אדוארד סימור, דוכס סומרסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדוארד סימור, דוכס סומרסט
Edward Seymour, 1st Duke of Somerset
לידה סביבות 1500
אנגליה, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 22 בינואר 1552
גבעת מצודת לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית סנט פיטר אד וינקולה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Catherine Fillol
Anne Seymour, Duchess of Somerset עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת House of Seymour
אב ג'ון סימור עריכת הנתון בוויקינתונים
אם מרגרי ונטוורת' עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Sir Edward Seymour, of Berry Pomeroy
Anne Dudley, Countess of Warwick
Lady Mary Seymour
Lady Elizabeth Seymour
Lord Henry Seymour
John Seymour
Margaret Seymour
Jane Seymour
Edward Seymour
unknown Seymour עריכת הנתון בוויקינתונים
לורד פרוטקטור
4 בפברואר 1547 – 11 באוקטובר 1549
(שנתיים ו־35 שבועות)
פרסים והוקרה
מסדר הבירית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדוארד סימור, דוכס סומרסט הראשוןאנגלית: Edward Seymour, 1st Duke of Somerset‏; סביבות 150022 בינואר 1552) היה הלורד פרוטקטור של אנגליה במהלך מלוכתו כמלך קטין של אדוארד השישי (1547-1553), בתקופה שבין מותו של הנרי השמיני לבין העמדתו לדין ב-1549.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סימור היה בנם של סר ג'ון סימור ושל אשתו מרג'רי וונטוורת' (Margery Wentworth). ב-1514, כשהוא בן 14 לערך, הוא קיבל מינוי במשק הבית של מרי טיודור.

כאשר אחותו של אדוארד, ג'יין סימור נישאה להנרי השמיני, מלך אנגליה ב-1536, הוענקו לו התארים ויקונט בוצ'מפ (Viscount Beauchamp) ב-5 ביוני 1536 ורוזן הרטפורד (Earl of Hertford) ב-15 באוקטובר 1537. הוא קיבל תפקיד פיקוח על אזורי הספר הסקוטים והמשיך למלא תפקידים ממלכתיים לאחר מותה של אחותו ב-24 באוקטובר 1537.

עוצר של אדוארד השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת העוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצוואתו, נקב הנרי השמיני בשמם של 16 מוציאים לפועל שתפקידם יהיה להיות חברי המועצה של אדוארד עד שימלאו לו 18 שנים. חברי מועצה אלה הסתייעו ב-12 אנשים נוספים שנקראו להתייעצות על פי הצורך. הנוסח הסופי של הצוואה היה שנוי במחלוקת. כמה היסטוריונים משערים שהמקורבים למלך תמרנו אותו או דאגו שהצוואה תבטיח את חלוקת הכוחות לטובתם, הן מבחינה חומרית והן מבחינה דתית. בסוף תקופת מלכותו של הנרי השמיני מצאו עצמם אנשים מסוימים בחצר המלכות, שיכלו להשפיע על תוכן הצוואה, מורחקים, נכלאים ונשפטים. בנוסף, נוצרה קבוצת כוח חדשה שלאחר מותו של הנרי, זכו אנשיה בכיבודים וברכוש בנסיבות שונות. אדוארד סימור נעשה ללורד פרוטקטור של הממלכה והאפוטרופוס של אדוארד. למעשה, לא הוזכר בצוואה דבר על מינוי פרוטקטור. דובר על כך שמועצת העוצרות תמשול בממלכה באופן קולקטיבי וההחלטות יוכרעו על פי הרוב. בכל אופן, כמה ימים לאחר מותו של הנרי, ב-4 בפברואר, החליטו המוציאים לפועל להסמיך את סימור לתפקידו בהחלטה של 13 מתוך ה-16 החברים (3 הנותרים נעדרו). רבים מהם קיבלו טובות הנאה מסימור.

מינויו של סימור עלה בקנה אחד עם תקדים היסטורי וזכותו לקבל את התפקיד קיבלה חיזוק על ידי ההצלחות הצבאיות שלו בצרפת ובסקוטלנד. במרץ 1547 הוא קיבל מכתב הרשאה מאדוארד המעניק לו את הסמכות המלכותית למנות בעצמו חברים במועצה המלכותית ולהיוועץ בהם רק כאשר הוא רוצה בכך. מרגע זה ואילך היה שלטונו האוטוקרטי מושלם. הוא המשיך למשול באמצעות מנשרים והמועצה המלכותית שמשה כחותמת גומי להחלטותיו של סימור.

תפיסת השלטון של סימור הייתה חלקה ויעילה. שלטונו היה אבסולוטי, כשפאג'ט משמש כמזכירו, למרות שהוא נתקל בבעיות מצדו של ג'ון דאדלי. למעשה, בשבועות הראשונים לכהונתו כעוצר, היוו רק תומאס רוית'סלי (Thomas Wriothesley), רוזן סאות'האמפטון, ואחיו, כאתגר לסימור. רוית'סלי, שהיה שמרן מבחינה דתית, התנגד לסמכות המלכותית של סימור על המועצה. עד מהרה הוא מצא את עצמו מודח מתפקידו בתואנות שונות.

תומאס סימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סימור התמודד עם התנגדות שהיה לו קשה יותר לעמוד מולה מצדו של אחיו, תומאס סימור. כדודו של אדוארד, דרש תומאס סימור להיות האפוטרופוס של המלך הצעיר ולקבל חלק משמעותי יותר בשלטון. אדוארד סימור ניסה לקבל את שיתוף הפעולה של אחיו באמצעות הענקת תואר ברון, מינויו כלורד הראשון של האדמירליות ומושב במועצה המלכותית. אך תומאס היה נחוש בדעתו להשיג את כוח השליטה. הוא החל לנסות להסית את אדוארד כנגד המועצה וכנגד אדוארד סימור, אך המלך, שחונך להיות כנוע לדבר המועצה, לא שיתף איתו פעולה. באביב 1547, כשהוא עוקף את התנגדותו של אחיו תוך שימוש בתמיכתו של אדוארד, התחתן תומאס בחשאי עם אלמנתו של הנרי השמיני, קתרין פאר, שבני ביתה הפרוטסטנטים כללו את ג'יין גריי בת ה-11 ואת אליזבת בת ה-13.

בקיץ 1548 גילתה קתרין פאר, שהייתה אז בהיריון, את תומאס סימור מחבק את אליזבת. כתוצאה מכך, הורחקה אליזבת מביתה של קתרין והועברה לחסותו של אנתוני דני (Anthony Denny). בספטמבר אותה שנה מתה קתרין בלידתה ותומס סימור החל מיד לחדש את כוונותיו כלפי אליזבת על ידי שליחת מכתב אליה בו תכנן להינשא לה. אליזבת הייתה פתוחה להצעה, אך כמו אחיה, היא לא הייתה מסוגלת להסכים לכל הצעה שלא תאושר על ידי המועצה. בינואר 1549 הורתה המועצה לעצור את תומאס סימור באשמות שונות, כולל מעילה במטבעה של בריסטול. בסופו של דבר לא נמצאו הוכחות לבגידה מצדו של תומאס סימור אך הוא הואשם בפשעים אחרים והוצא להורג בעריפה ב-20 במרץ 1549.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיומנותו הבלתי מעורערת של אדוארד סימור הייתה יכולתו הצבאית, שאותה הוכיח במסעות המלחמה לסקוטלנד ובהגנה על בולון-סור-מר ב-1546. מלכתחילה, האינטרס העיקרי שלו היה המלחמה נגד סקוטלנד. לאחר הניצחון המזהיר בקרב פינקי קלף (Battle of Pinkie Cleugh) בספטמבר 1547 הוא הקים רשת של מחנות בסקוטלנד, שהשתרעה צפונה עד לדנדי. הצלחתו הראשונית איבדה את התנופה שלה, מאחר ששאיפתו לאחד את כתרי שתי המדינות הפכה להיות לא מציאותית. הסקוטים כרתו ברית עם הצרפתים, ששלחו תגבורות להגן על אדינבורו ב-1548. בעוד שמרי, מלכת הסקוטים הועברה לצרפת, שם היא אורסה ליורש העצר. העלות של החזרת הצבאות הגדולים והמחנות בסקוטלנד, הייתה לנטל כבד על הקופה המלכותית. התקפה צרפתית על בולון באוגוסט 1549 אילצה את סימור להתחיל את הנסיגה מסקוטלנד.

מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1548 הייתה אנגליה נתונה לאי שקט חברתי. לאחר אפריל 1549 פרצה סדרה של מרידות אלימות, שלובו בתלונות על רקע חקלאי ודתי. שתי מרידות רציניות, הצריכו התערבות צבאית לדיכויין. אחת מהן הייתה בדבון ובקורנוול והשנייה בנורפוק. הראשונה, שנקראת לעיתים, "מרד ספר התפילות" (Prayer Book Rebellion), התעוררה בעיקר על רקע הנהגת התפילות בשפה האנגלית, והשנייה, שהונהגה על ידי סוחר בשם רוברט קט (Kett), התעוררה עקב פלישתם של בעלי קרקעות לאדמות מרעה משותפות. הבט משותף של אי השקט החברתי הייתה העובדה שהמפגינים האמינו שהם פועלים באופן לגיטימי, בתמיכתו של סימור, כנגד בעלי הקרקעות, שאותם הם ראו כמפירי חוק.

אותה הצדקה למרידות נשמעה בכל רחבי אנגליה, לא רק בנורפוק ובמערב. המקור לדעה הציבורית על סימור כתומך במרידות, מקורה בהכרזות שלו שנשמעו לעיתים ליברליות, וכן עקב פעולותיהן הבלתי מתואמות של הוועדות שהוא שלח ב-1548 וב-1549 כדי לחקור תלונות על נושא הקרקעות.

ללא כל קשר לדעה הציבורית על סימור, האירועים הרי האסון של 1549 נתפסו ככישלון של הממשלה והמועצה הניחה את האשמה לפתחו של סימור.

נפילתו של סימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלשלות האירועים גרמה להדחתו של סימור. ב-1 באוקטובר 1549 הוזהר סימור ששלטונו עומד בפני איום רציני. הוא פרסם מנשר הקורא לעזרה ונסוג יחד עם אדוארד בבטחה לטירת וינדזור, שם חש המלך "כמו אסיר". בינתיים פרסמה המועצה פרטים על הכשלים של ממשלתו של סימור. הם הבהירו שכוחו של סימור נסמך עליהם, לא על הוראות הצוואה של הנרי השמיני. ב-1 באוקטובר הורתה המועצה לעצור את סימור והמלך הועבר לארמון ריצ'מונד. בפברואר 1550 החל ג'ון דאדלי להתבלט כמנהיג המועצה, ולמעשה, כיורשו של סימור. אף שסימור שוחרר ממעצרו וחזר למועצה, הוא הוצא להורג בינואר 1552, לאחר שהואשם במזימה להפיל את שלטונו של דאדלי. אדוארד ציין את מותו של דודו ביומנו במילים: "ראשו של הדוכס מסומרסט נערף בגבעת מצודת לונדון בין השעה שמונה לשעה תשע הבוקר".

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים הדגישו את הניגוד שבין האופן היעיל של תהליך עלייתו של סימור לשלטון ב-1547 כנגד חוסר היעילות שאפיין את המשך תקופת שלטונו. בסתיו 1549 איבדו מלחמותיו היקרות את התנופה שלהן, הקופה המלכותית עמדה בפני קריסה ומהומות ומרידות התחוללו בכל רחבי אנגליה. עד לעשורים האחרונים, היה המוניטין של סימור בקרב ההיסטוריונים גבוה, עקב ההכרזות הרבות שלו שנראו כאילו הן נועדו לתמוך במאבקם של ההמונים כנגד מעמד בעלי הקרקעות. מאז שנות השישים והשבעים הולכת ומתגברת הגישה על פיה סימור נתפס כשליט יהיר, שלא היו לו הכישורים הדרושים לניהול המדינה בתקופת שושלת טיודור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]