנה"ס - 142 לפנה"ס), שהיה אהוד ומוערך על ידי העם ובעלי ברית, ניחן ביכולת מדינית ודיפלומטית מרשימה. יונתן היה גם מצביא מחונן, שהצליח להיחלץ ממצבים נואשים, ומעולם לא נחל מפלה בשדה הקרב. קיבל בתחילה בשנת 155 לפנה"ס רשות מבקכידס, בא כוחו של דמטריוס הראשון, להנהיג את יהודה באופן לא רשמי ממכמש. בשנת 153 לפנה"ס שודרג מעמדו של יונתן. דמטריוס הראשון, שהיה זקוק לבעלי ברית למאבק פנים סלאוקי, שחרר את בני הערובה, והרשה לו לגייס צבא ולייצר נשק, לכבוש את ירושלים, ולבצר את חומותיה.

שלטונו של יונתן קם כשליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בארץ יהודה ועבר הירדן היהודי. באותה שנה יונתן קיבל מהטוען לכתר הסלאוקי אלכסנדר באלאס, את כהונת הכוהן גדול שמשמעותה - ראשות העם, בתמורה לסיוע למאבקיו על השלטון. בשנת 150 לפנה"ס קיבל יונתן מבאלאס את התואר מושל ונציב (סטרטגוס ומרידרכס) של הממלכה ביהודה, ואת התואר "רע המלך" ובהמשך אף "רע ראשון למלך". בשנת 145 לפנה"ס, דמטריוס השני פטר את יהודה מתשלום מסים, ונתן לו שלושה מחוזות נוספים. בהמשך שמעון מונה על ידי טריפון לנציב על אזור מישור החוף. היה בכך כדי לסמל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי.

בשלב מסוים טריפון שהיה מודאג מהתרחבותה המהירה של ממלכת החשמונאים טמן ליונתן מלכודת כשהוא מזמין אותו לעכו ההלניסטית כביכול לשם משא ומתן. בהגיעו לעכו נאסר יונתן (בעזרתם הפעילה של תושבי העיר) ומלוויו נטבחו. לאחר מכן הצעיד את צבאו לעבר יהודה תוך שהוא מוביל את יונתן בשלשלאות ודורש כופר עבור שחרורו, אך לא עמד בדיבורו ולאחר תשלום הכופר ותוך כדי נסיגתו מיהודה (לאחר היתקלותו בצבא שמעון) הוציא אותו להורג בבית שקמה.

תקופת שמעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון - איור מהמאה ה-16

שמעון התרסי שעלה לשלטון ככהן גדול ומושל סלאוקי (142 לפנה"ס - 134 לפנה"ס), לאחר שאחיו יונתן נשבה, איזן בין היכולת הצבאית והמדינית, ונחשב למייסד של הממלכה בפועל. אופי השלטון של שמעון כלל מדיניות זהירה ומתונה, וביסוס שיטתי ומדורג של הרחבת המדינה החשמונאית וחיזוקה, בדגש על אופי אתני יהודי. בתחילת תקופתו הוכרזה ממלכת יהודה לישות כמעט עצמאית וריבונית, שאינה מעלה מס לממלכה הסלאוקית. משנה זו שבה קיבלה הממלכה את עצמאותה, החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, שהייתה הממלכה היהודית העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד. בתקופת שמעון נקבעה המסגרת של המדינה החשמונאית. אספת העם, חבר היהודים בחצר בית המקדש בשנת 140 לפנה"ס, מינתה את שמעון לשני תפקידים. כהן גדול ומנהיג דתי, ומושל ומפקד הצבא, אך לא מלך מחוקק ושופט. בניו המשיכו את שושלת ההנהגה החשמונאית, כיוון שכל אחיו לא שרדו.

תקופת יוחנן הורקנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבר קערת קירטון מהתקופה החשמונאית ועליו הכיתוב "הרקנוס" התגלה בחניון גבעתי בירושלים ב-2015
ינאי

יוחנן הורקנוס הראשון, הבן היחיד שנותר לשמעון לאחר ההתנקשות בו (134 לפנה"ס - 104 לפנה"ס), נתקל בעימות צבאי מיד בתחילת שלטונו. אנטיוכוס סידטס, אחרון המלכים החשובים של האימפריה הסלאוקית, שהיו לו זה מכבר תביעות טריטוריאליות משמעון אביו, פרץ בראש צבא גדול ליהודה, ויוחנן נאלץ להיכנע לו בירושלים לאחר מצור של שנתיים, בתנאים משפילים, והיה לו לשליט ואסל. אולם לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס במלחמה עם הפרתים (129 לפנה"ס), השתחרר יוחנן מעולו, ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית, והרחיב במסעות כיבוש את גבולותיה לכל העברים. הוא היה הראשון לגייס צבא שכירים.[13] במדיניות כיבושים הוא הכפיל את השטח של הממלכה, הוא הנהיג מדיניות חדשה של גיור בכפייה של אומה, שהפכה לדפוס הפעולה הקבוע של בית חשמונאי. שמו היווני של יוחנן, רצח שמעון אביו, וצבא השכירים היו סממנים ראשוניים של הלניזם במלכות החשמונאים.

תקופת יהודה אריסטובלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטובלוס - איור מהמאה ה-16

אריסטובולוס הראשון (104 לפנה"ס - 103 לפנה"ס), שמלך שנה אחת בלבד, לא הסתפק בתואר "נשיא", אלא שם כתר מלכות על ראשו, שמשמעותו היה היכולת לחוקק ולשפוט. הדבר נעשה כנראה בתגובה להתפוררותה של הממלכה הסלאוקית, שכן ערים הלניסטיות כמו אשקלון פעלו באופן דומה.[14] בתקופתו של אריסטובולוס הגיעה מידת ההתייוונות בחצר המלוכה לשיאים חדשים, והתבטאה בדימוי של מלוכה הלניסטית מקומית בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, צבאי ואף תרבותי. אריסטובולוס כינה עצמו "פילהלנוס" (אוהב היוונים). אריסטובולוס צוין לגנאי על ידי יוספוס בכך שגרם למותו של אנטיגונוס אחיו האהוב ששיתף בשלטון, לאחר שאנשי מדנים סיכסכו ביניהם.[15]

תקופת אלכסנדר ינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינאי - איור מהמאה ה-16

בתקופה זו חלה התפוררות נוספת של הממלכה הסלאוקית, לצד התחזקות של הממלכה החשמונאית. ערים הלניסטיות שונות כמו גבל, צידון, עכו, עזה, אשקלון ועוד, קיבלו אוטונומיה עקב החולשה של הסלאוקים. גם האימפריה התלמית מדרום חוותה חולשה, עקב מלחמת אזרחים בין המלכה לבנה. על רקע שינויים אלו, אלכסנדר ינאי, שלקח סמכויות כמלך (103 לפנה"ס - 76 לפנה"ס), מאופיין ככובש שניהל שרשרת של מלחמות לא פוסקות, בעיקר כנגד הערים היווניות שמסביב ליהודה. הוא גם המשיך במדיניות קודמיו לייהד זרים כמו בכיבוש פלה שבעבר-הירדן, אותה הרס, כיוון שתושביה סירבו להתגייר. נטילת הסמכויות של מלך לחוקק ולשפוט ("החוק החי") וצמצום כוחם של "חבר היהודים", כמו גם הנטייה אחר הצדוקים, הייתה בה להפר את האיזון השלטוני ולעורר התנגדות לשלטונו, שהגיעה לידי מלחמת אזרחים, שאותה דיכא ינאי ביד קשה ובשפיכות דמים. עימות שהיה בו על פי רפפורט, בזבוז משאבים שהיה בהם לבסס את הממלכה החשמונאית. בצדדים הניהוליים, במלוכנות ובהקמת צבא שכירים הלכה והתדמתה המדינה החשמונאית למדינות ההלניסטיות שמסביב. בצורה אופיינית לסגנון מלכותו, ינאי מת ממחלת הקדחת, תוך כדי מסע כיבושים.

תקופת שלומציון אלכסנדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומציון - איור מהמאה ה-16

שלומציון אלכסנדרה, אלמנתו של ינאי (76 לפנה"ס - 67 לפנה"ס), עלתה לשלטון לאחר מות בעלה. היא מינתה את בנה, הורקנוס השני לכהן גדול, ואת אחיו אריסטובולוס השני למפקד הצבא ופעלה במדיניות מתונה שעיקרה הייתה מגננה, גם ביצירת צבא גדול ומרתיע. תקופת שלטונה, שמנתה תשע שנים, מתוארת כתקופה של שלום, שבה שבתה הארץ ממלחמות. המלכה נטתה באופן ברור לצדד בפרושים, ואף הניחה להם לרדוף את הצדוקים ולנקום בהם. עצם שלטונה היה בו סממן הלניסטי ברור, שכן ביהודה לא הייתה כלל מסורת של שלטון נשי.

תקופת אריסטובלוס השני והורקנוס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורקנוס II - איור מהמאה ה-16

לאחר מותה של שלומציון (67 לפנה"ס - 63 לפנה"ס) פרצו מאבקי שליטה בין שני בניה, שסימנו את שקיעת תקופת הזוהר של בית חשמונאי. מריבות אלו היה כר פורה לכיבוש ארץ ישראל בידי המצביא הרומאי גנאיוס פומפיוס מגנוס. בשנת 63 לפנה"ס בהיות פומפיוס בדמשק, לאחר מסע כיבושים של הממלכה הסלאוקית, מיתרידטס השישי מלך פונטוס, וטיגרניס מלך ארמניה, פנו אליו אנשי יהודה המסוכסכים: הטוענים לכתר ונציגות העם (שאף דרשו לבטל את שלטון בית חשמונאי) בציפייה להתערבות מצידו. פומפיוס העדיף שלא להכריע ביניהם, חדר לארץ ישראל כמעט ללא כל התנגדות צבאית, (למעט בהר הבית), ביטל את המלוכה החשמונאית, הוריד את הורקנוס למעמד של כהן גדול, אסר את אריסטובולוס, קיצץ באופן משמעותי בגבולות המדינה ושיקם את הערים ההלניסטיות שכבשו החשמונאים. הממלכה היהודית נפלה ממעמד רם של מדינה עצמאית וגדולה, באקורד צורם של חברה מפוצלת ובסכסוכים שלטוניים, למעמד של מדינת חסות של הרומאים באופן משפיל.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית בין רומא לשמעון

לוקיאש זקן אנשי רומא, למלך תלמי שלום.
שמעון ראש הכוהנים ועם היהודים בעלי בריתנו, שלחו מלאכים אלינו לחדש את ברית שלומם אתנו, ויגישו לנו מנחה מגן זהב אחד אלף שקל משקלו. לכן חשבנו למשפט לכתוב לכל המלכים ולכל העמים לבל ירעו עם היהודים, ולא יצאו למלחמה על ארצם ועריהם. גם לא יבואו לעזרת איש אשר יצא למלחמה עליהם, כי לקחנו את מנחתם את מגן הזהב מידם. וכי ינוכו אנשי רשע אליכם אשר העוו בארצם, והסגרתם אותם ביד שמעון הכהן ליסרם כמשפטם.

מקבים א' ט"ו 14-18

יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון כרתו ברית עם רומא ונקטו מדיניות פרו-רומאית. אך אלכסנדר ינאי סטה ממנה, ובעקבותיו הלכו שלומציון המלכה, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני.

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס, כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא, בראשות אֶוְפּלֵמוֹס בן-יוחנן בן-הקוֹץ ויָסוֹן בן-אלעזר, שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה.[16] הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשו של יהודה,

יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. הוא חידש את הברית עם רומא. ממשיכו של יונתן שמעון התרסי המשיך בברית.[17] יוחנן הורקנוס הראשון כבר בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית של קודמיו עם הרומאים. במסגרת הברית עם הרומאים הם אף הבטיחו להגן על נמלי יהודה. נראה שהברית לא הרתיעה את אנטיוכוס השביעי מלתקוף את יהודה, אך יש המשערים כי הדבר מיתן את אנטיוכוס בסיום המלחמה. מתקופתו של יוחנן מאוזכרות שלוש תעודות רומיות. בראשונה חידוש ברית עם עלותו לשלטון, בשנייה חידוש הברית לאחר מות אנטיוכוס השביעי, ובשלישית החלטת סנט הדורשת מאנטיוכוס התשיעי להחזיר ליוחנן את המצודות והנמלים שכבש מידם.[18]

תפנית במדיניות מול הרומאים חלה כאשר אלכסנדר ינאי עלה לשלטון. הוא לא חידש את הברית עם רומא, ואף להפך נראה שהצטרף אל הברית הנגדית, ויצר קשרים עם הפרתים, ועם מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, אויבם של הרומאים.[19] על פי הכללים הדיפלומטיים, אי חידוש הברית התפרש ברומי כצעד עוין. נראה שעשה זאת עקב התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, ובשל הניצול הכלכלי שלה. רפפורט אף מעיר שמדיניות הכיבושים שלו והריסת ערים הלניסטיות עמדה בניגוד גמור למדיניות הרומית.[20] גם יורשיו של ינאי שלומציון המלכה, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני לא טרחו לחדש את הברית עם רומא, דבר שהיה להם לרועץ כאשר פומפיוס במסגרת מסע כיבושיו במהלך מלחמת מיתרידטס הראשונה הגיע לשערי הארץ (63 לפנה"ס). אף שהחשמונאים ביקשו את התערבותו, פומפיוס התייחס אליהם באופן קשוח ועוין,[21] קיצץ בסמכויות השלטון ובגודל המדינה, והפך את ממלכת החשמונאים למדינה וסאלית.[22]

ספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יונתן החשמונאי לבין אראוס מלך ספרטה נרקמה ברית. ספרטה באותה תקופה הייתה בעלת ברית של הרומאים. באגרות שמצוטטות בספר מקבים א' ונמצאו בגנזי ספרטה, היהודים כותבים לספרטנים שהם מתפללים לשלומה של ספרטה בחגיהם בבית המקדש ואין להם כוונה להטריחם בסיוע צבאי, והספרטנים כותבים שהם כאחים להם וגורל אחד להם. על פי ד"ר אורי אמיתי תחילתה של הברית הייתה במאה השלישית לפנה"ס והיא נמשכה עד ימי הורדוס.

הממלכה הסלאוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליונתן שהגיע למדרגת רע ראשון למלך הסלאוקי, הייתה פעילות ענפה ומעורבות עמוקה, עם מנהיגי הממלכה הסלאוקית, שאותה ניצל כדי כדי לחזק את הישות היהודית בארץ ישראל. אחת משיאיה היה משלוח של 3,000 לוחמים חשמונאים לבירה הסלאוקית לבקשת דמטריוס השני שהושם במצור על ידי מורדים והמון העם בבירתו אנטיוכיה, לעזור לו לבל יופל.[23] בתקופת יורשו שמעון התרסי אנטיוכוס סידטס, האיר פנים בתחילה כלפי שמעון וכרת עמו ברית, שכן היה זקוק לו במלחמתו כנגד טריפון במאבקי כס המלכות הפנימיים. הוא אישר את מעמדו העצמאי, לטבוע מטבעות, ואף נתן עצמאות לשמעון ועמו.[24] אך לאחר מכן, משעמד לנצח סידטס את טריפון בדור נשתנה טעמו. למרות ששמעון שלח לו אלפיים חיילים לעזרה במצור, אנטיוכוס דחה את המחווה, ותבע ממנו להשיב לו את הערים שכבש או לשלם 1,000 כיכרות כסף (סכום עתק בעת העתיקה) או להתכונן לקרב,[25] שמעון סירב להחזיר את הערים, והיה מוכן לשלם לו 100 ככרות כסף בלבד, וכך היחסים נעכרו והתדרדרו לקראת מלחמה (שבה נצח שמעון) ולהתנקשות בשמעון (שמאחריה כנראה עמד אנטיוכוס). יוחנן הורקנוס המשיך במסורת של קודמיו, וכמלך וואסל שנכנע למצור שהטיל עליו אנטיוכוס, אף שלח את חייליו עם צבאו של אנטיוכוס למזרח. אלכסנדר ינאי לא ניסה לכרות ברית עם המלכים סלאוקים כפי שעשו קודמיו: יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס, כנראה בשל חולשתם של הסלאוקים.

מצרים התלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר ינאי הזעיק את קלאופטרה השלישית לעזרתו מול בנה. בתקופה זו היה סיכון שהמלכה תנסה להשתלט על הארץ.

ככלל כמעט בכל התקופה החשמונאית היו קשרים טובים עם האימפריה הדרומית, מלבד שתי אפיזודות. יונתן יורשו של יהודה טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. חיזק את ידידותו עם תלמי השישי פילומטור. בתקופתו היה חשש שמא תלמי השישי ירצה להחזיר את ארץ ישראל לתחום שליטתו, אך מותו בקרב כנגד דמטריוס השני בטרם עת ב-145 לפנה"ס, פטר את ממלכת החשמונאים מגורל זה.

יוחנן הורקנוס הראשון כבר בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית של קודמיו עם בית תלמי המצרי ועם עמים רחוקים אחרים. אלכסנדר ינאי שויתר על כל הבריתות האחרות, הקפיד לשמור על יחסים טובים עם מצרים התלמית ככל השליטים החשמונאים. ברית שהייתה קשורה ליישוב היהודי שם והכוח הצבאי שלו. יחסים אלו באו לידי ביטוי במלחמתו כנגד תלמי התשיעי מושל קיפרוס, כאשר קלאופטרה השלישית שלחה כוח צבאי בראשות שני מצביאים יהודיים לסייע לו. אף שנראה שבאותו הזמן נמלכה בדעתה להעביר את ארץ ישראל לתחום שלטונה, בסופו של דבר השכנוע של מצביאה היהודי, וגם הקשיים הצבאיים והמדיניים שהיו עלולים להתעורר בכיבוש זה, שכנעו אותה לוותר על הרפתקה זו.

הנבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה המכבי היה הראשון שיצר קשרים עם הנבטים בעבר הירדן. הברית ביניהם פרחה על רקע העוינות המשותפת לאימפריה הסלאוקית. למרות מערכת הכיבושים של יוחנן הורקנוס בעבר הירדן הברית איתם נשמרה. אך לאחר שקרנה של הממלכה הסלאוקית ירד, והחלה תחרות בין החשמונאים לנבטים על המשאבים שהתפנו, נוצר סכסוך כלכלי ביניהם, וינאי במסגרת כיבושיו בממלכת הנבטים ומלחמותיו כנגדם, העכיר את היחסים הטובים שהיו עמם, וגרם להם להיות עוינים לממלכה החשמונאית עד לחורבן הבית.

אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שאשקלון הייתה עיר הלניסטית, כבר מתקופת יונתן, היא כוננה מערכת יחסים טובים עם היהודים. על פי ברוך קנאל הדבר נבע מכך שבניגוד לעזה עורק התחבורה הראשי, אשקלון המשנית לה במסחר, הייתה צריכה להסתמך בכלכלתה על מסחר עם תושבי הארץ.[26] יחסים טובים אלו נשמרו אף בתקופת אלכסנדר ינאי, ואף סייעו לו בסופו של דבר לכבוש את עזה, ולהפוך את אשקלון ליורשתה בסחר. וכך הממלכה החשמונאית ואשקלון היו כרוכות זו בזו בשל אינטרסים משותפים. לתפיסות אחרות הדבר נבע בעיקר בשל הרצון לשמור על יחסים טובים עם הממלכה התלמית, שאשקלון הייתה בעלת ברית שלה[27]

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ארץ ישראל בתקופת החשמונאים (168-135 לפנה"ס)

צבא השדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של הצבא החשמונאי היה בגרעין מורדים מתנדבים. בתקופת יונתן, שמעון והורקנוס הצבא היה במגמת התחזקות והתעצמות, אם בכמות החיילים ואם בחימוש ובפרשים. ולבסוף בימיו של ינאי ושלומציון הוא אף הוגדל וחוזק באמצעות שכירים זרים.

צבא הגרילה של יהודה המכבי היה בעל יכולות גופניות גבוהות, נועזות רבה, ותחבולתיות גבוהה, התבסס בעיקרו על מארבים ופשיטות והתמחה בעיקר בלוחמה הררית, כפי שניכר מניתוח כמה מקרבות המכבים. בקרבות חזיתיים למול העוצמה הסלאוקית הוא נחל כישלונות. למרות התבוסה של יהודה, שבה נהרג עם רבים מאנשיו, מורשת הקרב שלו המשיכה עם אחיו ועם הלוחמים ששרדו. על פי ספר מקבים צבא יהודה התרחב בזמנים מסוימים עד לכ-10,000 חיילים, אך גרעינו הבסיסי מנה כ-3,000 לוחמים מובחרים בלבד. על פי אבי-יונה צבא יהודה המכבי מנה בתקופה המקסימליסטית שלו 20–22 אלף איש, ולפי ניתוחים שונים של בר כוכבא פוטנציאל הגיוס של צבא יהודה נאמד בין 20 ל-40 אלף איש.[28] בתקופה זו החימוש שלהם לקה בחסר, ובעיקר בתחום של שריון גוף, ודבר זה נתן את אותותיו לדעתו של בר כוכבא בקרבות שבהם הפסידו.[29]

בתחילה בהנהגת יונתן ושמעון בשתי המערכות כנגד בקכידס הצליחו המורדים שאיישו את העיר בית בציי לגלות נועזות, תושיה ויכולת עמידה, וצבא החשמונאים הגיע ליכולת להנחיל מפלות לבקכידס, בטקטיקה משולבת של התבצרות ומתקפה. במהלך השנים הבאות יונתן שקד על שיקום, פיתוח, הגדלה ושיכלול הצבא החשמונאי. ככל שיונתן צבר כוח, משאבים ולגיטימציה, ואף קיבל הרשאה לייצר נשק, הוא הפך את צבאו לצבא מחומש ומיומן, שיכול לפעול בכל תנאי שטח. בשנת 152 נראה כבר שצבאו הגיע לסדר גודל של למעלה מ-30 אלף לוחמים.[30]

בקרב בין יבנה ואשדוד הצליח יונתן עם כעשרת אלפים חיילים להכות את המצביא אפולוניוס - מפקד חילת סוריה, ונאמנו של דמטריוס השני, למרות שהלה בא בכוחות גדולים וטמן לו מארב פרשים. יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי יכולת הניצחון בקרב שנמשך זמן ממושך, בשטח מישורי, כנגד המפקד הסלאוקי שפיקד על צבא שכלל פלנקס וחיל פרשים, מצביעה על כך שלצבא החשמונאי היו יחידות פלנקס ופרשים,[31] וכי השורות הראשונות לפחות היו מצוידות בחליפות שריון כלשהו.[32] הניצחון בקרב זה היה הישג חשוב ועדות לרמתו המקצועית. צבאו של יונתן התמיד בהישגיו, ובקרב בגליל העליון עם שרי צבא מתומכי דמטריוס, ניצחם בקרב. וכאשר יצא לגליל במסעו האחרון בראש 40,000 לוחמים, טריפון כלל לא ניסה להתעמת איתו בשדה הקרב. בתקופתו, קובע בר כוכבא, הצבא החשמונאי עבר ללוחמה בשיטה ההלניסטית, והפלנקס היווה את עמוד השדרה שלו.[33]

בקרב עקרון שליד אשדוד ב-137 לפנה"ס שהתקיים בין בניו של שמעון: יוחנן הורקנוס הראשון ויהודה לקנדביוס, הנציב של אזור החוף שלוחו של אנטיוכוס סידטס, הצבא החשמונאי הנחיל תבוסה מוחצת לצבא הסלאוקי. בספר מקבים מסופר בפרוש כי בקרב זה לצבא החשמונאי היו פרשים והם הצליחו להעמיד צבא של 20,000 חיילים.[34] קרב זה היה אבן דרך נוספת להתחזקות צבא החשמונאים, והוכיח כי רק צבא הממלכה או ריכוז גדול של כוחות יכול להביסם. ואמנם כאשר פלש ליהודה בימיו של השליט החשמונאי הבא אנטיוכוס סידטס בראש צבא גדול, הורקנוס לא העז להתעמת איתו והתבצר בירושלים, עד שהגיע איתו להסכם כניעה, שהותיר אותו כשליט ואסל, שבמסגרתה שלח את כוחותיו עם הצבא הסלאוקי למלחמה במזרח כנגד הפרתים. כאשר יוחנן הורקנוס הראשון הטיל מצור על שכם, וניסה לכבוש אותה, בא לעזרתם אנטיוכוס התשיעי-קיזיקנוס, אך בניו של הורקנוס יהודה אריסטובולוס הראשון ומתתיהו אנטיגונוס הראשון יצאו לקראתו, הנחילו לו תבוסה מוחצת ורדפו אחריו עד בית שאן.

ביצורי הממלכה החשמונאית
הביצורים היוו נדבך חשוב בתפיסת הביטחון
PikiWiki Israel 10475 Herod palace at Masada.jpg
PikiWiki Israel 31541 Mt. Sartaba.JPG
Gamla archaeology site.JPG
Hyrcania Valley IMG 1918.JPG
מצדה, סרטבה, גמלא, הורקניה,
Machaerus Panorama.jpg
מכוור, בעבר הירדן. ברקע ים המלח.

לינאי המלך איש הכיבושים היה בלא ספק צבא גדול ומיומן, שהורחב באמצעות שכירים מקיליקיה ופיסידיה וכנראה אף מתראקיה. לא הייתה עיר שהוא צר עליה ויכלה לעמוד בפניו, ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים, והצליח להרחיב את תחום הממלכה החשמונאית באופן מרשים, גם כנגד הנבטים והיתורים. ועם זאת בקרבות בשדות פתוחים מול כוח סלאוקי רציני יוספוס מספר שלא היה קרב שניצח בו,[35] ולמעשה מתואר שהוא נחל שורה ארוכה של כישלונות צבאיים: בידי צבאו של תלמי לתירוס (תלמי התשיעי) ליד צפון, בידי עבדת הראשון מלך הנבטים ליד גדר בגלעד (90), בידי דמטריוס השלישי אאוקריוס באזור שכם (89),[36] בידי אנטיוכוס השנים עשר-דיוניסוס, באזור נחל הירקון, ואף כנגד ארטס. נראה שינאי המלך לא היה יכול להביא את צבאו לרמה של מעצמה צבאית אמתית בקנה המידה של אותה תקופה.[37] וניכר שצבאו היה בנחיתות גדולה למול צבאה של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית, אך שקול למול צבאו של תלמי לתירוס. בקרב בשכם כנגד דמטריוס השלישי, שהיהודים עברו אליו, מנו חייליו השכירים 8,000 רגלים ו-1,000 פרשים, עם עוד 6,000 יהודים שהצטרפו אליו בשלב מאוחר של הקרב (קדמוניות). על פי שצמן היו לינאי המלך כ-50 אלף איש, לא כולל כוחות מילואים. על פי בר כוכבא בתקופתו הוסבו יחידות החי"ר המובחרות בסדר גודל של שני ליגיונות לשיטת לחימה רומית.[38]

שלומציון המלכה לדברי יוספוס הכפילה את גודל הצבא שהיה לינאי, וגייסה חיל שכירים גדול מאד, "עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני־תערובות",[39] אבל למרות צבאה הגדול, המבצע הצבאי בדמשק שבראשו עמד אריסטובולוס בנה, כנגד תלמי בן מינאי (מניאוס), מלך היטורים, לא הניב הישגים כלשהם. כשטיגראנס הגדול מלך ארמניה פלש לסוריה בראש צבא של כ-30 אלף חיילים, וכבש את הממלכה הסלאוקית ואף המשיך לכיוון ארץ ישראל, חששה המלכה והעדיפה לפייסו באמצעות "מתנות רבות ויקרות" במקום לנסות להתעמת איתו בשדה הקרב.

החל מתקופתו של יהודה היו לצבא החשמונאי מספר לא ברור של פרשים, והם יכלו להגיע לכמה מאות בתקופתם של יונתן, הורקנוס ואלכסנדר ינאי.[40] בתקופתו של שמעון בקרב נגד קנדיביוש נזכר שימוש בפרשים בצבא החשמונאי.[41]

ביצורים וטקטיקת מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצבא החשמונאי היו מכונות מצור כנראה כבר בתקופת יהודה (חשבונות) שלפי הערכתו של בצלאל בר כוכבא נלקחו כשלל במסעות בעבר הירדן. במצור בגזר שנעשה בידי שמעון מתואר הלפוליס, מגדל ירי והבקעה שנעשה בו שימוש בגזר,[42] אך את החקרא לא יכלו להפיל באמצעות מכונות, שלא היו מספיק משוכללות בידם, אלא באמצעות הרעבה.

חלק חשוב בביטחון הממלכה החשמונאית היוו הביצורים שהוקמו. שמעון התרסי ביצר את ירושלים, בית צור, גזר, יריחו (מבצר דוק), חדיד וטור שמעון (שמזוהה על ידי בועז זיסו עם חרבת טורה), שנבנה על ידו או על ידי בנו לזכרו, ואלכסנדר ינאי הוסיף עליו וביצר את גמלא, חמתן, אלכסנדריון (סרטבה), הורקניה, מכוור ומצדה. על פי יוספוס המתבסס על ניקולאוס איש דמשק, אלכסנדר ינאי גם הקים קו ביצורים מאנטיפטריס עד ליפו. קו זה כלל חפיר, חומה ומגדלי עץ לירי ארטילרי, ונועד לעצור פלישות מהים באזור זה. בצלאל בר כוכבא מפקפק בקיומו של קו ביצור זה מסיבות שונות.[43]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס נכנס לבית המקדש (63 לפנה"ס); ציור מהמאה ה-15 מאת ז'אן פוקה

גבולות הממלכה היו דינמיים, והיו במגמה של התרחבות מתמדת עד לתקופתו של אלכסנדר ינאי. הגבולות הראשוניים היו מחוז יהודה. בין הרי גופנה בצפון לבין בית צור בדרום, ובין יריחו במזרח לבין אמאוס במערב. בנוסף לגבולות הבסיסים של יהודה, יונתן קיבל מאלכסנדר באלאס את העיר עקרון וסביבתה. ואת בית צור. וכן ביצר את חדיד בשפלה, ליד לוד, אך בתקופתו במצודת החקרא בירושלים ישב עדיין חיל מצב. בשנת 146 או 145 לפנה"ס קיבל יונתן מידי הסלאוקים שלשה פלכים נוספים - עפריים (אפרים), לוד ורמתיים, וגבולות יהודה התרחבו איפוא על חשבון נציבות שומרון. שמעון הצליח לכבוש את גזר ויפו ולפתוח פתח לים. ואף הצליח לכבוש את מצודת החקרא ולסלק משם את חיל המצב הסלאוקי.

יוחנן הורקנוס הראשון ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית, והחל את תנופת הכיבושים, ובכיבושיו הכפיל את שטחה של הממלכה, תוך התרחבות לצפון ולדרום. כיבושיו היו לקראת השליש האחרון של שלטונו, שבהם הכניע תחתיו את העמים השכנים: האדומים, הנבטים והיטורים, והנהיג מדיניות חדשה של גיור בכפייה של אומה או קבוצה שלמה, שהפכה לדפוס פעולה קבוע של בית חשמונאי. במסגרת כיבושיו כבש את מידבא (129), את מחוז הר אפרים, ובה העיר שכם, וסמריה-שומרון כשהוא מגיע עד לסקיתופוליס-בית שאן ואף לעמק יזרעאל. ואת אדומיאה (125) ובה הערים מרשה ואדורים, שהעניקה לו עומק אסטרטגי, ושליטה על הדרכים המובילות לעזה. כיבושיו בעבר הירדן נתנו לו שליטה על חלק מ"דרך המלך" שנמשכה לאורך הרכסים ההרריים של עבר הירדן, ועומק אסטרטגי לפראה ולממלכה עצמה.

אריסטובולוס הראשון בשנת 104 לפנה"ס השתלט על הגליל, פרט לרצועת החוף המערבי, וייהד את הגליל אם באמצעות גיור בכפייה של שבט היטורים הערבי, אם בגיור מרצון,[44] ואם בגירושם ויישוב יהודים מיהודה שם.

אלכסנדר ינאי, הכובש הגדול של ממלכת החשמונאים, שאף מת בשדה הקרב (מקדחת), בשרשרת של מלחמות בלתי פוסקות בעיקר כנגד הערים היווניות, כבש שטחים נרחבים בעמק הירדן הצפוני והדרומי מהנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר, פלה, סלוקיה, גמלא, אנתידון, רפיח, רינוקורורה, ועזה. לאחר ניסיונו הכושל לכבוש את עכו, השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה. בתקופתו מעט ערי חוף כמו עכו ואשקלון נותרו הלניסטיות. מדיניות הכיבושים שלו נועדה להשיג שליטה בשתי דרכי המסחר בארץ, "דרך המלך" ו"דרך הים", ובמיוחד בעזה שער המסחר לארץ, שהעשירו מאוד את קופת המדינה.[45]

במותו של ינאי הממלכה החשמונאית השתרעה מהגולן והגליל העליון ועד הנגב בדרום (באר שבע ודרומית לרפיח) ומחוף הים התיכון ועד עבר הירדן המזרחי כולל הבשן והגלעד ואף אזור מואב. למעט מובלעת ידידותית באזור אשקלון. בתקופתה של שלומציון נותרה הממלכה בגבולות שקדמו לה, ולא היה בה כל שינוי.

כיבוש גנאיוס פומפיוס מגנוס ביהודה היה סוף התרחבות הגאוגרפית של הממלכה החשמונאית. ביחד עם נטילת עצמאותה, פומפיוס קיצץ את גבולותיה, ונטל ממנה שטחים נרחבים: כל כיבושי אלכסנדר ינאי, יפו ואף עמק יזרעאל, כך שנותרו לה יהודה, אדום הדרומית, עבר הירדן היהודי והגליל. הוא גם שיקם את הערים ההלניסטיות שהחריבו החשמונאים, בחוף הים, בשומרון, בעמק יזרעאל, ואף בעבר הירדן הצפוני.

בירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומה הראשונה (החשמונאית) בתוואי זהה לחומה הביזנטית בהר ציון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים החשמונאית

החל משנת 140 לפנה"ס ועד שנת 63 לפנה"ס, הייתה ירושלים בירת ממלכה עצמאית. כעיר בירה, ירושלים קיבלה תנופה ונבנו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים נהייתה מרכז פוליטי, דתי ותרבותי. והפכה מבירת פרובינציה יהודית לבירת ארץ רחבה, ובה נוכרים רבים.

אף שירושלים ממוקמת במקום מוגן בראש ההרים, ויש מעט צירים שמובילים אליה, שעל רובם קל להגן בכוחות מעטים, החשמונאים התכוננו לכל צרה שתבוא, והתחילו במפעל רב־ממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בסביבות השנים 142-134 לפנה"ס, בתקופתו של שמעון, נבנתה החומה החשמונאית (המכונה החומה הראשונה), שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית והעיר העליונה. החל מתקופה זו התמקמו עשירי ירושלים באזור העיר העליונה. החומה נמתחה מאזור מגדל דוד של ימינו (מגדל היפיקוס) מזרחה, לכיוון הר הבית, בתואי נחל צולב; ודרומה, מהמצודה דרך הר ציון אל בריכת השילוח, ושוב צפונה, עד שפגשה בחומת הר הבית.[46]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה החשמונאית, על פי רפפורט, שכנו בארץ ישראל ארבע קבוצות עיקריות: יהודים, הלניסטיים (שעיקרם היה 30 ערי פוליס), שבטי נוודים, ואוכלוסייה אוריינטלית מקומית.[47] עיקר המאבק הצבאי באוכלוסיות, היה בין תושבי הפוליס לבין החשמונאים, שבניגוד למדינות ההלניסטיות, ביקשו ליצור מדינה לאומית שתהיה חטיבה אתנית רצופה.[48] מטרתם המדינית של החשמונאים הייתה לעקור יסודות שאי אפשר לייהדם, ולכן ערים הלניסטיות (מאזור שפלת החוף והדקאפוליס) כמו סאמריה, פחל, עזה וגדרה נהרסו ותושביהם גורשו, כאשר האוכלוסייה האוריינטלית (שגם היא דוכאה על ידי ערי הפוליס והייתה במעמד נמוך) ראתה בדרך כלל בעין יפה מעשים אלו.

על פי יוסף בן מתתיהו[49] ופטולמאיוס[50] מדיניות השליטים החשמונאים בתקופתו של יוחנן הורקנוס הראשון הייתה לגייר בכפייה את התושבים הנכריים או לגרשם. לעומתם טען סטראבון היווני[51] כי האדומים התגיירו מרצון.

רוב ההיסטוריונים המודרניים כמו הלוי, וייס, ש"ד לוצאטו, בארון, גרץ, צ'ריקובר, מורטון סמית, שצמן ועוד קיבלו את דברי יוסף בן מתתיהו ופטולמאיוס, אף שהם מנוגדים לתפיסה ההלכתית הרווחת. לעומתם היסטוריונים כמו דובנוב, ג' אלון, רפפורט ואריה כשר[52] סברו שהיה מדובר בתהליך של גיור מרצון. לדעתו של כשר, ניקולאוס איש דמשק (שעליו מתבסס בן מתתיהו), עיין את החשמונאים, התאמץ להציגם כטיראנים, וגולל עליהם אשמה של רדיפות דתיות, בעוד שהם עצמם היו קרבנות לרדיפות מעין אלו, ובדומה לכך גם פטולמאיוס האשקלוני, עיר שהייתה מאוימת בידי החשמונאים, לא נטה לחשמונאים חסד, והשתמש בנשק הלניסטי-תעמולתי כנגד החשמונאים. כשר סובר שגם היטורים בגליל התקרבו לעם ישראל מסיבות רבות והתגיירו מרצון, בתהליך הדרגתי בשל העוצמה היהודית, ההשפעה וכנראה גם התעמולה.[53] רפפורט בוחר בדרך ביניים וסובר שיצא צו מלכותי לגיור האדומים, אך טוען שמרבית האדומים הסכימו לצו ברצון בשל המצע התרבותי הדומה וההלניסטיים שבהם נאלצו לגלות.[54] רפפורט מוסיף על כשר שהיטורים היו שכבה דקה של כובשים שפלשו וגירושם מהגליל נתפס בידי אנשי הגליל המקומיים כמעשה של שחרור, שסלל את הדרך לגיור יציב של התושבים.

בסופו של דבר, גם האדומים וגם תושבי הגליל נטמעו תוך מספר דורות בעם ישראל באופן מובהק, כך שבכיבוש הרומאי גם אדום וגם הגליל היו חלק בלתי נפרד מארץ ישראל היהודית, האדומים הפכו להיות חלק מהלאומיות היהודית, ואף השתתפו באופן פעיל במרד הגדול. השומרונים שכבר עברו תהליך גיור, שהיה נתון במחלוקת, אף שהתבדלו מהאוכלוסייה היהודית לא גורשו ממקומותיהם, ונותרו תחת שליטת הממלכה החשמונאית.

נמלים וצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחשמונאים היה עניין מיוחד עם הים. על כך מעידים, תבליטי ספינות שהותקנו בידי שמעון במאוזוליאום של קברי החשמונאים במודיעין, ובלשון בספר מקבים א', "פתוחי אניות להראות לכל יורדי ים". על גבי המטבעות מתקופתו של אלכסנדר ינאי שהקים את נמל יפו כנמל המדינה החשמונאית, יש ציורי עוגנים. בקבר יאסון מימי החשמונאים, נתגלו ציורי קיר שבהם מתואר מרדף ימי, "שתי ספינות חשמונאיות, כשהן רודפות אחרי ספינה נוכרית". ברוך קנאל משער "שקבר זה הוא אולי קבר של משפחה הקשורה בצי החשמונאי, שהגביר חילים אחרי כבוש עזה בידי ינאי.[55] בנוסף הייתה אשמה על שוד ימי שמטיח הורקנוס כלפי אריסטובלוס בפני פומפיוס,[56] האדם שהבין היטב בשוד ימי בתקופתו. רפפורט מוסיף על כך את הקשר שבין ינאי לקיליקים, שהיו ידועים כשודדי הים של אותה תקופה.[57]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מימי אלכסנדר ינאי.
חזית: עוגן סלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר.
גב: גלגל בן שמונה חישורים, או וריאציה של שמש ורגינה. כיתוב עברי עתיק 'יהונתן המלך'

הכלכלה המסורתית ביהודה התבססה על חקלאות שבה הענפים העיקריים היו דגן, גפן ושמן זית, ורעיית צאן ובקר שהיו מימים ימימה הבסיס לכלכלה היהודית. באזור יריחו הופק בלסם, בושם שהיה יקר ערך ויקר מציאות. אספלט (חמר) הופק מים המלח שהיה לו ביקוש לאיטום ספינות ולתעשיית התמרוקים. חלק מהכלכלה החשמונאית התבסס על קשרי מסחר אם באמצעות העיר אשקלון, ואם באמצעות נמל יפו, שנכבש על ידם. החל מימי יוחנן הורקנוס הלכה והושגה השליטה על דרכי המסחר בארץ, "דרך המלך" ו"דרך הים", שהושלמה בימי אלכסנדר ינאי, ושהעשירה מאוד את קופת המדינה, שכן המכסים שהוטלו על שימוש בדרכים אלו היו בין 25% ל-50% מערך הסחורה שהועברה בהם.[58]

המטבעות הן סממן שלטוני ברור וידוע, שגם מכניס רווח לשלטון, וכמעט כל שלטון מבקש להתהדר בו. מטבעות החשמונאים כולן היו עשויות מארד בלבד.[59] הנחה מקובלת היא ששמעון לא טבע מטבעות כיוון שאנטיוכוס השביעי ביטל את הרישיון שנתן לפני ששמעון הספיק לנצלו.[60] בנו יוחנן הורקנוס היה הראשון שטבע מטבעות בשנת 129 לפנה"ס. אף שהחשמונאים רצו לבטא את עצמאותם בטביעת מטבעות משלהם, ניכרת ההשפעה ההלניסטית על המטבעות שטבעו, כמו על עמים אחרים שיצאו לחירות. כיוון שהחשמונאים היו מוגבלים על פי הפרשנות המחמירה של עשיית פסל ומסיכה, אין דמויות של השליטים על המטבעות וקל וחומר של אלילים יווניים אלא דגמים נייטרליים שנלקחו ממטבעות הלניסטיות כמו קרני שפע, קסדה, כף תמר, פרח שושן, כוכב, עוגן ועוד. בכמה מהמטבעות קיים כיתוב ביוונית.[61]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפניינים תרבותיים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגילות ים המלח שמתוארכות למאה השנייה והראשונה לפני הספירה, יש עדות כתובה ממקור ראשון על התרבות היהודית (או חלקה) בתקופה החשמונאית. בתמונה קטעים ממגילה 4Q175 - תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן

מאז שיבת ציון התרבות היהודית בוססה על התורה והמקדש. אמנם היו פערים שונים בפירוש ומימוש התורה בין הזרמים השונים, אך נראה שהחשמונאים הצליחו להתגבר על תופעות ההתייוונות כפי שהיו לפני שפרץ המרד, ולהמשיך להתמיד בחוקי התורה, אם בכתב ואם שבעל פה.

שאלות ההתייוונות של מדינת החשמונאים מוטלת במחלוקת בין החוקרים השונים. יש הרואים במדינה החשמונאית מדינה הלניסטית או מדינה שדמתה במידת מה לכזו, יש הכופרים בתפיסה הזו ויש המשאירים שאלה זו כפתוחה. רפפורט מונה מספר סממנים במלכות החשמונאית שיש בהם להצביע על תהליך הלניזציה הולך וגובר של השלטון החשמונאי, לצד סממנים שיש בהם מאפיינים יהודיים מובהקים, ולצד סממנים שיש בהם להצביע על ניסיון לשילוב בין השניים.[62]

מאפיינים יהודיים ברורים הם אספת העם היהודית (חבר היהודים) שהיו לה שורשים במסורת היהודית, ויש בה יצירה קונסטיטוציונית יהודית מתוחכמת, שאיננה דומה לאסיפת העם היוונית.[63] גם מדיניות הכיבושים של החשמונאים שכוללת מאפיינים דתיים, לאומיים והיסטוריים, והתלוותה לה מגמה של המרת דתם של האזרחים לדת היהודית, או סילוקם של גורמים הלניסטים, איננה דומה למדיניות הכיבושים של שליטים הלניסטיים.

החל מיוחנן הורקנוס שמות שליטי המדינה כפולים: שם עברי ולצידו יווני. כפילות השמות כנראה מבטאים מגמה דואלית או רצון לשלב את היהודיות עם ההלניזם, ואף מסר של פתיחות כלפי ההלניזם ורצון להזדהות.[64] גם במטבעות ניכרת מגמה דומה. מטבעות החשמונאים שיש בהם מאפיינים של מטבעות מאותה תקופה, נעדרים דגמים אנתרופומורפים (דמויות אלים ואנשים) וזואומורפים (דמויות בעלי חיים) אלא יש בהם דגמים נייטרליים, עם שימוש גובר והולך ביוונית.

במעמדו של השליט החשמונאי, צירוף כהן גדול עם מנהיג צבאי של שמעון נעדר רכיב מובהק של שלטון יווני, והוא זכויות החקיקה והשיפוט שזכאי לו המלך, ששמעון ויתר עליהם בייסוד הממלכה החשמונאית. אך לנגד עיניהם של צאצאיו שביקשו מעמד מלוכני, עמד דגם של שליט הלניסטי.[65] על פי המסורת מלכות בישראל שייכת לצאצאי בית דוד משבט יהודה, ולא לכהנים בני לוי שתחום הפעילות שלהם היה אמור להיות המקדש. ועל כן עצם נטילת המלכות בידי ינאי משבט הכהנים יש בו מעשה הלניסטי מובהק. גם למעשה ההתעטרות בעטרה שלו צביון הלניסטי, לעומת מלך יהודי שנמשח בשמן. גם ההוצאה להורג של המורדים בינאי, דומה למעשה השליטים ההלניסטיים. מעמדה של שלומציון כמלכה אישה יש בו סממן הלניסטי מובהק (כדוגמת קלאופטרה המצרית), שכן ביהדות אין לאישה מעמד כמלכה. השימוש בחיל שכירים שהחל בתקופת יוחנן הורקנוס, תוגבר אצל ינאי, והועצם מאוד בתקופת שלומציון, יש בו סממן הלניסטי נוסף.

על פי מנחם שטרן כישלון מדיניותו של אנטיוכוס והקמת מדינת החשמונאים הצליחו לעצור את הדינמיקה של שינוי פני החברה הגבוהה של היהודים והטמעת ההלניזם בהם. תהליך שהחל כבר שנים לפני הטלת הגזרות, בימי הרפורמה של יאסון. אף שהמדינה החשמונאית הושפעה מההלניזם, היא לא הפכה למדינה הלניסטית של ממש. אף שהיו בחלק מהמעמדות העליונים דוברי ארמית, עברית ויוונית, רובו של העם נותר דובר ארמית, שלשונו הספרותית נותרה עברית.[66]

זרמים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת החשמונאים נוצרו או הובלטו כמה זרמים ביהדות: צדוקים, פרושים ואיסיים.[67]

הצדוקים היו הכהנים האריסטוקרטים, בני המעמד הגבוה ובעלי ההון,[68] אנשי המקדש וכהני הדת, שהיו בעלי פתיחות להלניזם ולתרבות הכללית. הפרושים היו זרם רוחני של חכמי התורה, ששאף ליצירת תורת חיים, והחזיק בידיו את מערכת המשפט, הסנהדרין, והייתה לו תמיכה רחבה בהמון העם. ואילו האיסיים, היו כת נזירית, פציפיסטית, מתבדלת, שביקשה את טהרת הנפש וקרבת האל. אף שהייתה בין הצדוקים לפרושים עוינות, יריבות ותחרות, גם אלו וגם אלו תמכו בשלטון החשמונאים, שהיו זקוקים לשניהם גם יחד, לעומת האיסיים (או לפחות חלקם) שהסתייגו מהצבאיות ומהמדינתיות של החשמונאים.

לעתים היו שליטים שהייתה להם העדפה ברורה לזרם מסוים. כך למשל הפרושים היו אהודים במיוחד על השליטים שנהו אחר הרוחניות כמו יוחנן הורקנוס הראשון (עד שנוצר הקרע בסוף ימיו) ושלומציון המלכה, שאף הרשתה לפרושים לנקום בצדוקים, לעומת זאת הצדוקים היו מועדפים באופן בולט, בתקופתו של אלכסנדר ינאי, והיו בין בכירי מפקדיו. בתקופה זו הפרושים נכנסו, בשל נטילת הסמכויות השיפוטיות מהם, לעימות חריף מאוד עם השליט.

מורשת המדינה החשמונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שחלק מכיבושיה של המדינה החשמונאית ירדו לטמיון עם כיבושי פומפיוס. לממלכה זו הייתה תרומה גדולה לכך שהיהודים היו החלק החשוב באוכלוסיית ארץ ישראל, ושהאזורים שישבו בהם: יהודה, אדום, עבר הירדן היהודי והגולן, היו יהודים לגמרי מבחינה תרבותית. ללא קינים של מתייוונים או אוכלוסייה הלניסטית. על פי פרופ' הר הכוח והרוח היהודי האיתן שגובש בתקופה זו, איפשרו לעם היהודי להתקיים תחת השלטון הרומי מאות שנים בתנאים קשים, ונוצרו היסודות לקיום היהודי גם בתקופת הגלות.[69]

המדינה החשמונאית הריבונית הייתה ליהודים מקור השראה למרידות בתקופה הרומית. בתלמוד ובמדרשים נשתמרו עדויות כי היהודים קיוו באותה תקופה שיצליחו להסיר את עולה של רומא, כשם שהחשמונאים הצליחו להסיר את עולה של האימפריה הסלאוקית. כך למשל, קרב בית חורון שבו הובס הנציב הסורי קסטיוס גאלוס בראש הלגיון השנים עשר פולמינטה, הוא למעשה שיחזור של קרב בית חורון שבו ניצח יהודה המכבי את צבאו של סירון, 232 שנים לפני כן.

בדברי חז"ל החשמונאים הועמדו בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. בתקופת הגלות הארוכה, קיומה של המדינה החשמונאית הריבונית עורר תקווה שגלגלי ההיסטוריה יחזרו על עצמן, ועם ישראל יצא שוב משעבוד מלכויות ויהיה עצמאי כמקדם. יחס חיובי לחשמונאים מופיע אצל הרמב"ם[70] והרמב"ן.[71]

התנועה הציונית שהחלה בסוף המאה ה-19, מצאה במדינת החשמונאים דגם שניתן לאמץ אותו לחירות לאומית, צבאיות ואומץ לב. התייחסויות לכך ניתן למצוא אצל הביל"וים, הגדודים העבריים, חובבי ציון בבריטניה (המכבים הקדמונים), המכבי הצעיר,

א"ד גורדון, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים.[72]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מנחם שטרן הסתמך יוסף בן מתתיהו בכתיבתו על ממלכת החשמונאים על מקורות הלניסטיים, שהעיקרי שבהם היה ניקולאוס איש דמשק - יווני-סורי שהיה פטריוט של עירו ויד ימינו של הורדוס, ולכן בהיותו כזה שאף לגמד ולטשטש במיוחד את הישגיו של אלכסנדר ינאי, שהיה אויב היישובים ההלניסטים ומאדיר בית חשמונאי, דבר שגורם לתיאורים דיסוננסים ורווי קונפליקטים, שכן מצד אחד נראה שינאי כבש והרחיב את שטחי הממלכה באופן חסר תקדים, ומצד שני אין שום תיאור של קרב שהוא מנצח בו.[73] ביקורתו של בצלאל בר כוכבא חריפה הרבה יותר. על פיו התיאור של תקופת החשמונאים אצל יוספוס הוא הנחות מכל תת-התקופות של בית שני. בדבריו של יוספוס על תקופה זו, משולבים דבריהם של ניקולאוס איש דמשק ושל סטרבון איש אמסיה, כאשר הם מגובבים זה ליד זה ושזורים בחוטים גסים, שלעתים סותרים איש את רעהו. גם סטרבון עצמו היה מקור ביניים והוא מבסס את דבריו על מדינת החשמונאים משני מקורות: פוסידוניוס איש אפמאה (שנטייתו לכתיבה סאטירית ומגמתית הרחיקה אותו מהאמת) וטימגנס איש אלכסנדריה. לדעתו של בר כוכבא נראה שסטרבון הוא דווקא המקור לתיאורים השליליים של בית חשמונאי ולא ניקולאוס.[74] על כל פנים חוקרים רבים מודים שיש להתייחס בזהירות רבה לתיאוריו של יוספוס אודות ממלכת החשמונאים.

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ממלכת החשמונאים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש כאלו הקובעים את תחילה של הממלכה כבר בשנת 152, אז קיבל יונתן את המינוי של כהן גדול. (מנחם שטרן, היחסים שבין ממלכת החשמונאים ומצרים התלמית על רקע המערכת הבינלאומית של המאות השנייה והראשונה לפנה"ס), או לשנת 142 בעת ששמעון קיבל את השלטון. (בצלאל בר כוכבא, מחקר תקופת הבית השני: הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים, קתדרה 100, עמ' 156)
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א, "...וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". זהו הביטוי בו משתמש הרמב"ם גם למלכות האידאלית של ימות המשיח (הל' תשובה פ"ט ה"ב): "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל".
  3. ^ מנחם שטרן, היחסים שבין ממלכת החשמונאים ומצרים התלמית על רקע המערכת הבינלאומית של המאות השנייה והראשונה לפנה"ס, ציון – ספר היובל, כרך נ׳, חוברת א׳ (תרצ״ו-תשמ״ה), עמ' 83
  4. ^ את שמו אפשר לתרגם גם כ"האסיפה הגדולה" או כ"כנסת הגדולה"
  5. ^ מקבים א', י"ד 41
  6. ^ משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ד'
  7. ^ אוריאל רפפורט, למשמעות חבר היהודים, מדינת החשמונאים, יד בן צבי, עמ' 283
  8. ^ אוריאל רפפורט, למשמעות חבר היהודים, מדינת החשמונאים, יד בן צבי, עמ' 283. יש הקוראים "יהוחנן ראש חבר היהודים".
  9. ^ משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ד'
  10. ^ רפי דייגי, קומראן וכת ים-המלח, באתר מט"ח
  11. ^ בלהה ניצן, התקופה החשמונאית בראי מגילות קומראן
  12. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 2.
  13. ^ מלחמות א' 61, קדמוניות יג 249
  14. ^ ברוך קנאל,הערות לכיבושי ינאי בחבל החוף, תרביץ, כרך 24, חוברת ראשונה, תשרי תשט"ו, עמ' 14
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר ראשון, פרק שלישי.
  16. ^ ספר חשמונאים א', פרק ח'.
  17. ^ "ואחרי כן שלח שמעון את נומיניוס לרומא, למען הקים את בריתו עם יושביה, ויתן בידו מנחה מגן זהב אחד, אלף שקל משקלו" (מקבים א יד 25, טו 14-18)
  18. ^ קדמוניות, יד, 255-247
  19. ^ יוסיפון
  20. ^ על היחסים בין יהודה לרומא, מדינת החשמונאים, עמ' 399, 405
  21. ^ שהיה קשור גם באשמה של פיראטיות ימית או עזרה לה
  22. ^ על מהות היחס העוין שזכו החשמונאים מידי הרומים דנו בהרחבה הר (היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית) ורפפורט (על היחסים בין יהודה לרומא). אף על פי שיש כאלו שמגנים את חוסר הראיה הפוליטית של ינאי ויורשיו, יש חוקרים הדנים אותם לכף זכות נוכח התנאים הגאו פוליטיים ששררו אז. רומי, המחליפה של הממלכה הסלאוקית, המגינה הטבעית החדשה של הערים ההלניסטיות, המאיימת בתרבותה על העמים המזרחיים המנוכרים לה תרבותית, שלא נוח לה מהתעצמותה של יהודה מחריבת ההלניזם
  23. ^ מקבים א', יא 48-59
  24. ^ ספר מקבים א', ט"ו 2-8
  25. ^ ספר מקבים א', ט"ו 28-32
  26. ^ ברוך קנאל,הערות לכיבושי ינאי בחבל החוף, תרביץ, כרך 24, חוברת ראשונה, תשרי תשט״ו, עמ' 10
  27. ^ מנחם שטרן, היחסים שבין ממלכת החשמונאים ומצרים התלמית על רקע המערכת הבינלאומית של המאות השנייה והראשונה לפנה"ס, עמ' 102
  28. ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 60-64
  29. ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, הוצאת יב"צ, עמ' 96
  30. ^ מקבים א' י' 36, בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 60-64
  31. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמת החשמונאים, עמ' 83-89
  32. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמת החשמונאים, עמ' 96
  33. ^ בצלאל בר כוכבא, הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי, קתדרה 93, עמ' 38
  34. ^ מקבים א' ט"ז 5-11
  35. ^ מנחם שטרן עמד על כך שהסתירה בין כיבושיו לבין תבוסותיו, מלמדת על סילוף מכוון וניסיון לגמד את הישגיו, שקיים במקורות שבהם השתמש יוספוס. סילוף שהיה בשל הדיכוי הברוטלי של המרידה היהודית.
  36. ^ קדמוניות י"ג 371–392, מלחמות א' 90-103
  37. ^ מנחם שטרן, יהודה ושכנותיה בזמן אלכסנדר ינאי
  38. ^ על פי שחזור הקרב ליד צפון בין ינאי לתלמי לתירוס, שבו יוספוס מספר כי היו לינאי 8,000 לוחמים שהוא מכנה אותם "לוחמי מאה" שהיו חמושים במגני תוראוס - מגנים מאורכים דמויי דלת. על פי יוסף בן מתיתיהו, מגינים אלה היו עשויים מברונזה או מצופים בברונזה. לפי מסיק בר כוכבא שהצבא החשמונאי, היה ערוך במתכונת של לגיונות. לוחמי המאה היו יחידות קנטוריה, והמגינים היו הגרסה המקומית לסקוטום הרומאי. דבר שכבר ידין הצביע עליו. בר כוכבא, הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי, קתדרה 93, עמ' 27, ועמ' 55
  39. ^ במלחמת היהודים 110, "היא הכפילה את צבאה על ידי גיוס תמידי, ומלבד זה היא קיבצה כוח ניכר של חיילים זרים"
  40. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמת החשמונאים, עמ' 78, 86,96
  41. ^ מק"א טז 8
  42. ^ מק"א י"ג 43
  43. ^ בצלאל בר כוכבא, הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי, קתדרה 93, עמ' 15 הערה 33
  44. ^ אריה כשר, ימי ממלכת החשמונאים בתוקפה
  45. ^ אריה כשר, מלחמות אלכסנדר ינאי בנבטים, מדינת החשמונאים
  46. ^ יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה, ד, ב
  47. ^ אוריאל רפפורט, הערים ההלינסטיות וייהודה של ארץ ישראל, מדינת החשמונאים, עמ' 232-237
  48. ^ אוריאל רפפורט, הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל, מדינת החשמונאים, עמ' 231
  49. ^ קדמוניות יג 257–258, ושם טו 254
  50. ^ שטרן, סופרים, א 146
  51. ^ גאוגרפיקה טז, 2 34
  52. ^ אריה כשר, ימי ממלכת החשמונאים בתוקפה, מדינת החשמונאים
  53. ^ שם עמ' 276
  54. ^ התייהדות האדומים בימי יוחנן הורקנוס, ישראל בארצו, אוריאל רפפורט
  55. ^ ברוך קנאל, שרידי תקופת החשמונאים, מחניים ל"ד תשי"ח
  56. ^ קדמוניות יד 43
  57. ^ אוריל רפפורט, על היחסים בין יהודה לרומא, מדינת החשמונאים עמ' 402-404
  58. ^ אריה כשר, מלחמות אלכסנדר ינאי בנבטים, מדינת החשמונאים
  59. ^ שאלה מעניינת היא איזה מטבעות כסף וזהב היו בשימושם
  60. ^ קדמן, משורר
  61. ^ להרחבה בעניין, ראו אריה קינדלר, השפעות הלניסטיות על מטבעות החשמונאים, מדינת החשמונאים עמ' 102-119
  62. ^ להרחבה בעניין ראו: אוריאל רפפורט, על 'התיוונותם' של החשמונאים, מדינת החשמונאים, עמ' 75-101
  63. ^ אוריאל רפפורט, על 'התיוונותם' של החשמונאים, מדינת החשמונאים, עמ' 92
  64. ^ אוריאל רפפורט, על 'התיוונותם' של החשמונאים, מדינת החשמונאים, עמ' 84
  65. ^ אוריאל רפפורט, על 'התיוונותם' של החשמונאים, מדינת החשמונאים, עמ' 99
  66. ^ מנחם שטרן, יהדות ויוונות בארץ ישראל במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, מדינת החשמונאים, עמ' 74
  67. ^ בעוד שישראל לוין טוען כי כתות אלו נוצרו בתקופה החשמונאית, אלכסנדר רופא, בעקבות חוקרים אחרים, טוען שהיו להם שורשים מוקדמים שהגיעו עד למאה ה-5 לפני הספירה.
  68. ^ ישראל לוין, המאבק הפוליטי בין הפרושים לצדוקים בתקופה החשמונאית, מדינת החשמונאים עמ' 434
  69. ^ משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ה'
  70. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'
  71. ^ פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י
  72. ^ מתיה קם, חג החנוכה : משמעויות והדגשים, באתר מט"ח
  73. ^ מנחם שטרן,הרקע המדיני למלחמותיו של אלכסנדר ינאי, תרביץ, כרך 33, חוברת 4, תשכ"ד, עמ' 335
  74. ^ בצלאל בר כוכבא, מחקר תקופת הבית השני: הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים, קתדרה 100, עמ' 156-159
  75. ^ ביקורת: אריה כשר, ‏אוד מוצל מאש – ואין מנחם, קתדרה 79, מרץ 1996, עמ' 181-174
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'תרכ"א-ג'תרצ"ח - ממלכת החשמונאים