לקיחת החוק לידיים – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
9
שורה 1: שורה 1:
{{בעבודה}}
{{בעבודה}}
'''לקיחת החוק לידיים''' או '''עשיית דין עצמית''' (מ[[שאילת מילים|לועזית]]: '''ויג'ילנטיזם''' או '''אלימות ויג'ילנטית'''{{הערה|שם=חסדאי|{{NFC|משה חסדאי|אלימות ויג'ילנטית|003-D-67030-00|19 בדצמבר 2011}}}}) היא מצב בו אנשים נעדרי סמכויות אכיפה מטעם השלטון עושים פעולות שיש בהן פגיעה באחרים או ברכושם, כנקמה פרטית או כדי להעניש מי שנתפשים בעיניהם כעבריינים.
'''לקיחת החוק לידיים''' או '''עשיית דין עצמית''' (מ[[שאילת מילים|לועזית]]: '''ויג'ילנטיזם''' או '''אלימות ויג'ילנטית'''{{הערה|שם=חסדאי|{{NFC|משה חסדאי|אלימות ויג'ילנטית|003-D-67030-00|19 בדצמבר 2011}}}}) היא פעילות מחוץ לחוק של [[אכיפת החוק|אכיפה]], מניעה וחקירה של מעשי [[פשע]] וענישת הפושעים, על ידי אזרחים (יחידים וקבוצות) שהמדינה לא [[סמכות|הסמיכה]] אותם לכך, לא תמכה ולא הסדירה ב[[חוק]] את מעשיהם{{הערה|שם=רגינה|Bateson, Regina (2020). [https://journals.sagepub.com/doi/pdf/10.1177/0010414020957692 The Politics of Vigilantism]. Comparative Political Studies 54(6): pp. 923–955. [[ISSN]] 1552-3829|כיוון=שמאל}}. זאת, עקב תחושת אותם האזרחים שהשלטון לא מספק להם את ההגנה שהם זכאים לה על-פי חוק, ותוך העדפת ה[[סולידריות חברתית|סולידריות]] על פני חוקי המדינה{{הערה|שם=חסדאי}}.

מצבים בהם מערכת [[אכיפת החוק]] אינה קיימת, אינה יעילה או שמדיניותה אינה עולה בקנה אחד עם שאיפותיהם של קבוצות או של בודדים, עלולים לעורר תסיסה ותרעומת ציבורית; אלו מצידן עלולות להוביל את אותם גורמים בציבור ליטול את החוק לידיהם, כדי להגשים את אידיאל הצדק כפי שהוא נתפס בעיניהם. ניסיונות לנטילת החוק לידיים הובילו לעיתים להתגבשותן של תנועות מהפכניות, שהציבו לעצמן מטרות רחבות יותר של דאגה לצדק חברתי, או למיסודם של ארגונים שונים, ששמו לעצמם למטרה לשמש תחליף למערכות החוק שכשלו - על פי תפישתם - בביצוע תפקידן. כזו הייתה ה[[מאפיה|מאפיה הסיציליאנית]] בראשית דרכה.


== בהלכה ==
== בהלכה ==

גרסה מ־13:01, 12 בספטמבר 2022

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

לקיחת החוק לידיים או עשיית דין עצמיתלועזית: ויג'ילנטיזם או אלימות ויג'ילנטית[1]) היא פעילות מחוץ לחוק של אכיפה, מניעה וחקירה של מעשי פשע וענישת הפושעים, על ידי אזרחים (יחידים וקבוצות) שהמדינה לא הסמיכה אותם לכך, לא תמכה ולא הסדירה בחוק את מעשיהם[2]. זאת, עקב תחושת אותם האזרחים שהשלטון לא מספק להם את ההגנה שהם זכאים לה על-פי חוק, ותוך העדפת הסולידריות על פני חוקי המדינה[1].

בהלכה

ערך מורחב – עביד איניש דינא לנפשיה

בתלמוד נחלקו האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו או לא. בהסבר המחלוקת מובא כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו[3].

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב).

בתרבות

המוטיב הכללי של אכיפת החוק או אמות מידה צודקות שלא באמצעות מערכות החוק המקובלות עומד במרכזן של יצירות ספרותיות נודעות דוגמת "מיכאל קולהאס", "הרוזן ממונטה כריסטו", או סרטי קולנוע דוגמת "משאלת מוות" וסרטי ההמשך שנוצרו בעקבות הצלחתו. גם סדרות טלוויזיה דוגמת דקסטר עוסקות בלקיחת החוק לידיים. היעדרה או כישלונה של מערכת החוק במערב הישן של אמריקה יצרה את הרקע להופעת המערבונים, וחלקם מבוססים על מוטיב לקיחת החוק לידיים או מאבקם של אנשי חוק במי שרוצים לקחת את החוק לידיים ולבצע מעשה לינץ'. גם הסרט "הארי המזוהם" וסרטי ההמשך שלו עוסקים באספקטים שונים של לקיחת החוק לידיים, במקרים אלה על ידי שוטרים הפועלים מתוך מערכת האכיפה, אך לא בהתאם לציוויים שלה. בקומיקס, לקיחת החוק לידיים מקובלת בקרב גיבורי-העל והאנטי גיבורים: המעניש, אשר יוצא למסע נקמה באנשי המאפיה; באטמן, נוקם גם הוא אבל על רצח הוריו; יוצא דופן הוא קייסי ג'ונס, אשר שאב את השראתו מסדרות פשע.

ענישה בישראל

בית המשפט לרוב מונה את לקיחת החוק לידיים כסיבה להחמיר עם הנאשם[4]. במקרה בו בית משפט מחוזי הקל בעונשו של נאשם שהכה אדם שזרק עליו אבנים מכיוון שהנפגע "לא היה עובר אורח תמים", החמיר בית המשפט העליון בעונש ובין השאר כתב השופט אהרן ברק: "המשיב עשה דין לעצמו, ופגע בחשוד שהיה נתון למשמורת המשטרה. זוהי נטילת החוק לידיים, שאינה אלא התעמרות בחוק, זלזול בחוק והתעלמות ממנו. מי שנוטל את החוק לידיו נוטל לעצמו את הכוח – ללא זכות – להפר את החוק"[5]. בהתייחס לנקמת דם קבע בית המשפט העליון: "כידוע, נקמת דם אינה מהווה שיקול לקולה; והגיעה העת להחדיר זאת להכרתם של כל הנוגעים בדבר"[6].

עם זאת, השופטים בישראל התלבטו באיזון הנכון בענישה של נאשמים על עבירות של פגיעה במי שפגע בהם או בקרוביהם. במקרה של כרמלה בוחבוט שהרגה את בעלה לאחר שסבלה מהתעללותו במשך שנים רבות ביקשו השופטים להקל בדינה אך מנגד ציינו[7]:

אין לקפד את פתיל חייו של אדם, גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי אנושית. גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית-משפט ורק בבית-משפט. גזר דיננו חייב לשקף את הנורמה האוסרת על קורבן של עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו, אפילו הייתה הפגיעה קשה וממושכת"... חייבים אנו לצערנו להיות ערים לכך כי מצויות במדינתנו נשים רבות ומצויים ילדים רבים, המכונים "נשים מוכות" ו"ילדים מוכים". מדי שבוע מובאים לפנינו מקרים מזעזעים של התעללות בעלים בנשותיהם והורים בילדיהם. אסור בהחלט לעורר את הרושם אצל קורבנות של אלימות כזו, כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם על ידי שייקחו את החוק לידיהם ויפגעו במי שגורם לצרותיהם. אין להתעלם מהסכנה כי עונש קל מידי על מעשה כזה, ולא כל שכן על עבירה של קטילת אדם, עלול לעורר מחשבה כזו אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת. את זאת מחובתנו למנוע.

במקרהו של דוד מזרחי שדרס מחבל שדקר את אשתו אך לא גרם לו לפגיעה ממשית נחלקו השופטים לגבי העונש הראוי. השופט בן ציון גרינברגר, שפסק בדעת הרוב המקל, הביע את ההתלבטות במילים[8]:

מחובתו של בית המשפט למנוע את האפשרות שעונש קל מדי עלול לעורר בציבור את המחשבה שקורבן עבירה יכול "לקחת את החוק לידיים". מאידך גיסא, נסיבותיו הספציפיות של המקרה הן כה חריגות באופיין וכה אינהרנטיות לקביעת העונש, עד כי לדעתי הן המכריעות את הכף.

לעומתו כתב בפסק דינו השופט צבי סגל:

ברי לנו כי מטבע הדברים ארכיון החיים של הנאשם זעק בגין המציאות הנוראית אליה נקלע ... עם זאת, כשבאים אנו לדון בעובי קורתה של הענישה ההולמת מקרה זה, אין ספק שעלינו לדאוג, בין השאר, גם לעקירתו של נוהג של עשיית דין עצמית בניגוד לחוק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 משה חסדאי, אלימות ויג'ילנטית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 19 בדצמבר 2011
  2. ^ Bateson, Regina (2020). The Politics of Vigilantism. Comparative Political Studies 54(6): pp. 923–955. ISSN 1552-3829
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
  4. ^ ראו למשל ע"פ 10601/08 שלומי סבירו נ' מדינת ישראל
  5. ^ ע"פ 4884/92
  6. ^ ע"פ 6563/96 ויסאם עזאם נ' מדינת ישראל
  7. ^ דברי בית המשפט המחוזי כפי שצוטטו בערעור: ערעור פלילי מס' 6353/94, כרמלה בוחבוט נגד מדינת ישראל
  8. ^ תפ"ח 40044-01-11 מדינת ישראל נגד מזרחי
ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.