רנה-ניקולא דה מופו

רנה-ניקולא דה מופו
René Nicolas de Maupeou

תמונה בעמידה של רנה-ניקולא דה מופו לבוש בגלימת שנסלייה של צרפת, על חזהו "עיטור הרוח הקדושה" וידו הימנית הפתוחה היא סמוכה לכספת החותמים של הממלכה. הציור הוא יצירה של פייר לקור הזקן.
לידה	25 בפברואר 1714 מונפלייה, צרפת
פטירה	29 ביולי 1792 (בגיל 78) לה טווי, צרפת
שם לידה	René Nicolas Charles Augustin de Maupeou
מדינה	צרפת
מקום קבורה	לה טווי
השכלה	תיכון לואי הגדול
עיסוק	משפטן פוליטיקאי
מעסיק	מלך צרפת
השר הראשי של צרפת 25 בדצמבר 1770 – 23 באוגוסט 1774 (3 שנים) → אטיין פרנסואה, הדוכס דה שואזל אן רובר ז'אק טורגו ← יושב ראש ראשי של הפרלמנט של פריז 12 באוקטובר 1763 – 15 בספטמבר 1768 (5 שנים) → Mathieu-François Molé Étienne François d'Aligre ← שנסלייה של צרפת 16 בספטמבר 1768 – 1 ביולי 1790 (21 שנים) → René Charles de Maupeou
פרסים והוקרה
קצין במסדר הרוח הקדושה (1770) אביר במסדר סן-מישל

רנה-ניקולא-שארל-אוגוסטן דה מופו (בצרפתית: René-Nicolas-Charles-Augustin de Maupeou ‏, בשמו המלא - René Nicolas Charles Augustin de Maupeou, marquis de Morangles et de Bully, vicomte de Bruyères-sur-Oise; רנה-ניקולא-שארל-אוגוסטן דה מופו, מרקיז מוראנגל ובולי, ויקונט ברוייר-סור-וואז; 25 בפברואר 1714 – 29 ביולי 1792) היה משפטן ופוליטיקאי צרפתי. הוא כיהן כ"שנסלייה" ב-1768–1790, כשר המשפטים ב-1768–1774 ושר מדינה ראשי של צרפת בימי שלטונו של לואי השישה עשר. הוא התפרסם ברפורמת מערכת המשפט והפרלמנטים משנת 1771.

קורות חיים

רנה-ניקולא דה מופו היה החמישי שנשא את שם המשפחה "דה מופו", והיה צאצא לענף דה ברוייר של בני מופו. משפחתו שזכתה לתואר אצולה במאה השש עשרה ואבותיה היו בני אצולת הגלימה שאחזו בתפקידים פרלמנטריים. הדורות הבאים היו כבר אצולת סיף או אצולה כנסייתית. רנה-ניקולא דה מופו נולד ב-1714 במונפלייה כבנם הבכור של רנה הרביעי דה מופו ושל אן ויקטואר דה למואניון (Lamoignon). הוא גדל בפריז, ב"אוטל דה שאטיון" על יד הוריו וקיבל השכלה רחבה במכללת לואי הגדול. אביו מילא את תפקיד יושב ראש הבית הגדול (président à (mortier בפרלמנט של פריז, אותו הוריש לבנו. אחי של רנה, לואי (1716–1800) עלה בהייררכיה הצבאית בחיל הרגלים עד לדרגת "לוטננט גנרל".

פריצת הקריירה המשפטית והפוליטית

בגיל תשע עשרה,ב-11 באוגוסט 1733 התמנה מופו כיועץ בבית החקירות השלישי של הפרלמנט של פריז. לאחר מכן, ב-1737 התמנה תחת פיקוח אביו, ליושב ראש הבית הגדול של הפרלמנט. הוא מילא את התפקיד בצורה יעילה עד שאביו הפך ליושב ראש ראשי של הפרלמנט של פריז. ב-1744 מופו נשא לאישה את אן-מרגריט-תרז דה רונשרול, צעירה אמידה ממשפחת אבירים. היא הייתה בת דודה של מאדאם ד'אפינה, ידידה של ז'אן-ז'אק רוסו ומקובלת בחוגי הפילוסופים. האישה מתה בגיל צעיר ב-1752. לזוג נולדו שני ילדים. אחרי שהתאלמן העסיק מופו כמורה פרטי לבנו הבכור צעיר בשם שארל-פרנסואה לברן (Lebrun) שהפך לימים לקונסול השלישי בקונסולט של צרפת, שר אוצר של נופוליאון ודוכס פיאצ'נצה.

לפי תיאור מפי אחד מבני תקופתו הצטייר מופו כ"גבר שחרחר קטן", בעל גבות עבות, "שהסתיר מתחת לנימוסיו הנעימים, נשמה לוהטת, אכולת שאפתנות, אומץ יחיד במינו, עקשנות בלתי מרוסנת". "איש עסקים מקצועי, ומעל הכל איש מעש, ידע מה רצה ונעזר לשם כך בכל האמצעים, ללא יראה, ללא חולשה, ללא מעצורים, הדמות לא הייתה מאוד סימפתית, אבל בשום אופן לא בזויה"

היה יד ימינו של אביו בעת הסכסוכים בין הפרלמנט לארכיבישוף של פריז, כריסטוף בומון, שנתמך על ידי חצר המלך. ב-1763–1768 כיהן מופו עצמו כיושב ראש הפרלמנט של פריז, זאת בתקופה שבה וולטר דרש משפט חוזר לז'אן קאלה ובה התרחש משפטו החוזר של הרוזן לאלי. ב-1768 אחרי שאביו כיהן לפני פרישתו למשך 24 שעות בלבד בתפקיד היוקרתי של "שנסלייה" ירש בנו את התפקיד, בהמלצת הדוכס שואזל. חיש מהר עבר לצד הדוכס אגיון, יריבו של שואזל, ובן חסותה של מאדאם דו בארי, פילגש המלך, והשתתף בדצמבר 1770 בהפלת מיטיבו, שואזל, שהוגלה. ב-27 בדצמבר 1770 התמנה מופו במקומו של שואזל לשר ראשי של צרפת.

שר ראשי של צרפת

במאה שנה וחצי האחרונה התחדדו בצרפת סכסוכים מתמידים בין המלוכה לפרלמנטים - עד כדי עימות אלים בימי הפרונד ואחרי הרגעה זמנית בשאר שלטונו של לואי הארבעה עשר, החרפה בעת הרז'אנס ושוב בעת שלטונו הארוך של לואי החמישה עשר. מופו היה נחוש לתמוך בסמכות המלך נגד הפרלמנט שהיה מעין בית משפט עליון, נגד החסימה המתמדת של הרפורמות במערכת גביית המיסים ונגד זכויות היתר של המעמדות האמידים, שבברית עם ראשי רשויות המשפט בפרובינציה שאפו לחמוס את תפקידה של אספת המעמדות. הוא כרת ברית עם דוכס אגיון ועם מאדאם דו בארי והשיג עבור מקורבו, האב טרה, את התפקיד של מבקר כללי של האוצר. פרץ משבר הידוע כ"פרשת ברטניה" סביב עימות משפטי שנפתח בין הדוכס אגיון, בעבר מושל חבל ברטניה ובין לה שאלוטה תובע כללי של החבל, שנכלא על ידי המושל בגין האשמות שהלה העלה נגדו.

כשהפרלמנט של פריז הראה סימני עוינות כלפי אגיון, מופו הקריא מכתבי הרשאה של המלך לואי החמישה עשר שביטלו את מהלכי הפרלמנט. המלך הגיב למחאות הפרלמנט במעמד הקרוי "מיטת משפט" (lit de justice), שבו דרש את דו"חות הפרוצדורות. ב-27 בנובמבר 1770 הוציא מופו "צו הסידור והמשמעת" (Édit de règlement et de discipline) שאסר על מיזוג ענפי פרלמנט מסוימים ועל ההתכתבות עם רשויות המשפט מהפרובינציה. הוא גם קבע עונשים עבור שביתות הפרלמנט באמצעות הפקעת נכסים, ואסר על המשך עיכובים ברישום הצווים המלכותיים אחרי תגובת המלך למחאה הראשונה. השופטים סירבו לרשום את הצו, ובסופו של דבר הוא נרשם כחוק במעמד "מיטת משפט" שקויים ב-7 בדצמבר בארמון ורסאי, בעוד שהפרלמנט הושהה.

המהפכה המשפטית של מופו

תחריט סאטירי בן התקופה על השר הראשי רנה-ניקולא מופו בתור "שמשון החדש" הממוטט את עמודי מקדש המדינה

אחרי שחמש פעמים (בפעם האחרונה ב-18 בינואר 1771) שלח מופו מסרים שבהם דרש את חזרת חברי הפרלמנט (ה"מגיסטרטים") לעבודתם, בלילה של 20/19 בינואר 1771 הגיעו במפתיע לבתיהם מוסקטרים שדרשו מהם לענות ב"כן או לא" לדרישה שיחזרו לעבודה. שלושים ושמונה חברי פרלמנט נענו בחיוב, אבל נוכח הגלייתם של עמיתיהם לשעבר שקיבלו "אגרות סגורות" (lettres de cachet) מהמלך, הם חזרו בהם והוגלו בתורם. באפריל 1771 נכסיהם הופקעו ונקנו על ידי הממלכה.

מופו הקים מועצת מדינה האחראית על המשפט עד להקמתם של אחד עשר פרלמנטים ומועצות עליונות בפרובינציה ושל "פרלמנט" חדש בפריז, בעל שטח שיפוט מצומצם בהרבה. בכל המוסדות האלה תפקיד השופטים (ה"מגיסטרטורה") לא עבר יותר בירושה. השופטים החדשים, (המכונים "יועצים") היו שכירים ממונים על ידי המלך ולא היו זכאים יותר ל"ממתקים" - מתנות רשמיות שהתקבלו בעבר מטעם הצדדים המתדיינים. שטח השיפוט של הפרלמנט הישן של פריז שסמכותו הופעלה עד אז על מעל שליש משטחה של צרפת, חולק לשישה אזורי שיפוט שבראשם עמדו חמש מועצות עליונות, רשויות ריבוניות חדשות - בבלואה, שאלון, קלרמון-פראן,ליון ופואטייה ובנוסף הפרלמנט של פריז... המועצות העליונות החדשות שימשו כבתי משפט לערעורים בוטלו "המועצה הריבונית של ארטואה" והפרלמנטים של רואן ודואה והוחלפו על ידי מועצות עליונות. בוטלו גם המועצה הגדולה, בית המשפט לערעורים (Cours des aides) של פריז, של רואן וקלרמון פראן, ובית המשפט לערעורים לעניינים פיננסיים, "המועצה הריבונית של דומב", את בתי הדין למטבעות (cours de monnaies), בתי הדין של מפקדת הצי המלכותי, בתי דין אזוריים (bailliages) הידועיים בגישתם העוינת או קרובים יותר מדי זה לזה. במקום הפרלמנט של טולוז הקים מועצה עליונה בנים. במקום הפרלנמט של רואן הקים מועצה בבאייה ובמקום הפרלמנט של מץ הקים מועצה בנאנסי.. המתנגדים העירו שיהיה קושי לגייס שופטים חדשים בעלי רמה. אולם מופו הצליח להרכיב את הפרלמנטים ואת המועצות החדשים משופטים חדשים, גם כאלה המקורבים לחצר. המוסדות החדשים כונו בלעג "הפרלמנטים של מופו". הפבלמנט של פריז הורכב מחברים לשעבר של המועצה הגדולה וכמה מחברי בית המשפט לערעורים לשעבר. בראש הפרלמנט החדש של פריז מינה המלך משפטן מפורסם ובעל ניסיון, ברטייה דה סוביני. הוא ביטל גם את קמרת המיסים ואת בית המשפט בשאטלה. מופו ביטל גם את בית המשפט לערעורים לעניינים פיננסיים שנודע בשם הוא ביקש ליצור ברחבי הממלכה מערכת משפט אחידה יותר במקום מעשה הטלאים שפעל עד אז. מופו הצליח להוביל את המהלך הרדיקלי הזה תוך שמונה חדשים.. המשפטים נערכו מהר יותר ויותר קרוב למגורי המתדיינים. וולטר העריך מהפכה זו ובירך על ביטול מעמד השופטים התורשתיים, גם הישועים אולם האצילים כולל אצילי הגלימה ראו בצעדים אלה ניצחון העריצות. המחאות נתקלו בצווי הגליה או בצווי סגירה. מדיניותו של מופו נתפסה כניצחון של הרודנות. מחאות הנסיכים, של האצולה ושל בתי המשפט הקטנים נענשו בהגליה ובדיכוי. עד סוף שנת 1771, המערכת המשפטית החדשה של "הפרלמנטים של מופו" קרמה עור וגידים ולשכת עורכי הדין שעד אז גילתה התנגדות פסיבית, חזרה לעבוד. נעשה שוב ניסיון להטיל מיסים על קבוצות פריבילגים ושהיו עד אז פטורות ממסים.

המכה שניתנה לזכויות היתר של אצולת הגלימה הייתה עשויה להוביל לחיסולן אחת אחרי השנייה, של כל שאר הפריבילגיות. מבחינה זו לדעתו של ההיסטוריון ז'אק מדול, יכול היה הצו מ-23 בפברואר 1771 להוות התחלת מהפכה מלכותית. אחרי כישלון הניסיון של שואזל להנהיג את השיטה האנגלית, הייתה עשויה המהפכה המשפטית של מופו להביא לידי הנהגת דספוטיזם נאור בדומה לזה ששלט במספר מדינות במרכז ומזרח אירופה. המדיניות החדשה לא יכלה להצליח בלי תמיכה בדעת הקהל. הרפורמה נתפסה בעיני רבים כניצחון השרירותיות תוך התעלמות מהגמוניית הפריבילגים שאפיינה את המערכת עד אז הרפורמה של מופו איימה על כולם. נוצרה סולידריות נגדה בין אצולת הסיף לאצולת הגלימה. גם חבלי ארץ שסופחו לא מזמן לצרפת, כמו ברטאן חששו מפני ביטול זכיויותיהם המיוחדות. לא היה ברור לטובת מי פועלת הרפורמה, אם היא לטובת האומה כולה, או לטובת כמה אנשי חצר. .הסופר פייר בומרשה כבר התקומם נגד גצמן, אחד השופטים החדשים, שנחשד בשחיתות. במקביל לרפורמה המשפטית, האב טרה תיקן ופישט את המיסים הישירים, ביטל פטורים רבים שלא היו מוצדקים, עש שינויים מנהליים, בתחום רישום הקרקעות וכו'. אולם מותו של המלך לואי החמישה עשר במאי 1774 שם קץ למעמדו של מופו ולמהפכתו.

נפילתו וביטול הרפורמה

הפרלמנטים והמועצות הריבוניות של ממלכת צרפת, בשנת 1789

בעלייתו לכס המלכות, ביקש לואי השישה עשר להיפטר מה"טריומווירט" שכלל את הדוכס אגיון, שר החוץ והמלחמה, האב טרה, המבקר הכללי של האוצר ומופו, שר המשפטים והשר הראשי שננזף על חוסר הפופולריות שלו ועל קרבתו לרוזנת דו ברי, פילגשו של המלך המנוח.

בעצתו של מורפא ב-24 באוגוסט 1774 פיטר המלך את מופו מתפקיד שר המשפטים. במקומו הוא מינה את מירומניל. ב-1775 הוחזר מגלות מאלזרב כדי להתמנות מזכיר מדינה בבית המלך והכלכלן אן רובר ז'אק טורגו התמנה בראש האוצר. לואי השישה עשר קרא למגיסטרטים הישנים לשוב מגלותם וכעבור חדשיים החזיר על כנם את ה"פרלמנטים" הישנים. בקרוב עמדו להתחדש המריבות בין הכתר לשופטים. לשווא ניסה מופו להסביר למלך החדש את חשיבות הרפומרה שביצע:

היה צריך להפעיל את כל כוחה של הסמכות או לאבד אותה באופן בלתי הפיך.זה לא היה עניין מנהלי, זה היה עצם הבסיס של החוקה ושל כס המלוכה. האם הייתה רשות ציבורית? או שהיתה רק רוח רפאים? האם היה לנו ריבון יחיד? או שצרפת הייתה כפופה לשתים עשרה אריסטוקרטיות? זו הייתה הבעיה חסרת התקדים שיצרה את התנגדות הפרלמנטים

אגב החלטותיו של לואי השישה עשר מופו העיר:

גרמתי למלך לנצח בפרשה שנמשכה שלוש מאות שנה. הוא רוצה שוב להפסיד, הוא האדון

על אף הפיטורים ואף על פי שפרש לגמלאות שמר מופו את התואר שנסלייה עד ל-1 ביולי 1790 כשהמשרה בוטלה. הוא היה איפוא השנסלייה האחרון של המשטר הישן. בינתיים ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. מופו נפטר ב-1792 בלה טווי, מחוז אר בחבל נורמנדיה, ימים ספורים אחרי נפילת המונרכיה.

חייו הפרטיים

מופו התחתן ב-22 בינואר 1744 עם אן-מרגריט-תרז דה רונשרול, בתו של המרקיז דה רונשרול. היא הייתה בת יחידה, יתומה מאביה, צאצאת לשושלת אבירים עתירת נכסים שהתחלתה במאה העשירית. הנשואים לא נמשכו זמן רב מכיוון שב-1752 אן מתה ממחלה. לזוג נולדו שני בנים:

• רנה אנז' אוגוסטן דה מופו (1746–1794) שירת בקצין בכיר (maître de camp) ברגימנט הפרשים המלכותי הבורגונדי
• שארל ויקטור רנה דה מופו (1749–1789) מילא תפקיד משפטי בכיר (maître des requêtes - מגיסטר הקובלנות)

אזכורו ביצירות אמנות

ספרות

• ברומן "ז'וזף בלסמו" מאת אלכסנדר דיומא האב - בפרק ה-30 שנקרא Le vice "החטא" - מתואר מפגש בין הרוזנת ביארן והשנסלייה מופו

לקריאה נוספת

• Pierre Gaxotte - Histoire des Français, Flammarion, Paris 1972
• , Jacques Madaule Istoria Franței, vol.2 Editura politică București 1973

(ז'אק מדול - ההיסטוריה של צרפת, כרך ב, 1945 תורגמה מצרפתית לרומנית על ידי אואג'ן רוסו)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רנה-ניקולא דה מופו בוויקישיתוף

• רנה-ניקולא דה מופו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויקיטקסט Marquis de Ségur Au couchant de la monarchie Revue des Deux Mondes, 5e période, tome 49, 1909 p. 800-842

(המרקיז סגור - "בשקיעת המונרכיה" - פרק ב "מעשיו הראשונים של השלטון " תת-פרק ד)