קאוטוקיינו – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ סדר בפרק קישורים חיצוניים (בוט סדר הפרקים)
←‏שנות ה-60: , החלפות (, אזור, מיליוני, שנות ה-50, ב-197)
שורה 344: שורה 344:
==== שנות ה-60 ====
==== שנות ה-60 ====
אוכלוסיית המטרופולין הגיעה ל-2,063 תושבים בינואר 1963, ובכך עברה את רף 2000 התושבים.<ref>{{cite web|title=06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB|url=https://www.ssb.no/system/|access-date=31 אוגוסט 2022|language=nb-NO|website=ssb.no|publisher=Statistisk Sentralbyrå}}</ref>
אוכלוסיית המטרופולין הגיעה ל-2,063 תושבים בינואר 1963, ובכך עברה את רף 2000 התושבים.<ref>{{cite web|title=06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB|url=https://www.ssb.no/system/|access-date=31 אוגוסט 2022|language=nb-NO|website=ssb.no|publisher=Statistisk Sentralbyrå}}</ref>

== מכרות ביידזווואגי ==
בשנת 1970 פתחה חברת חברת {{קישור שפה|נורווגית|Bidjovagge Gruber A/S |בידיווואגה גרובר A/S}} את מכרות {{קישור שפה|נורווגית|Biedjovaggi |ביידזווואגי}} (כך בסאמי. בנורווגית: ביידיווואגי) בקאוטוקיינו. המכרות ניצלו מרבצי נחושת משובצי זהב שהיו מוכרים עוד משנות ה-50, אם כי עד שנות ה-80 לא ידעו להעריך את תפוצתו ומשקלו של הזהב במתכות המכרה. בשנת 1974 רכשה חברת הכרייה הממשלתית {{קישור שפה|נורווגית|A/S Sydvaranger|A/S סידוואראנגר}} את בידיווואגה גרובר A/S ובכללה את המכרה, אולם עם ירידת מחירי הנחושת ב-1976 נפסקה עבודת הכריה.

בידיווואגה גרובר A/S חידשה את הכריה ב-1985, הפעם בבעלות החברה הפינית {{קישור שפה|אנגלית|Outokumpu|אוטוקומפו}}, אולם עם נפילת מחירי הזהב והידלדלות המרבצים במכרה בתחילת שנות ה-90 הופסקה שוב הכריה, והמכרה נסגר לגמרי ב-1993. לאורך תקופת הכריה של שנות ה-80 וה90 הוצאו מהמכרה כ-24,000 טונות של נחושת וכ6 טון זהב.<ref name=arctic>{{cite web|url=https://www.arcticminerals.se/en/projects/norway/|title=Norway- Arctic Minerals|access-date=8 דצמבר 2022|website=Arctic Minerals|language=en}}</ref>

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ניתנו הערכות כי באזור יש סימנים לעוד מיליוני טונות של נחושת וזהב, וב-2018 חברת Arctic Gold (חברת בת של Arctic Minerals) קיבלה מרשות הכריה של נורווגיה ארבעה אישורי כריה באזור<ref name=arctic />, אולם מטרופולין קאוטוקיינו מסרב מאז 2012 לאשר את פתיחת המכרה, מתוך חשש לתעשיית רעיית האיילים הסאמית.<ref>{{cite web|title=The Municipal No to Mining. The Case Concerning the Reopening of the Biedjovaggi Gold Mine in Guovdageainnu Municipality, Norway|url=https://link.springer.com/chapter/10.1007/978-3-319-62610-9_9|last=Magnussen|first=Tone|publisher=Springer|language=en|date=2017-09-27|access-date=8 דצמבר 2022}}</ref>
<ref>{{cite web|url=https://snl.no/Bidjovagge|title=Bidjovagge|website=Store Norske Leksikon|language=nb-NO}}</ref>


==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==

גרסה מ־17:06, 8 בדצמבר 2022

קאוטוקיינו (מטרופולין)
Kautokeino
 Guovdageainnu
סמל קאוטוקיינו
סמל קאוטוקיינו
דגל קאוטוקיינו
דגל קאוטוקיינו
מדינה נורווגיהנורווגיה נורווגיה
מחוז טרומס ופינמרק
מושל הנס איסק אולסן (נו') (2019)
בירת המטרופולין קאוטוקיינו (כפר)
שפה רשמית נורווגית ספרותית, סאמית צפונית
תאריך ייסוד 1851
על שם קאוטוקיינו עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 9,707.35 קמ"ר
 ‑ שטח ואחוז מים 738.48 קמ"ר 7.6%
גובה 319 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה מולייוס (נו') (973.9 מ')[1]
אוכלוסייה ‏
 ‑ במטרופולין 2,847 (1 בינואר 2023)
 ‑ במטרופולין 2,877 (2022)
 ‑ צפיפות 0.3 נפש לקמ"ר
קואורדינטות 69°00′42″N 23°02′36″E / 69.01167°N 23.04333°E / 69.01167; 23.04333
אזור זמן UTC +1
kautokeino.kommune.no
(למפת נורווגיה רגילה)
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קאוטוקיינו (בנורווגית: Kautokeino, בסאמית צפונית: Guovdageaidnu[2], בקוונית או פינית: Koutokeino)[3] הוא מטרופולין במחוז טרומס ופינמרק שבנורווגיה.

גאוגרפיה

המטרופולין נמצא בפינמרקסווידה על הגבול עם פינלנד, כשהמטרופולין הפיני אנונטקיס (אנ') ממוקם לדרומו, והמטרופולין הפיני אינרי (אנ') בדרום מזרח. בנורווגיה, נורייסה (אנ') נמצאת ממערב לו, וקוואננגן (אנ') בצפון מערב. קאוטוקיינו הוא המטרופולין הגדול ביותר בנורווגיה מבחינת שטחו, כמעט בגודל שני המטרופולינים השניים לו בגודלם ביחד, וכרבע מגודל שטחה של דנמרק. המרכז האדמיניסטרטיבי של המטרופולין הוא הכפר קאוטוקיינו, ונמצאים בו כפרים כגון לאהפולופל ומאסי.

המטרופולין משתרע על 9,707 קמ"ר, והוא הגדול במטרופולינים של נורווגיה.

דמוגרפיה

מבחינת כמות האוכלוסייה, הוא נמצא במקום ה-232 מבין המטרופולינים בנורווגיה, עם 2,877 תושבים, וצפיפות אוכלוסין של 0.3 תושבים לקמ"ר. בעשור הראשון של המאה ה-21 אוכלוסייתו הצטמצמה ב-1.3%.[4][5] שלושת התעשיות המרכזיות בקאוטוקיינו הן רעיית איילי צפון, תעשיית הקולנוע ומערכת החינוך הציבורית. זהו אחד המקומות הקרים ביותר בסקנדינביה.

מתוך 2,877 התושבים, 1475 גרים בכפר קאוטוקיינו, ו-400 בכפר מאסי. 90% מתושבי המטרופולין הם דוברי שפה סאמית. כרבע מהתושבים (763 תושבים) הם מתחת לגיל 19.

אטימולוגיה

מקור השם הנורווגי Kautokeino ("קאוטוקיינו") הוא בשם הפיני/קווני "Koutokeino" ("קווטוקיינו") שהוא עצמו מגיע מהשם הסאמי הצפוני "Guovdageaidnu" ("גוודאגיינו")[6]. מאחר שהמטרופולין שייך למחוז דובר סאמית, גם שמו הרשמי יכול להיכתב בנורווגית (Kautokeino kommune) או בסאמית צפונית (Guovdageainnu suohkan).

משמעות השם הסאמי היא "אמצע הדרך", וייתכן שהוא נובע מכך שקאוטוקיינו נמצאת במרחק שווה מאלטה (ששימשה בעבר כשוק), מקארסואנדו שבשוודיה, מנורדייסה שבטרומס, ומקאראשוק. ישנן גם תיאוריות אחרות לגבי השם, כמו למשל שהוא מצביע על מקום בו גדל צמח גומא מסוים (Carex vesicaria, מסוג כריך).

התחילית Kouto נפוצה גם בשמות מקומות קווניים בנפות סור-ואראנגר (אנ') וטאנה (אנ') שבמזרח טרומס ופינמרק, אולם משמעותה שם לא ברורה.

תרבות

קואוטקיינו נחשב (ביחד עם קאראשוק) לבירת התרבות הסאמית הצפונית, וכ-90% מהתושבים בו דוברים סאמית צפונית[7]. זהו המטרופולין הראשון, ובמשך תקופה ארוכה גם היה היחיד, שנתן לשפה סאמית מעמד שווה לנורווגית בענייני מנהל ציבורי. סמל המטרופולין הוא מגן כחול ועליו לאבו (מבנה סאמי מסורתי) בזהב.

קאוטוקיינו הוא מקום מושבם של מספר מוסדות חינוך ותרבות סאמיים, והיה מוקד מרד קאוטוקיינו ב-1825.

יישובים

היישובים בקאוטוקיינו הם:

יישובי מטרופולין קאוטוקיינו
כפר מיקום ביחס לכפר קאוטוקיינו פרטים נוספים
הכפר קאוטוקיינו (אנ') (סאמי צפונית: Guovdageaidnu, "גוודאגיינו") המוקד המנהלי של מטרופולין קאוטוקיינו.
מאסי (סאמי צפונית: Máze, "מאטזה") הגדול מבין הכפרים בקאוטוקיינו. מאסי נמצא בנקיק נהר, ונמצאים בו בית ספר וכנסיית מאסי שנבנתה לאחר שהנאצים שרפו במלחמת העולם השנייה את הכנסייה הקודמת שנוסדה ב-1721 על ידי המיסיונר תומס פון וסטן (אנ'). הכפר היה המוקד של "מחלוקת אלטה", מחלוקת פוליטית בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, שנוצרה עקב הצעה לבנות סכר הידרואלקטרי גדול ולהציף את הכפר.
מיירון (פי') צפון רבים מהסאמים שנסעו לקנדה על מנת ללמד את האינואיט רעיית איילים הגיעו ממיירון.
סטורנס (פי') (סאמי צפונית: Hemmogieddi, "המוגייג'י") צפון קרוב לסטורנס ישנו שדה לווחה, ובו קוורציט ירוק ייחודי שמשווק תחת השם "נאראנאס".
שושאוורי (אנ') צפון מזרח כפר נמצא ליד הגבול עם מטרופולין קאראשוק. יש בו כנסייה עם 75 מקומות שנבנתה ב-1968, ובקתה הררית.
אקסיידה (סמ') (Økseidet) ((סאמי צפונית: Ákšomuotki, "אקשומוטקי") דרום
לאהפולופל צפון מזרח הכפר נמצא בקצה הדרומי של אגם לאהפויאוורי. בכפר היה בית ספר, וישנה כנסייה, ובקתה הררית (בקתת הארחה). בכנסייה שנבנתה ב-1967 ישנם 70 מקומות.
שישצ'איאוורי (סמ') דרום מזרח יש בשישצ'איאוורי תחנת חיזוי מזג אויר של המכון המטאורולוגי הנורווגי (אנ'), ובדרך כלל נמדדות שם הטמפרטורות הנמוכות ביותר בנורווגיה.
סייבה (נו') דרום
איידיאוורי (סמ') דרום הכפר קרוב לגבול עם פינלנד.
סוהטיפיילבמה (סמ') מערב כפר הממוקם בערך 10 קילומטרים מערבית לכפר קאוטוקיינו.
אווצ'י (נו') מזרח כפר הנמצא 10 קילומטרים מזרחה לכפר קאוטוקיינו. במהלך מרד קאוטוקיינו, קבוצת הסאמים שלכדו את המורדים התארגנו בכפר אווצ'י.
צ'ונובווהפי (סמ') מערב כפר קטן עם מעט בתים שנמצא 11 קילומטרים מערבית לכפר קאוטוקיינו. בכפר יש בקתה הררית בשם "בקתת מאדאם בונגוס" (Madame Bongos fjellstue).
סולובוופמי (סמ') צפון הכפר קרוב לגבול עם מטרופולין אלטה. יש בו בקתה הררית ומתבצע בו ניטור מזג אויר.
גאלאנייהטו (פי') דרום מערב יש בכפר בקתה הררית.

בחירות

בחירות למועצה המקומית 2019
רשימה אחוזים קולות מנדטים חברים בקבינט
% ± מס' ± מס' ±
רשימת תושבי הקבע של קאוטוקיינו (נו') 25.9% Increase5.0
374 / 1,446
 Decrease12
5 / 19
 Increase1
1 / 5
רשימת הסאמים הנוודים של קאוטוקיינו (נו') 19.8% Decrease4.7
286 / 1,446
 Decrease100
4 / 19
 Decrease1
1 / 5
מפלגת המרכז 15.1% Increase14.3
219 / 1,446
 Increase205
3 / 19
 Increase3
1 / 5
מפלגת העבודה 11.8% Decrease14.4
170 / 1,446
 Decrease243
2 / 19
 Decrease3
0 / 5
שמאלה (נו') 10.2% Increase2.0
147 / 1,446
 Increase18
2 / 19
 0
1 / 5
Sámeálbmot Listu (רשימת בני הסאמי) (נו') 8.4% Decrease2.4
121 / 1,446
 Increase121
2 / 19
 0
1 / 5
ימינה 6.4% Increase2.6
93 / 1,446
 Increase33
1 / 19
 0
0 / 5
מפלגת השמאל הסוציאליסטית 2.5% Increase0.5
36 / 1,446
 Increase5
0 / 19
 0
0 / 5
אנדרה (Andre) 0% Decrease2.8
0 / 1,446
 Decrease45
0 / 19
 0
0 / 5
סה"כ 64% 1446 19 5
תבנית:טקסט מוקטן
מקור: https://www.valgresultat.no, http://postlister.avjovarre.no (ארכיב)

היסטוריה

תקופת הקרח

לפני כ-10,500 שנים נסוג הקרח מאזור הכפר קאוטוקיינו. החלק הצפוני של מחוז קאוטוקיינו המודרני היה הראשון לעבור הפשרה, כ-500-800 שנים לפני אזור הכפר. הקרח באזור היבשה נסוג דרומה ונעלם לחלוטין מן הכף הצפוני (צפון סקנדינביה), וממעוזו האחרון בפארק הלאומי סארק בשוודיה, לפני כ-9600 שנים.[8]

תקופת האבן

בקאוטוקיינו יש עקבות של פעילות אנושית שממשיכים 7000-9000 שנה אחורה. באזור כנסיית קאוטוקיינו נמצאו ראשי חץ, העתיקים ביניהם מתוארכים לסביבות 7000-5000 לפנה"ס, והחדשים לסביבות 1000-2000 לפנה"ס. בשנת 2020 ביצעה אוניברסיטת טרומסה חפירות ארכאולוגיות בגאידנומאניאוורי שבקאוטוקיינו, כ-300 מטרים מצפון-מזרח לכנסייה. שם נמצאו, בין השאר, עצמות שרופות, שהעתיקות מביניהן תוארכו לסביבות 5009-4846 לפנה"ס.[9]

ביונטוואד'ה (Juntevađđa), כ10 ק"מ צפונית לקאוטוקיינו, נערכו חפירות ארכאולוגיות בשנת 2018. תוצאות הבדיקה מצביעות על פעילות אנושית באזור שמתוארכת לתקופה המזוליתית, בסביבות 5560-5520 לפנה"ס. בין היתר זוהו שרידי עצמות של אייל הצפון.[10]

תקופת הברזל

בחפירות של הארכיאולוג פול סימונסן ביונטוואד'ה ב1967 נחשפו עשר ערימות אבנים שהיו מונחות בשורה עם מרווחים של 5-13 מטרים ביניהן. הן תוארכו לסביבות שנת 1050 לספירה. בערימות האבנים היו שכבות פחם, ומכאן שיער סימונסן שמדובר בבורות אש. עם זאת מחקר מאוחר יותר הגיע למסקנה שלא מדובר בבורות אש, אלא בתנורי חימום שהיוו חלק ממתחם אוהלים שהיה בשימוש האוכלוסיה הסאמית.

בשנים 1550-1751

עד שנת 1751 היה קאוטוקיינו חלק משוודיה[11].

החומר הכתוב על קאוטוקיינו לפני שנת 1550 הוא מועט. ב-1553 החיל שלטונו של המלך השוודי גוסטב ואסה מיסוי עקבי על הסאמים בקאוטוקיינו[12], תחת השם "קוותקילה", וישנו רישום רצוף של המס לאורך 55 שנים משנת 1553 עד 1608, מלבד שנת 1565, כמו גם סקירה של האוכלוסייה ורישומים חשבונאיים משנת 1553. לפי ספרו של ההיסטוריון והכומר פיטר לורנץ סמית' מ-1938[13], בספירת המס של 1553 היו "בכפר הלאפי" (כדבריו. כיום סיאידה) בקאוטוקיינו שמונה אנשים. לפי הערכה של 6 נפשות למשק בית, הוא מעריך את מספר האנשים הכולל בסיאידה של קאוטוקיינו ב48 אנשים.[12] סמית גם מעריך כי מקור השם קאוטוקיינו בהלחם של מילה הסאמית ל"אוהל גדול" (goahti) למילה הפינית ל"כפר" (kylla)[14]. קהילת קאוטוקיינו הייתה ממוקמת סמוך למיקום בו נמצאת כיום כנסיית קאוטוקיינו[15], באזור בו מצאו ממצאים רצופים מתקופת האבן עד ימינו[9].

מיסים בסיאידת קאוטוקיינו ב-1553 (בהגיה שוודית)
שם מס ששולם
פדהר ארנסון 3 עורות איילים
אולוף פשון 3 עורות איילים
חראל יונסון 3 עורות איילים
נילס אולסון 3 עורות איילים
אולוף נילסון 3 עורות איילים
איורט ארנסון 3 עורות איילים
אנדהרס יונסון 3 עורות איילים
סומבה אולסון 3 עורות איילים

בנוסף לסיאידת קאוטוקיינו, הייתה במטרופולין קאוטוקיינו של היום גם סיאידה בלאהפויאוורי. ב-1553 היו שם לפי ספרי המס שישה אנשים, ולפי ההנחה של סמית' לשישה אנשים במשק בית, האוכלוסייה שם הייתה בסך הכל 36 בני אדם.

הכומר הראשון ששירת בטקס תפילה בקאוטוקיינו היה יוהאנס יונה טורנאוס (שו') מאווטורניו (Övertorneå, כיום בפינלנד. בפינית: יו'ליטורניו (אנ')), ב-1641. הטקס נערך בבקתת עץ חדשה שנבנתה בהוראת מלך שוודיה קארל התשיעי, והייתה כנראה מבנה העץ הראשון שהוקם בקאוטוקיינו ובפינמרק בכלל. במיקום המקורי של הבקתה נמצא כיום מוזיאון קאוטוקיינו, והבקתה עצמה, שהייתה בנויה מבולי עץ אורן שבעבר צמח שם, שוחזרה בתקופה המודרנית בתוך מבנה המוזיאון.[16]

הכומר הראשון שנעשה לתושב קאוטוקיינו הוא השוודי אמונד איסקסן קוטליוס שחי במאסי בחורף 1674-1675. את מקומו ירש השוודי יוהאנס טונברג שהגיע ממאווטורניו, ואותו החליף אחיו, אנדש ניקולאי טוננסיס (נו'). עבור טוננסיס נבנה בית כומר, וב-1701 גם החלו בבניית הכנסייה הישנה השל קאוטוקיינו. הכנסייה נחנכה תחת השם "כנסיית קארל הקדוש" ב-11.2.1703, והתקיימה 241 שנים ו-296 ימים עד שנשרפה ב-3.12.1944 על ידי כוחות הכיבוש הנאציים. בעת שריפתה הייתה הכנסייה הפרוטסטנטית הוותיקה ביותר בפינמרק.

בשנים 1751-1939

בשנים 1837-1851 היה קאוטוקיינו חלק ממטרופולין קיסטראנד (אנ').

מרד קאוטוקיינו ב1852

בשנת 1852 תקפה קבוצת סאמים מורדים את נציגי המדינה הנורווגית באירוע שזכה לכיוני "מרד קאוטוקינו". המורדים נעצרו בידי סאמים אחרים, בקרב במהלכו נהרגו שניים מהמורדים. שניים ממנהיגי המורדים הוצאו להורג מאוחר יותר בעריפה. על אף שהיו עוד כמה תגובות אלימות של הסאמים למדיניות הניצול של הממשלה הנורווגית, המרד נחשב למאורע חסר תקדים. התנגשויות אחרות בין האינטרסים הסאמיים לבין האוכלוסיה הנורבגית בכללה לא הובילו מעולם לאובדן חיי אדם. בתקופה שלאחר המרד התחזקה מגמת התערבבות של העם הסאמי באוכלוסיה הנורווגית.

השפעת הספרדית ב1919

קאוטוקיינו ספגה פגיעה קשה מהשפעת הספרדית בינואר 1919. באותו חודש נפטרו 24 אנשים מן הקהילה, שהיוו 2.2% מן האוכלוסיה.[17]

ב1920 מנתה אוכלוסיית קאוטוקינו 979 נפשות.[18]

במלחמת העולם השניה

1940

בלחימה בחזית נארוויק (אנ') ב1940 השתתפו ארבעה חיילים בני קאוטוקיינו כחלק מגדוד אלטה (אנ').

באוגוסט 1940 הגיעו ארבעה חיילים גרמנים אל קאוטוקיינו בסירה, ולאחר מכן עזבו. אלו היו החיילים הגרמנים הראשונים באיזור. רק בחורף 1941 נרשמה במקום נוכחות גרמנית קבועה, כאשר הגרמנים החרימו את הפנימיה באיזור לצורך מגוריהם.

1942

בספטמבר 1942 ברחו שני אסירים, פטר פיליפוביץ' ובורה איוובנקוביץ', ממחנה המעצר הנאצי ליוגוסלבים נידוני מוות בקאראשוק. הם עברו בקאוטוקיינו בדרכם לשוודיה. שניהם הוסגרו לשלטונות בכפר אווצ'י בקאוטוקיינו, אולם הצליחו להימלט. איוונקוביץ' נתפס שוב על ידי הגרמנים והוצא להורג בקאוטוקיינו, פיליפוביץ' הצליח לברוח לשוודיה לאחר 28 ימי הימלטות.[19]

באותו חודש אסיר אחר מאותו מחנה, זיווטה לופולוביץ' בן ה17, הצליח לברוח עד לבקתה הררית בכפר שושאוורי בקאוטוקיינו. הוא נצפה על ידי סאמי מקומי שפחד ודיווח לשוטר באלטה, כתוצאה מכך לופולוביץ' נתפס. לאחר המלחמה נשפט השוטר לחמש שנות מאסר, בעוד הסאמי שוחרר.

ב-1942 תכננו הגרמנים להקים קו רכבת שיעבור דרך מטרופולין קאוטוקיינו. הקו היה אמור לעבור דרך רייסאדאלן (אנ'), דרך קאוטוקיינו ומשם לקאראשוק, ולהוות חלק ממסילת הקוטב (אנ') הגרמנית שתוכננה להגיע מפאוסקה (אנ') בצפון מחוז נורדלנד עד קירקנס (אנ') בקצה הצפון מזרחי של נורווגיה.

1943

ב-1934 בנו הגרמנים שדה תעופה של 1.2 קילומטר בקאוטוקיינו. שדה התעופה קאוטוקיינו (אנ') עדיין קיים כיום, אם כי לא נמצא בשימוש בדרך כלל, ובקצהו גרוטאה של מטוס יונקרס Ju 52 גרמני.

1944

אוד מאתיס האטה (נו') כותב בספרו "התיישבויות סאמיות בפינמרסווידה 2" על שלושה אסירים סרבים שנמלטו באוגוסט 1944 ממחנה שבויים, נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג באיידיאוורי, 30 ק"מ דרומית לקאוטוקיינו. ב-1945 נחפרו הגופות מן האדמה על ידי חיילים נורווגיים והועברו לקאוטוקיינו[20]. מאחר שאסירים סרביים הוחזקו במחנה באזור רק עד דצמבר 1942, ולא עד 1944, נראה שזיהויים כסרבים שגוי.[19]

ב-15.10.1944 ביצע מטוס סיור גרמני מסוג Focke-Wulf Fw 189 Uhu שהגיע מדרום נחיתת חירום באגם במטרופולין, 13 ק"מ דרומית לכפר קאוטוקיינו.[21] שני הטייסים שרדו, והגרמנים ירו במטוס כשנתגלה שהוא יצא מכלל שימוש, ואז פוצצו אותו[22]. בעקבות האירוע נקרא האגם Flyvarjávri, "אגם המטוס" בסאמית צפונית. האירוע מוזכר גם על ידי אוד מאתיס האטה כזיכרון מילדתו[23]. ב-1993 הוצאו שרידי המטוס ונשלחו לאנגליה.

בסתיו 1944 הוצבה בסביבות קאוטוקיינו בריגדת הגבירגסייגר ה139. בריגדה זו הוקמה ב-5.6.1944 משרידי גדוד הגבירגסייגר ה139[24][25], אותו גדוד שכמעט הובס על ידי הנורווגים בביארנפל (אנ') ביוני 1940, לפני שבעלות הברית נסוגו ונורווגיה נאלצה להיכנע. הבריגדה כללה בערך 5000 חיילים שהגיעו לאזור קאוטוקיינו בסביבות 29 באוקטובר 1944.[26] מפקד החטיבה, אוברסט (אלוף-משנה) שירמבאקר, הושאל מהדיוויזיה ההררית אס אס השישית.[27]

משימתה של הבריגדה היתה לשמש הגנת אגפים לקו שטורמבוק-שטלונג (גר') שחתך את הטריז הפיני (מקטע צר בצפון פינלנד שתחום על ידי נורווגיה מצד אחד ושוודיה מצידו השני) צפונית ליישוב קארסוואנדו שמנמצא כיום על גבולה הצפוני של שוודיה. העמדות הגרמניות בקאוטוקיינו נבנו מתוך חשש שבעלות הברית עלולות לנחות בהמרפסט בקצה הצפון הנורווגי, ולתקוף דרומה מכיוון אלטה ודרך הפינמרקדסוידה במטרה למנוע נסיגה של הקורפוס ה18 הגרמני מפינלנד דרך הטריז הפיני.[28] העמדות הגרמניות הוקמו מדרום ומדרום מערב לקאוטוקיינו, במאטאווארי (שו'), יופווארי (נו'), אדג'יט (סא'), גאלגוווארי (סא'), וג'ונקאווארי (סא')[29]. עד 3.1.1945 נטשו הגרמנים את כל העמדות הללו בדרך עגלות לא סלולה שעברה מגואת'טלופל דרומית מערב לקאטוקיינו, אל הירוואס (פי') במרכז פינלנד, ומשם שוב צפונה, דרך הטריז הפיני, אל שיבוטן (נו') שבנורווגיה[30][26]. ביוני 2020 נמצאו תרמילים של פגזים באיזור העמדות הגרמניות מ1944 במאטאווארי, 5 קילומטרים דרומית לקאוטוקיינו[31].

ב23.10.1944 נערכה פגישה בין נציגי גרמניה, המשטרה הנאצית, מפקד המשטרה הנורווגי, ונציגי מטרופולין בקאוטוקיינו. נציגי המטרופולין הגיעו להסכמה עם הנאצים שאוכלוסיית קאטוקיינו ביחד עם עדרי האיילים הגדולים יתפנו להליסקוגן שבטרומס, ושם יפגשו את הגרמנים. הגרמנים רצו להשתלט על עדרי האיילים משלוש סיבות: בתור מקור מזון לעצמם, כדי למנוע גישה אליהם כמקור מזון מצד בעלות הברית, וכדי שהסובייטים לא ישתמשו בהם לצרכי תובלה, כפי שעשו בחזית מורמונסק.[32] ההסכם פורסם לאוכלוסיה בנורווגית, אולם פקודת הפינוי ניתנה בסאמית, ושם נאמר לתושבים להתפנות להליסקוגן שנמצא ליד יובל אנאריוקה (נו') של נהר טאנה (נו') במזרח הפינמרקסווידה, בכיוון ההפוך מזה שהוסכם עליו. כל זאת בידיעת מפקד המשטרה הנורווגי. האוכלוסיה, שנדרשה להתפנות עד 30.11.1944, צייתה לפקודה שניתנה בסאמית, ברחה אל הפינמארקסווידה ושם התפזרה בשטח גדול מאוד. כתוצאה מכך איבדו הגרמנים גישה לבשר האיילים, והאוכלוסיה התחמקה מגירוש.[33] לבסוף מתוך 1330 תושבי קאוטוקיינו, רק 47 גורשו דרומה, ביניהן שתי נשים חולות שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלן.[34]

שריפת קאוטוקיינו

בסוף 1944 העלו הגרמנים את קאוטוקיינו באש. ב20.11.1944 הם החלו בשריפה באיזור כנסיית קאוטוקיינו. הכנסיה עצמה, שהוקמה בשנת 1701, עלתה באש ב3.12.1944. השריפה הסתיימה בשבוע הראשון של דצמבר באותה שנה[35][34], כאשר מתוך 220 המבנים שהיו בקאוטוקיינו שרפו הגרמנים 168.[36]

מחנה השבויים

במהלך מלחמת העולם השניה היה מחנה שבויים גרמני עם כ200 אסירים סובייטים בקאוטוקיינו. אין כמעט מידע על המחנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

שנות ה-50

בשנת 1952 נפתחו בקאוטוקיינו בית ספר לאומי למקצועות ביתיים לסאמים, ולאחר מכן גם תיכון סאמי ובית ספר לרעיית איילים.[37] ב-3.9.1952 התרסק מטוס נורדמן של חברת וידרוה (אנ') בעת שניסה לנחות באגם גאודניאיאורי (אנ') באזור שנחשב כיום הפארק הלאומי אנאריוהקה (נו'). כל ארבעת נוסעיו יצאו ללא פגע, אך המטוס נהרס לחלוטין. המטוס היה במשימה של שירות הביון הנורווגי לספק ציוד צבאי למחסן שנועד למקרה שברית המועצות תתקוף את נורווגיה.[38][39]

ב-1953 נפתחה בקאוטוקיינו תחנת הכוח שאבארדאסיוהקה (נו'), תחנה הידראולית שמנצלת הפרש גובה של 5.5 מטרים ומייצרת מדי שנה אנרגיה של כ4-4.5 ג'יגהואט־שעה.

ב-1955 הוקם בסיס חיל האוויר הנורווגי בקאוטוקיינו בעקבות תחנת רדיו שהופעלה שם עוד משנת 1945. הבסיס שימש החל מ-1972 חלק ממערכת ההגנה האווירית האינטגרלית של ברית נאט"ו (אנ'), ואף זיהה טילי שיוט רוסיים מעל המרחב האווירי של נורווגיה ופינלנד במהלך 1982. הבסיס המשיך לפעול במקום במשך 40 שנה עד שנסגר בשנת 1995 והפך לתחנת מכ"ם בשליטה מרוחקת של בסיס טייסת 131 של חיל האויר הנורווגי בסורייסה (נו').

ב-1958 נחנכה כנסייה חדשה בקאוטוקיינו. הכנסייה, שמשמשת מאז אתר תיירותי מרכזי, בנויה במקומה של הכנסייה המקורית ששרפו הנאצים ב-1944, ותלויות בה אותן נברשות שהיו תלויות בכנסייה המקורית וניצלו מן השריפה. הכנסייה שימשה גם להופעות, עד שבאוקטובר 2013 אסרה מועצת הקהילה של קאוטוקיינו על המשך קיום הופעות בה, מאחר שהחצוצרן אולה אדווארד אנטונסן התבדח על הבמה, ומועצת הקהילה, לדברי הנציגה אינגה גונהילד בוליו קמי, אינה מרשה התבדחות בכנסייה, ואינה רואה התבדחות כחלק טבעי מהחיים הנוצריים[40][41][42].

שנות ה-60

אוכלוסיית המטרופולין הגיעה ל-2,063 תושבים בינואר 1963, ובכך עברה את רף 2000 התושבים.[43]

מכרות ביידזווואגי

בשנת 1970 פתחה חברת חברת בידיווואגה גרובר A/S (נו') את מכרות ביידזווואגי (נו') (כך בסאמי. בנורווגית: ביידיווואגי) בקאוטוקיינו. המכרות ניצלו מרבצי נחושת משובצי זהב שהיו מוכרים עוד משנות ה-50, אם כי עד שנות ה-80 לא ידעו להעריך את תפוצתו ומשקלו של הזהב במתכות המכרה. בשנת 1974 רכשה חברת הכרייה הממשלתית A/S סידוואראנגר (נו') את בידיווואגה גרובר A/S ובכללה את המכרה, אולם עם ירידת מחירי הנחושת ב-1976 נפסקה עבודת הכריה.

בידיווואגה גרובר A/S חידשה את הכריה ב-1985, הפעם בבעלות החברה הפינית אוטוקומפו (אנ'), אולם עם נפילת מחירי הזהב והידלדלות המרבצים במכרה בתחילת שנות ה-90 הופסקה שוב הכריה, והמכרה נסגר לגמרי ב-1993. לאורך תקופת הכריה של שנות ה-80 וה90 הוצאו מהמכרה כ-24,000 טונות של נחושת וכ6 טון זהב.[44]

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ניתנו הערכות כי באזור יש סימנים לעוד מיליוני טונות של נחושת וזהב, וב-2018 חברת Arctic Gold (חברת בת של Arctic Minerals) קיבלה מרשות הכריה של נורווגיה ארבעה אישורי כריה באזור[44], אולם מטרופולין קאוטוקיינו מסרב מאז 2012 לאשר את פתיחת המכרה, מתוך חשש לתעשיית רעיית האיילים הסאמית.[45] [46]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קאוטוקיינו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Høyeste fjelltopp i hver kommune, Kartverket
  2. ^ Stadnamn og offisielle språk i Noreg: Troms og Finnmark, Kartverket.no (בנורווגית חדשה)
  3. ^ "Stadnamn og rettskriving" (בנורווגית). Kartverket. ארכיון מ-2018-07-01. נבדק ב-2018-07-13.
  4. ^ Statistisk sentralbyrå (2020). "Table: 06913: Population 1 January and population changes during the calendar year (M)" (בנורווגית). ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-2018-12-11.
  5. ^ Statistisk sentralbyrå (2020). "09280: Area of land and fresh water (km²) (M)" (בנורווגית). ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-2018-12-11.
  6. ^ Helander, Kaisa Rautio: «Muhtin fuomášumit báikenamaid njálmmálaš ja čálalaš anus Norgga beale davimus Sámis». – Lars Magne Andreassen (עורך), Samiske landskapsstudier. (בסאמי צפונית) תאריך 5.2004, עמודים 72–86.
  7. ^ Fakta om samiske språk regjeringen.no, (בנורווגית) נצפה לאחרונה 29. מאי 2018
  8. ^ Stroeven, Arjen P.; Haettestrand, Clas; Kleman, Johan; Heyman, Jakob; Fabel, Derek; Fredin, Ola; Goodfellow, Bradley W.; Harbor, Jonathan M.; Jansen, John D.; Olsen, Lars; Caffee, Marc W.; Fink, David; Lundqvist, Jan; Rosqvist, Gunhild C.; Strømberg + Jansson, Bo+Krister N. (2016). "Deglaciation of Fennoscandia". Quaternary Science Reviews. Elseiver. 147: 105. Bibcode:2016QSRv..147...91S. doi:10.1016/j.quascirev.2015.09.016. S2CID 43158326. ארכיון מ-2022-06-18. נבדק ב-2022-08-28.
  9. ^ 1 2 Blom, Jon Gunnar (2021). "Gáidnomanjávri Sikringsundersøkelse av aktivitetsområder fra steinalder ved Kautokeino kirkested" (PDF). Tromsø Museums Rapportserie (בנורווגית). 62 (University in Tromsø): 18. ארכיון (PDF) מ-2022-08-26. נבדק ב-2022-08-29.
  10. ^ Niemi, Anja Roth; Oppvang, Janne. "Juntavadda Undersøkelse av sein-mesolittiske aktivitetsområder i Kautokeino k./Guovdageaidnu s." (PDF). Tromura 2019 (בנורווגית). 54 (TROMSØ MUSEUMS RAPPORTSERIE NR. 54). ארכיון (PDF) מ-2022-08-25. נבדק ב-2022-08-28 – via uit.no.
  11. ^ Norgeshistorie, Om; Institutt for arkeologi, konservering og historie (IAKH) ved UiO. "Noregs grenser: det historiske målebord - Norgeshistorie". www.norgeshistorie.no (בנורווגית). נבדק ב-2022-08-29.
  12. ^ 1 2 Smith, P.L. "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. pp. 3, 7. נבדק ב-2022-08-29.
  13. ^ Smith, P.L. (Peter Lorenz) (1880-1944), Kautokeino og Kautokeino-lappene: en historisk og ergologisk regionalstudie, 1938 אוסלו (https://urn.nb.no/URN:NBN:no-nb_digibok_2007011000003).
  14. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  15. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  16. ^ "About the museum". rdm.no (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-08-29.
  17. ^ Nygaard, Ingrid Hellem (2021-05-01). "Isolerte samfunn? Spanskesyken i Kautokeino og Karasjok (1918-20)" (PDF). munin.uit.no. Munin.uit.no. p. 36. Utbruddet i Kautokeino januar 1919 utgjør en dødelighet på hele 2,2%, altså tre ganger så høy som landsgjennomsnittet.
  18. ^ Nygaard, Ingrid Hellem (2021-05-01). "Isolerte samfunn? Spanskesyken i Kautokeino og Karasjok (1918-20)" (PDF). Munin.uit.no. p. 14. I 1920 var det totalt 1972 individer, 979 i Kautokeino, 993 i Karasjok.
  19. ^ 1 2 "Fangeleirer i Karasjok". RiddoDuottarMuseat (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-29.
  20. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda 2 (בנורווגית) (2 ed.). Alta: Odd Mathis Hætta. pp. 314–315. ISBN 978-82-690262-1-4.
  21. ^ Sørensen, Kjell; Moe, Morten (2022-08-29). "Focke-Wulf Fw 189A "Uhu" Finnmarksvidda". Flyvrak.info.
  22. ^ Klemetsen, Johan Mathis (2022-08-29) [1997]. "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no (בנורווגית). p. 71. נבדק ב-2022-08-29.
  23. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda [Sami villages on Finnmarksvidda] (בנורווגית). Alta: Odd Mathis Hætta. pp. 254–255. ISBN 978-82-690262-0-7.
  24. ^ "Gebrirgsjäger". www.lexikon-der-wehrmacht.de. נבדק ב-2022-08-29.
  25. ^ "Gebirgsjäger-Regiment 139". www.ordersofbattle.com. נבדק ב-2022-08-29.
  26. ^ 1 2 Berge, Kjell-Ragnar (2019). Lyngenlinjen Hitlers siste skanse i Norge 1945 (בנורווגית). Skallestad: Ares Forlag. pp. 46, 47, 69, 180. ISBN 978-82-92938-90-4.
  27. ^ Westrheim, Harry (1978). Landet de brente: tvangsevakuering av Finnmark og Nord-Troms høsten 1944 (בנורווגית). Tiden. p. 139. ISBN 8210017101.
  28. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  29. ^ historielag, Årsmøteuttalelse GHS/Kautokeino (2019-12-11). "Om krigsminner – Kautokeino historielaget". iFinnmark (בנורווגית). נבדק ב-2022-08-29.
  30. ^ Aarseth, Ola. "Muitalusat ja dáhpáhusat Guovdageainnus 13 Kautokeino 1944-45. Da sameland brant". Muitalusat ja dáhpáhusat Guovdageainnus. 13 (Kautokeino Historielag): 10.
  31. ^ Kristensen, Nils Martin. "Bombekastergranater funnet i Kautokeino" (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-29.
  32. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  33. ^ Hætta Eriksen, Edel. "Muitalusat ja dahpahusat Guovdageainnus 13.«Evakueringsvinteren 1944-45»". Muitalusat Ja Dahpahusat Guovdageainnus. 13 (Kautokeino historielag): t.
  34. ^ 1 2 Petterson, Arvid (2008). Fortiet fortid Tragedien Norge aldri forsto (בנורווגית). Hammerfest: Gjenreisningsmuseet for Finnmark og Nord-Troms. pp. 147, 351. ISBN 978-82-997554-1-2.
  35. ^ Jaklin, Asbjørn (2016). Brent jord, 1944-1945 : heltene, ofrene, de skyldige (בנורווגית). Oslo: Gyldendal. pp. 193–195. ISBN 978-82-05-48429-0.
  36. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda (בנורווגית). Alta: Odd Mathis Hætta. p. 254. ISBN 978-82-690262-0-7.
  37. ^ "Den eneste i sitt slag". skuvla.info. נבדק ב-30 אוגוסט 2022.
  38. ^ "Norseman med Tromsø-fisker totalhavarert på fjellvann". www.nb.no. Avisa Nordlys. 1952-09-05. נבדק ב-31 אוגוסט 2022.
  39. ^ Jentoft, Morten (2008). "Kalle og Pelle". Døden på Kola. Gyldendal. p. 87. ISBN 978-82-05-36547-6. Men etter alt å dømme var flyturen inn til Gávdnjajávri en del av oppbŧggiingen av det topphemmeloige Stay Behind-nettet i Nord-Norge
  40. ^ Valio, Kent (18 אוקטובר 2013). "Der joik er synd" (בנורווגית). NRK. נבדק ב-2017-11-23.
  41. ^ Kveseth, Magne (15 אוקטובר 2013). "Utestenges etter joiking i kirka". altaposten.no (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2017-11-23.
  42. ^ Strøm, Petter (2013-10-15). "Antonsen sjokkerte med joik i kirka" (בנורווגית ספרותית). NRK. נבדק ב-7 דצמבר 2022.
  43. ^ "06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB". ssb.no (בנורווגית ספרותית). Statistisk Sentralbyrå. נבדק ב-31 אוגוסט 2022.
  44. ^ 1 2 "Norway- Arctic Minerals". Arctic Minerals (באנגלית). נבדק ב-8 דצמבר 2022.
  45. ^ Magnussen, Tone (2017-09-27). "The Municipal No to Mining. The Case Concerning the Reopening of the Biedjovaggi Gold Mine in Guovdageainnu Municipality, Norway" (באנגלית). Springer. נבדק ב-8 דצמבר 2022.
  46. ^ "Bidjovagge". Store Norske Leksikon (בנורווגית ספרותית).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קאוטוקיינו&oldid=35202681"