תקרית הקילומטר ה-78

תקרית הקילומטר ה-78 אירעה בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 1950. הלגיון הערבי חסם קטע בן ארבעה קילומטרים בכביש הערבה המוביל לאילת, בטענה שהוא עובר בשטח ירדן. צה"ל פרץ את הדרך בכוח. בעקבות התקרית פיטר עבדאללה מלך ירדן את ממשלתו של סעיד אל מופתי. הסכסוך הגיע לסיומו בפברואר 1951, לאחר משא ומתן בהשתתפות מטה משקיפי האו"ם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1949–1950 הוצף ונהרס קטע בכביש הערבה המוביל לאילת. הכביש חודש בתוואי קרקע גבוה יותר, מזרחית לתוואי המקורי. כפי שנקבע מאוחר יותר, קטע באורך קילומטר וחצי עבר בשטח ירדן.^[1] כעבור כמה חודשים, ב-22 בנובמבר 1950, הגישה ירדן תלונה על מעבר הכביש בשטחה לוועדת שביתת הנשק המשותפת.

ברקע עמד גם סכסוך קודם, שעניינו שטח של כאלף דונם באזור נהריים, שישראל החלה לעבד בסוף אוגוסט 1950. ירדן טענה כי השטח שלה, וכי ישראל הציגה מפה מזויפת של הסכם שביתת הנשק.^[2] טענותיה לא התקבלו במועצת הביטחון של האו"ם.^[3]

האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד תלונת ירדן ממתינה לדיון בוועדת שביתת הנשק, ב-29 בנובמבר 1950, הקים הלגיון הערבי מחסום בקילומטר ה-78, והציב במקום שלט בעברית ובערבית. בשלט נכתב:

"הממלכה הירדנית ההאשמית

דרך סגורה

הדרך הזו

היא ירדנית

כל מכונית שתשתמש בה תירה

באש".

נציגי ישראל בוועדת שביתת הנשק התלוננו עוד באותו יום על פעולת ירדן.^[4]

חיילי צה"ל הסירו את המחסום ב-2 בדצמבר, ושיירת כלי רכב עברה בכביש ללא הפרעה.^[5] ב-3 בדצמבר הושב המחסום, ולאחר שהוסר פעם נוספת ירו הירדנים על רכב שעבר בכביש. כוחות צה"ל השיבו באש, ופגעו במשוריין של הלגיון.^[6] החל מן ה-4 בדצמבר התנהלה התנועה בכביש ללא חסימות נוספות.^[7]

ב-6 בדצמבר נרצח מן המארב, בקילומטר ה-62 בכביש לאילת, רב-סרן שאול (פאול) פינצי ציוני מחיל התותחנים. ישראל פירשה זאת כנקמה על אירועי הקילומטר ה-78.^[8]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בדצמבר פיטר המלך עבדאללה את ממשלתו של סעיד אל מופתי.^[9]

ב-14 בפברואר 1951 הגיעו ישראל וירדן לפשרה, וישראל הסכימה לסלול מעקף בשטחה.^[10]

עם יישוב הסכסוך נפגשו, ב-15 בפברואר 1951, סגן הרמטכ"ל האלוף מרדכי מקלף וסגן הרמטכ"ל הירדני, גנרל עבד אל קאדר אל ג'ונדי, והגיעו להסכם למניעת הסתננות.^[11] ההסכם נודע בשם "הסכם המפקדים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ היום הפסקת התחבורה בקטע של כביש הערבה, על המשמר, 25 בפברואר 1951
^ עבה"י מאשימה את ישראל ב"כיבוש" שטח על יד נהריים, דבר, 14 בספטמבר 1950
^ באנץ' סותר טענות עבה"י בענין נהריים, דבר, 7 בנובמבר 1950
^ שריוני הלגיון חסמו הדרך לאילת, דבר, 30 בנובמבר 1950
^ צבא ישראל פרק המחסום שהוקם ע"י הלגיון בדרך לאילת, חרות, 3 בדצמבר 1950
^ הלגיון פתח באש בכביש אילת, מעריב, 3 בדצמבר 1950
^ צבי אמיתי, התנועה בכביש לאילת מתנהלת כסדרה, על המשמר, 5 בדצמבר 1950
^ צבי אמיתי, מחאה נמרצת הוגשה לגנראל ריילי על רצח קצין צה"ל בכביש אילת, על המשמר, 8 בדצמבר 1950
^ גבריאל שטרן, עבדאללה פיטר את ממשלתו, על המשמר, 4 בדצמבר 1950
^ הושג הסכם ישראלי-ירדני בענין ואדי ערבה, דבר, 15 בפברואר 1951
^ גבריאל שטרן, ישראל ועבה"י התחייבו למנוע הסתננויות בגבול, על המשמר, 16 בפברואר 1951

[1] היום הפסקת התחבורה בקטע של כביש הערבה, על המשמר, 25 בפברואר 1951

[2] עבה"י מאשימה את ישראל ב"כיבוש" שטח על יד נהריים, דבר, 14 בספטמבר 1950

[3] באנץ' סותר טענות עבה"י בענין נהריים, דבר, 7 בנובמבר 1950

[4] שריוני הלגיון חסמו הדרך לאילת, דבר, 30 בנובמבר 1950

[5] צבא ישראל פרק המחסום שהוקם ע"י הלגיון בדרך לאילת, חרות, 3 בדצמבר 1950

[6] הלגיון פתח באש בכביש אילת, מעריב, 3 בדצמבר 1950

[7] צבי אמיתי, התנועה בכביש לאילת מתנהלת כסדרה, על המשמר, 5 בדצמבר 1950

[8] צבי אמיתי, מחאה נמרצת הוגשה לגנראל ריילי על רצח קצין צה"ל בכביש אילת, על המשמר, 8 בדצמבר 1950

[9] גבריאל שטרן, עבדאללה פיטר את ממשלתו, על המשמר, 4 בדצמבר 1950

[10] הושג הסכם ישראלי-ירדני בענין ואדי ערבה, דבר, 15 בפברואר 1951

[11] גבריאל שטרן, ישראל ועבה"י התחייבו למנוע הסתננויות בגבול, על המשמר, 16 בפברואר 1951

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]