אדואר לואי
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| לואי, 2019 | |
| לידה |
30 באוקטובר 1992 (בן 31) פיקרדי, צרפת |
|---|---|
| שם לידה | אדי בלגל |
| מדינה |
צרפת  |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פיקרדי ז'ול וורן, אקול נורמל סופרייר, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה |
| שפות היצירה | צרפתית |
| נושאי כתיבה | אלימות, עוני, להט"ב, גזענות |
| פרסים והוקרה |
Prix Pierre Guénin |
  | |
אדואר לואי (בצרפתית: Édouard Louis; נולד ב-30 באוקטובר 1992 בשם אדי בְּלִגֵּל, Eddy Bellegueule) הוא סופר צרפתי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואי נולד בשם אדי בלגל בעיירה אלנקור (אנ') במחוז פיקרדי שבצפון צרפת, ובה גדל והתחנך. שנות ילדותו ונעוריו בעיירה יהיו הבסיס לספרו הראשון, רומן אוטוביוגרפי בשם "הסוף של אדי". לואי נולד למשפחה אשר סבלה מעוני וממחסור, לואי מעיד כי הוריו נאלצו להתבסס על סיוע רשויות הרווחה בצרפת על מנת לקיים את המשפחה. אביו עבד כפועל במפעל יצור סמוך לעיירה, עד שנאלץ להפסיק עם עבודתו עקב תאונת עבודה. אימו עבדה לסירוגין כמטפלת לגיל השלישי. סביבה זו, על העוני, האלכוהליזם, ההומופוביה והגזענות שבה תהיה עיקר עיסוקו בהמשך כסופר.
לואי היה הראשון ממשפחתו שעזב את העיירה לטובת לימודים אקדמאים. הוא בוגר האוניברסיטאות אקול נורמל סופרייר ובבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, שתיהן מן הנחשבות בצרפת. בשנת 2013 שינה באופן רשמי את שם משפחתו מבלגל ללואי. באותה שנה פורסמה האנטולוגיה Pierre Bourdieu" L'insoumission en héritage" אותה ערך לואי, שעסקה בהגותו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה.
בשנת 2014 פרסם את ספרו הראשון רומן אוטוביוגרפי בשם "הסוף של אדי". הספר זכה לתשומת לב תקשורתית רבה. לואי זכה לתשבחות רבות הן על כתיבתו הספרותית והן על סיפורו האישי. הספר עורר שיח על היחס למעמד הפועלים בצרפת. הספר היה לרב מכר ותורגם ל20 שפות שונות. לואי זכה בפרס פייר גואנין למאבק בלהטבפוביה ולמען שיוון זכויות על ספרו זה.
בשנת 2014 פרסם מכתב פתוח בעיתון הצרפתי לה מונד, יחד עם הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי השמאלי ג'פרוי דה לגסנרי (אנ'). בו קראו לבחינה מחדש את היחס והלגיטימציה לאידאולוגיות ימניות קצוניות בשיח הפוליטי בצרפת וכמו כן קראו לאינטלקטואלים לגלות מוערבות בשיח הציבורי.
בשנת 2016 פרסם את סיפרו השני "היסטוריה של אלימות", הספר מספר על אונס וניסיון רצח אותו חווה לואי בערב חג המולד בשנת 2012. הספר עוסק במעגל האלימות המתמשך בחברה האנושית. עליו היה מועמד לואי ברשימה הקצרה בפרס דבלין הבינלאומי לספרות (אנ'). בשנת 2017 פורסם בעמוד השער של העיתון ניו יורק טיימס מאמר מאת לואי תחת השם "מדוע אבי מצביע למארין לה פן". המאמר פורסם ערב הבחירות לנשיאות צרפת 2017. עיקר טענתו של לואי במאמר הייתה כי העלייה בשיעור התמיכה במפלגות הלאומניות בקרב השכבות המוחלשות כדוגמת ההאיחוד הלאומי (צרפת) של מרין לה פן היא תוצאה של שינוי סדריי העדיפויות בשמאל הצרפתי.
בשנת 2018 פרסם את ספרו השלישי "מי הרג את אבי" בו מגולל לואי, בהשראת סיפור חיו של אביו, את חיהם של הפועלים בעיירות הפריפריה בצרפת, תוך הבאת סיפורו של אביו אשר נאלץ לשוב לעבודתו, על אף תאונת עבודה קשה שלא אפשרה לו לעשות כך, וזה כתוצאה מקיצוץ הסיוע והתמיכה של מערכת הרווחה בצרפת.
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתיבתו של לואי מאופיינת בעיסוק נרחב בנושאים חברתיים. הוא כותב על עוני, הדרה ואפליה, מרבה לעסוק בהומופוביה ושנאת זרים. כתיבתו משלבת משלב לשוני גבוה לצד שפת יומיום במשלב הנפוץ בקרב השכבות המוחלשות. לואי מעיד על כתיבתו כי אלימות היא המרחב הספרותי העיקרי בו הוא פועל, כמו סופרים לפניו שהעמידו את השגעון או המלחמה בלב כתיבתם.
בכתיבתו ניכרת השפעתם של סימון דה בובואר, ג'יימס בולדווין, ויליאם פוקנר ופייר בורדיה.
ספריו שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
• הסוף של אדי, תרגמה: רמה איילון, עם עובד, 2018.
• היסטוריה של אלימות, תרגמה: רמה איילון, עם עובד, 2020.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדואר לואי, ברשת החברתית Goodreads
