קרל וילהלם דיפנבאך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרל וילהלם דיפנבאך
Karl Wilhelm Diefenbach
דיוקן עצמי
דיוקן עצמי
לידה 21 בפברואר 1851
Hadamar, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בדצמבר 1913 (בגיל 62)
קאפרי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנות יפה, מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, סימבוליזם, nudism עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרל וילהלם דיפנבאךגרמנית: Karl Wilhelm Diefenbach‏; 21 בפברואר 185115 בדצמבר 1913) היה צייר ופעיל חברתי גרמני. דיפנבאך נחשב לאבי התנועה האלטרנטיבית, תומך בנודיזם ואחד האנשים החשובים ביותר בתנועות לרפורמת החיים ותנועת השלום. כצייר הוא נציג עצמאי של הסימבוליזם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל וילהלם דיפנבאך היה בנו של הצייר והמורה לציור בבית הספר התיכון הדמר, לאונרד דיפנבאך. הוא למד באקדמיה לאמנות במינכן והתרשם מארנולד בוקלין ופרנץ פון שטוק. ציוריו זכו לתשומת לב והכרה בשלב מוקדם. זרועו הימנית שותקה בעקבות מחלה וניתוח. מכיוון שהאמין שהציל את חייו בשיטות נטורופתיות, הוא הפך לשליח של אורח החיים הטבעי בהשפעת המטפל הנטורופתית ארנולד ריקלי ואדוארד בלצר (גר'), מייסד האגודה הצמחונית בגרמניה. בסביבות 1881 הוא עזב את הכנסייה.[1]

רעיונותיו (חיים בהרמוניה עם הטבע, דחיית מונוגמיה, התרחקות מכל דת, פעילות גופנית באוויר הצח כמו גם תזונה נטולת בשר כטבעונים) נתנו הזדמנות על ידי בני דורו לקרוא לו "שליח קולורבי" בלעג ובבוז. לאחר שהמשטרה דיכאה את פגישותיו נסוג דיפנבאך למחצבה נטושה ליד הולריגלסקרוט. סביבו קמה קומונה קטנה שחיה על פי תורתו של אדוארד בלצר. שם הפך הצייר הצעיר הוגו הופנר לעוזרו ותלמידו. דיפנבאך כינה אותו פידוס, שהפך לשם האמנותי הופנר. כתב העת Die Schönheit (משנת 1901) פרסם עבודות מאת פידוס, שהפך לאייקון של התנועה הנודיסטית.[2]

קרל דיפנבאך ליד ביתו בקפרי, 1914

תערוכת ציוריו בווינה בשנת 1892 זכתה להצלחה מרעישה והפכה אותו למפורסם, אך הוא איבד את כל יצירותיו כתוצאה מהונאות של הנהלת התאחדות האמנות האוסטרית.

הוא ברח למצרים, שם תכנן מקדשים ענקיים. על מנת להחזיר את תמונותיו, הוא חזר לווינה בשנת 1897, תכנן להוציא כתב עת ולארגן תערוכה גדולה.

קבוצת חברים שאליה השתייכו הפציפיסטית ברטה פון זוטנר, אותה פגש לראשונה בשנת 1891 בקונגרס שלום בווינה, והעיתונאי מיכאל גאורג קונרד, תמכו במיזמים שלו.

במהלך תקופה זו התכנסה סביבו קהילה של עד 20 תלמידים. בשנת 1897 הקים את קומונת האמנים "הומניטאס" בהימלהוף שהפכה לגרעין של התנועה האלטרנטיבית המוקדמת. לעיתים השתתפו בקומונה גם ציירים שונים וכן את פעילי זכויות בעלי החיים.

ה"הומניטאס "היה מבשרו של היישוב האלטרנטיבי המפורסם מונטה וריטה (Monte Verità) ליד אסקונה.

הסטנדרטים שדיפנבאך החיל על עצמו ועל חסידיו היו שונים לגמרי: הוא חי בשתי מערכות יחסים לפחות עם נשים בו זמנית, הוא דרש צניעות וצייתנות מוחלטת מחסידיו. קומונת האמנים פשטה את הרגל ודיפנבאך עבר לאי קאפרי, שם זכה להצלחה ויוקרה, בעוד הוא נשכח בגרמניה.

הוא נפטר שם בשנת 1913 בגיל 62.

דיפנבך היה נשוי לראשונה למגדלנה דיפנבאך לבית אצינגר, איתה נולדה בתם סטלה פון ספון (1882–1971). בשנת 1898 הוא פגש את וילהלמה (מינה) ווגלר, לה נישא, אך התגורר בעיקר עם אחותה מאריה (או במעין נישואים של שלושה).

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו בשנת 1913, עזבונו נותר מוסתר ונפגם במשך חצי מאה. מאז שנות השישים, נכדו פרידולין פון ספון (Fridolin von Spaun) (1901–2004) אסף וחקר את ירושתו של דיפנבאך בארכיון המשפחתי שלו בדורפן.[3] פון ספון זיהה את חשיבותו התרבותית וההיסטורית של סבו כבר בתחילת דרכו באמצעות מקורותיו, חוויות ילדותו עם דיפנבאך, מפגשים עם תעמולנים שונים של רפורמת החיים. הוא עזר ליצור את המוזיאון הציבורי ליצירותיו של דיפנבאך בקאפרי ובעיר הולדתו הדמר.

בשנת 1927 נקרא שמו של קרל-וילהלם-דיפנבאך-גאס בווינה-הייטינג, בשנת 1945 דיפנבאך-שטראסה במינכן-סולן.[4]

ב־25 בנובמבר 2015 נקרא על שמו אסטרואיד: (6059) Diefenbach.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרל וילהלם דיפנבאך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Diefenbach, Karl Wilhelm. In: Allgemeines Künstlerlexikon. Die Bildenden Künstler aller Zeiten und Völker (AKL). Band 27, Saur, München u. a. 2000, ISBN 3-598-22767-1, S. 221 f.
  2. ^ Arnd Krüger: There Goes This Art of Manliness: Naturism and Racial Hygiene in Germany. In: Journal of Sport History,18, 1, 1991, S. 135–158. Nacktbild von Fidus auf S. 138 (Digitalisat).
  3. ^ Der Jesus von München. In: Frankfurter Allgemeine Sonntagszeitung. 29. November 2009, S. 23.
  4. ^ Hans Dollinger: Die Münchner Straßennamen. 5. Auflage. Ludwig Verlag, München 2004, ISBN 3-7787-5174-3, S. 58.