שפה רשמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שפה רשמית היא שפה שמוכרזת על ידי מדינה או כל טריטוריה אחרת ככזו בצורה חוקתית.

לכמחצית ממדינות העולם יש שפה רשמית. לחלק מהמדינות יש רק שפה רשמית אחת, כמו למשל אלבניה, צרפת (על אף שבצרפת יש שפות מקומיות נוספות) או גרמניה. למדינות אחרות ישנה יותר משפה רשמית אחת, לעתים גם יותר משתיים: לבלגיה, קנדה, פינלנד, אפגניסטן, פרגוואי, בוליביה, שווייץ, הודו, דרום אפריקה וישראל יש יותר משפה רשמית אחת.

במדינות מסוימות, כמו איטליה וספרד, ישנה שפה רשמית אחת, ושפות רשמיות שותפות במחוזות מסוימים בלבד. במדינות מסוימות, כמו ארצות הברית, אין שפה רשמית, אולם באזורים מסוימים יש. לבסוף, ישנן גם מדינות, כמו אוסטרליה, שבדיה (עד 2009, אז נחקק חוק השפה השבדית ושבדית הוכרה כשפה הרשמית של שבדיה) ועוד שלהן אין שפה רשמית בכלל.

כתוצאה מקולוניאליזם או נאוקולוניאליזם, במדינות רבות באפריקה וכן בפיליפינים ובמדינות אחרות נקבעו השפות של השלטון הקולוניאלי לשעבר כשפות רשמיות. זאת, על אף ששפת אמם של רוב התושבים אינה השפה הרשמית. כך בקונגו (זאיר לשעבר) נהוגה השפה הצרפתית (שפת השלטון הבלגי לשעבר) ובמוזמביק נהוגה השפה הפורטוגזית. בניגוד לכך, כתוצאה מלאומנות, באירלנד הוכרזה השפה האירית כשפה הרשמית הראשונה במעלה למרות היותה מדוברת בפי מיעוט באוכלוסייה. עם זאת, בלית בררה ניתן מעמד רשמי גם לשפה האנגלית. בהודו, כפשרה בין הרוב ההינדי לבין המיעוטים הלשוניים הרבים, הוכרזו שתי שפות רשמיות, אנגלית והינדית. בדרום אפריקה בתקופת שלטון האפרטהייד היו שתי שפות רשמיות: אפריקנס ואנגלית, ואילו מאז ביטול האפרטהייד נוספו עוד 9 שפות רשמיות (סה"כ: 11 שפות רשמיות). השפה השימושית ביותר בדרום אפריקה כיום היא השפה האנגלית, ואחריה שפת זולו ואפריקנס.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל

בישראל לא נחקק מעולם חוק הקובע את השפות הרשמיות, אולם, כמו חוקים מנדטוריים אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות, דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) משנת 1922, נשאר בתוקף. בחוק זה הוגדרו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. בחוק זה גם נקבע שכל הודעה רשמית תתפרסם באחד משלושה אופנים: באנגלית בלבד, בעברית ובערבית יחדיו, או בשלוש השפות יחדיו. עם הקמת המדינה הוכנסו תיקונים בחוק, כדי שרשויות המדינה תוכלנה לבחור את השפה שבה תפורסם הודעה רשמית. באופן זה הפכה השפה העברית לשפה היחידה כמעט שבה מתפרסמות הודעות מטעם המדינה. עם זאת, בחוקים אחרים נקבע שהודעות אזהרה (למשל על אריזות של תרופות או שלטי אזהרה בכביש) תפורסמנה גם בעברית וגם בערבית. מעמדה של האנגלית נשאר לא-ברור, אם כי נעשה בה שימוש נרחב בשלטי דרכים, במערכת החינוך, על גבי מטבעות ובולים ובהתכתבויות מסחריות ודיפלומטיות. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות לקבוע בחוק את העברית כשפה הרשמית היחידה, אולם הללו נדחו בטענה שיש בכך פגיעה במיעוט הערבי, בפברואר 2009 הכריזה מפלגת האיחוד הלאומי כי בכנסת הנוכחית יעבירו חוק המבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית‏[1]. בעקבות עתירה לבג"ץ (של ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח[2], שהצטרפו אליהם אחרים), הוחלט בתחילת המאה ה-21 להוסיף שילוט דרכים בערבית, והסברים בערבית על אריזות של מזון, גם במקרים שלא מדובר באזהרות. פסק דין אחר של בג"ץ קבע שאין למנוע מאזרחים לפרסם מודעות בערבית או בשפות זרות על לוחות מודעות עירוניים. פסק דין זה, וכן החלטת המדינה בשנות ה-90 לפרסם הודעות לעולים חדשים בשפתם, מבלי להכריחם לקרוא עברית, יצרו מדיניות רב-לשונית. מדיניות זו ניכרת במערכת החינוך שבה נעשה שימוש רב יותר בשפות זרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]