סימון דה בובואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימון דה בובואר
Beauvoir Sartre - Che Guevara -1960 - Cuba.jpg
בובואר יחד עם צ'ה גווארה וסארטר
תאריך לידה 9 בינואר 1908
תאריך פטירה 14 באפריל 1986 (בגיל 78)
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין פילוסופיה, פוליטיקה, אתיקה, פמיניזם
הושפעה מ קירקגור, היידגר, ניטשה, סארטר
השפיעה על סארטר, באטלר, קאמי, דלז
סימון דה בובואר (אוחזת בזר) בביקורה בישראל ב-1967 יחד עם ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף). ראשונה מימין: לאה גולדברג, במרכז: אברהם שלונסקי.

סימון דה בובוארצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. דה בובאר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובואר נולדה כסימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטראן דה בובואר בפריז, צרפת כבת בכורה מבין שתי הבנות של משפחה בורגנית קתולית. אביה, ז'ורז' ברטארן דה בובואר, היה עורך דיןשחקן תיאטרון חובב), שירד מנכסיו בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואמה, פרנסואז לבית בראסר, אשה אדוקה, שביקשה לחנך את שתי בנותיה על ברכי הדת, הצייתנות והצניעות. בית משפחת דה בובאר הייתה ספריה גדולה שז'ורז' ברטארן דה בובואר המשיך לטפח גם לאחר שירד מנכסיו.

דה בובואר החלה לקרוא בגיל 4 ולכתוב כבר בגיל 8. בגיל חמש היא נשלחה לבית ספר פרטי ומקביל, בעידודו של אביה, קראה ספרות ושירה. ומאוחר יותר, כנערה מתבגרת, הכריזה שהיא אתאיסטית והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה[1].

דה בובאר סיימה בגיל 16 בהצטיינות בבית הספר הפרטי בשעה בה התרחש שינוי משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת. מרבית בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו פתוחות עתה בפני נשים, לראשונה. זו הייתה הזדמנות לדה בובואר שבעקבות המצב הכלכלי הרעוע של משפחתה, כבר לא יכולה לסמוך על הנדוניה שלה, וכמו בנות מעמד בינוני אחרות בגילה, והזדמנויות הנישואים היו בסכנה. דה בובואר נצלה את ההזדמנות לעשות את מה שתמיד רצה לעשות - להמשיך בלימודיה. אביה רצה שתלך בדרכו ותלמד משפטים ותשתלב בשירות הציבורי כעורכת דין. אולם דה בובואר רצתה ללמוד פילוסופיה והצליחה לשכנע את הוריה שתלמד הוראה ופילוסופיה[2]. לאחר שעבר בחינות הבגרות במתמטיקה ובפילוסופיה בשנת 1925, היא למדה מתמטיקה ב- Catholique Institut וספרות ושפות במכון Sainte-Marie. בתקופה זו היא נחשפת, לראשונה בחייה, למבנה המעמדי של החברה הצרפתית.

לימודים, פילוסופיה ושבירת מוסכמות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 21 סימון דה בובואר מתחילה את לימודי הפילוסופיה בסורבון. מוריס מרלו-פונטי היה אחד מחבריה לספסל הלימודים. הם היו חלוקים תפיסתם על חקר האמת, מרלו פונטי טען שיש לחקור את האמת בתוך הגבולות החברתיים והדתיים בהם חונכו (גם הוא חונך כקתולי) ואילו דה בובאר כבר התכחשה אליהם כליל. הם המשיכו להיות מיודדים למרות שהיא התאכזבה מצרות המחשבה שלו[3]. בכיתה של מרלו-פונטי ודה בובואר למדו גם ז'אן פול סארטר, פול ניזאן ורנה מאהו. הם היו חבורה סגורה שהתבלטה ביכולותיה האינטלקטואליות. אך הם גם היו מרוחקים ומתנשאים משאר הסטודנטים. דה בובאר הוזמנה ללמוד איתם לבחינות הסיום לתואר רק אחרי שהתבלטה בחריפותה והייתה מקום שני בכיתה אחרי סארטר. הם הפכו לנאהבים בקיץ לאחר בחינות סיום התואר[4].

במקביל ללימודים, דה בובואר, סארטר ופונטי החלו ללמד בבתי ספר תיכוניים. דה בובאר שאבה הנאה מההוראה.

מערכת יחסיהם של דה בובאר וסארטר לא הייתה מחייבת, הם מעולם לא נישאו, ויתרה מזאת: אף ניהלו פרשיות אהבה ממושכות עם בני ובנות‏[5] זוג אחרים. משפחתה של דה בובאר לא ראתה בעין יפה את יחסיה עם סארטר ואביה דרש מסארטר להתחתן עם ביתו. הוא הבטיח לעשות כן, אך הם מעולם לא נשאו והם אף לא גרו ביחד תחת אותה קורת גג בקביעות. הבחירה של דה בובאר לנהל מערכת יחסים פומבית עם גבר ללא נישואים הייתה מאוד לא מקובלת בין מלחמות העולם[6]. מערכת היחסים עם סארטר הייתה המשמעותית ביותר בחייה של דה בובואר [7].

בין השנים 1931 - 1943 לימדה דה בובואר פילוסופיה במוסדות חינוך שונים ברחבי צרפת, לרבות בתי ספר תיכוניים. בשנת 1943 פרסמה דה בובואר את הרומן הראשון שלה, "האורחת" ("L'Invitée"). שנים אלו היו חשובות באופן מכריע לעיצוב דמותה הפילוסופית. תוך התבססות על פילוסופיה קלאסית, היא החלה קוראת דרור לדעותיה ולמחשבותיה, שהתמקדו בעיקר בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם.

ב-1 בספטמבר 1939 פרשו הגרמנים לפולין ובצרפת הוכרז על גיוס כללי של הגברים. סארטר גויס. עם הצטרפות בריטניה וצרפת למלחמה במהלך השנה, רבים ברחו מפריז וכך גם סימון דה בובאר. היא חזרה לפריז לפני נפלית העיר בידי הנאצים. על מנת שתוכל להמשיך לעבוד כמורה תחת משטר וישי היא חתמה על תצהיר בשבועה שאינה יהודיה[8]. במארס 1941 שוחרר סארטר ממחנה שבויים נאצי וחזר לפריז והם הקימו יחד עם אינטלקטואלים אחרים את קבוצת "סוציאליזם וחירות". מטרת הקבוצה הייתה לפרסם עלונים לציבור הצרפתי על המצב בצרפת הכבושה ולחשוב על "היום שאחרי". ניסיונותיהם של דה בובאר וסארטר לחברו לקבוצות התנגדות אחרות לא עלה יפה בעיקר משום שהקומוניסטים לא בטחו בסארטר [9][10].

פרסום ספרה "האורחת" ב- 1943 הוביל לחשיפה ציבורית של הקשר בין סארטר לדה בובאר והפיכת הזוג למוכר בציבור ולפיטוריה ממשרת ההוראה. דה בובאר וסארטר היו אחד מהזוגות הנודעים של המאה ה-20. מערכת היחסים בניהם, על רגעי הגאות והשפל שבהם, נמשכה באינטנסיביות רבה, מרגע פגישתם ועד למותו של סארטר ב-1980.

לאחר פיטוריה, סארטר סייע לה למצוא עבודה כמפיקה ברדיו[11]. דה בובאר המשיכה בעיסוקיה, כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה, בשנת 1945, פרסמה דה בובואר את הנובלה "דמם של אחרים" (Le Sang Des Autres), שהתמודדה עם השאלות שהעלה כיבושה של צרפת.

פעילות ציבורית ואינטלקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1945 החל לצאת כת העת זמנים מודרניים Les Temps modernes על שם סרטו של צ'ארלי צ'פלין "זמנים מודרניים" שהעורך הראשי שלו הוא סארטר וסימון דה בובאר, ריימונד ארון, מיכאל לאיריס Michel Leiris, ז'אן פולאן, מוריס מרלו-פונטי ואחרים היו חברי מערכת. מטרת כתב העת הייתה לנקוט עמדה ביחס לזמנים המודרניים והוא היווה שופר לחברי המערכת שכתבו בו מאמרים רבים בספרות, פילוסופיה ופוליטיקה[12]. ב-1966 ביקרו היא וסארטר במצרים ובישראל, לכבוד יציאתו לאור של גיליון מיוחד של "זמנים מודרניים", בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. הסכסוך היה אחד הנושאים הבודדים שדה בובאר וסארטר לא הסכימו לחלוטין לגביו. שניהם האמינו שהיהודים זכאים למדינה משלהם ושלפלסטינים יש זכות על פלסטין. הם לא הסכימו על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בייחוד לאחר מלחמת 1967.דה בובאר הזדהתה יותר עם העמדה הישראלית ואילו סארטר עם העמדה הפלסטינית[13].

בתחילת 1947 נוסעת דה בובאר לראשונה לארצות הברית. היא הרצתה באוניברסיטאות ובפורמים שונים בכל רחבי המדינה, פגשה מכרים וטילה. באותה התקופה היא החלה לאסוף חומרים לכתיבת מאמר על נשים, שהפך להיות החיבור המרכזי שלה- המין השני. במהלך ביקורה בארצות הברית היא פגשה את הסופר האמריקאי נלסון אלגרן ("האיש עם יד הזהב"). הם היו לזוג לתקופה. יחסיהם היו סוערים והסתיימו במפח נפש של אלגרן. למרות זאת ביקשה דה בובואר להיקבר כשהיא עונדת את טבעתו של אלגרן. מהלך שנת 1947 נסעה דה בובאר מספר פעמים לארצות הברית וכתבה בעקבות נסיעותיה את ספרה "אמריקה יום אחרי יום". הספר כתוב בצורה של יומן, אבל אינו שכתוב של מחברות שהיא כתבה במהלך נסיעתה. היא עיצבה את הספר כיומן, משום שהמסע היה כמו מהלך של חשיפה תודעתית[14][15].

המודעות הפוליטית של דה בובאר התחדדה רק שהחלה לפגוש "אנשים מדוכאים" כהגדרתה. בנובמבר 1948 נפגשו - היא, סארטר ו Rousset - עם נציגים מהודו-סין הצרפתית לדון בבעיות של הקולוניאליזם הצרפתי והשפעתו על האוכלוסייה המקומית. פגישה זו היוותה נקודת מפה בחייה והיא הפכה למחויבת לסייע לפליטים פוליטיים מהעולם השלישי[16]. ב- 1955, שנה לאחר מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הכריזו דה בובאר וסארטר ב"זמנים מודרניים" שהם תומכים בעצמאותה של אלג'יריה. עמדה שלא הייתה אז מקובלת בצרפת. בעקבות ההכרזה הם כונו "אנטי צרפתים".

בשנת 1971, הובילה דה בובואר עם אחותה, הלן דה בובאר, את המאבק בצרפת בנושא זכויות רבייה. היא לקחת חלק בניסוח הצהרה שכונתה , "המניפסט של 343,"[17] משום שנחתמה על ידי 343 נשים שהודו שעברו הפלה[18], ובכך חשפו את עצמן לאפשרות שיועמדו לדין פלילי. המניפסט הופיע במגזין הצרפתי לה נובל אובזרווטר ב 5 אפריל 1971. מבין החותמות היו אמניות, שחקניות, סופרות משפטניות ואחרות[19]. החל משנת 1974, הפלה מלאכותית הייתה לחוקית בצרפת.

דה בובאר הייתה כותבת פוריה ובמהלך חייה כתבה דה בובאר 26 יצירות שכללו, פרוזה, מחזות, הגות ואוטוביוגרפיה.

סימון דה בובואר נפטרה בפריז עקב דלקת ראות ב-14 באפריל 1986 בגיל 78 ונקברה לצדו של ז'אן פול סארטר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.

הגותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיה הראשונים של סימון דה בובאר מופיעים בספרות יפה ומאמרים. ספרי הפרוזה הראשונים שלה עוסקים בנושאים קיומיים, המדגישים את מחויבותה כסופרת לזמנים בהם פעלה. "האורחת" (1943) מתאר את ההרס האיטי של מערכת היחסים של בני זוג בעקבות ביקור ממושך של נערה צעירה בביתם. הספר עוסק בשאלה הפילוסופית ביחסים בין המצפון לבין"האחר". מצפונו של האחד פוגע משנהו. נראה שהסיפור מתבסס על היחסים המורכבים שהיו לדה בובאר וסארטר עם תלמידתה של דה בובאר אולגה קוזקייביץ'[20].

Pyrrhus and Cineas (1944) הוא החיבור הפילוסופי הראשון שפרסמה דה בובאר. החיבור הוא דיון על אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם. בחלק הראשון עוסק במחשבה האקסטניאליסטית של סארטר והחלק השני הוא פרשנות של דה בובאר על אי האפשרות פירוק של חופש (indivisibility of freedom) כלומר הרעיון שחופש מלא יכול להתקיים כאשר פרט מכיר ומקבל את החופש מאחרים ומעצמו. הספר בנוי כדיאלוג בין פירוס ל-  Cineas (שר תסליה)[21].

ב- 1947 מפרסמת דה בובאר את האתיקה של העמימות The Ethics of Ambiguity. האתיקה של העמימות מתחילה בהנחה האקזיסטנציאליסטית המרכזית ש'קיום קודם למהות". עיקרון זה מסביר שאנחנו, בני האדם, יוצרים את המהות שלנו באמצעות הבחירות והפעולות שלנו. על פי דה בובואר יש עמימות בין העבר של פרט כעובדה נתונה המשפיעה על עיצוב אופי של ההווה והעתיד שהם עומדים להיווצר באופן חופשי. בהתחשב בכך שלא ניתן לחזות את ההשפעות העתידיות של הבחירות הנוכחיות שלנו, אנחנו מרגישים את המשקל המוסרי של כל החלטה שאנחנו מקבלים. אבל זה רק פן אחד של העמימות איתו דה בובואר מציעה לאנשים להתמודד.

בני אדם גם חווים עמימות בנוגע לטבע הכפול שלנו: גוף ותודעה. על פי דה בובואר, תודעה אנושית תלויה בהיבטים הגופניים אך הם אינם זהים. בני אדם יכול להתעלות מהגופניות שלהם במחשבה, אבל הם אף פעם לא יכולים לברוח ממנה. היכולת שלנו להתעלות מעל הפיזיות שלנו באמצעות מחשבה היא מה שמעורר גם חופש וגם חובה מוסרית. עם זאת, כמו הוגות פמיניסטיות אחרות, דה בובואר רואה את הבעייתיות המוטבעת במסורת הפילוסופית המערבית המתעדפת צד אחד השכלי של דואליזם. דה בובואר טוענת שהנטייה לתפוס את העולם בצורה דואליות הוא כ"קדמוני כתודעה עצמה."; פן נוסף של העמימות של קיום האנושי הוא שילוב של הקטבים הללו, כוללים יחסי גומלין בין האני ואחר. וכאשר אי-הבהירויות שלנו נבחנות, מתברר כי למרות שתפיסה אנושית מבקשת הדואליזם, אין תעדוף של כל אחד על פני האחר. ביקורת זו מהווה חלק מהבסיס לתאוריה הפמיניסטית של דה בובואר, כמו גם לתפיסת האתיקה שלה[22].

הספר "המין השני" (1949) נכתב כחקירה אישית של דה בובאר שהחל בהכרה שהיא וסארטר שונים. הוא גבר ואני אישה. ההכרה הזו הובילה אותה למחקר של מקום האישה בהיסטוריה האנושית. כפילוסופית אקזיסטנציאליסטית היא לא האמינה ב"טבע האדם" וטענה שנשיות היא מושג חברתי ולביולוגיה אין תשובה מדוע האישה היא האחר?. דה בובאר מסבירה את התפתחות האישה כאחר הנצחי[23]. התודעה העצמית של הסובייקט ע"פ התאוריה האקזיסטנציאליסטית, דורשת את קיומו של אחר. האחר הוא ישות מספיק דומה אך גם מספיק שונה כדי להיות לערוך איתה השוואה ולאפשר את הגדרת העצמי[24]. בכל התרבויות, כולל תרבויות המטריארכליות, הגבר הוא סובייקט והאישה היא האחר[25]. משחר האנושות, נכבלה האישה לשונותה הביולוגית משום שהגבר הוא שהגדיר את המציאות, ולפיכך יצר חברה בדמותו. ומאחר והמודל הוא גברי, ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי, קביעת אמות המוסר ואת היחס לנשים הוא קבע. יתרה מזאת, כיוון שהתרבות האנושית היא גברית, הרי גם תפיסתן של הנשים את עצמן הושפעה במידה מכרעת מתפיסתו של הגבר אותן.

דה בובאר מותחת ביקורת על משנתו של סארטר - לכל אחד יש אפשרות לדמות הבוחרת לעצמה איך לחיות ולפעול, אך יש אוכלוסיות שלמות - נשים ומיעוטים - שאין להן אפשרות לבחור איך לחיות. למשל כאשר לא כל מקצועות הלימוד היו פתוחים בפני נשים.

הספר עורר הרבה עניין ציבורי עם פרסומו ושנים ארוכות לאחר מכן. הוא חיזק את מעמדה של סימון דה ובובאר ככותבת מחוננת, פילוסופית מבריקה ועתה גם כהוגה פמיניסטית[26].

הרומן הידוע ביותר של דה בובאר, "המנדרינים" (1954), שזיכה אותה גם בפרס גונקור. הספר עוקב אחר חייהם האישיים של חבורה מגובשת של אינטלקטואלים צרפתים מסיום מלחמת העולם השני ועד אמצע שנות החמישים. גם בספר זה, הדמויות המרכזיות מזכירות אנשים מרכזיים בחייה. למשל אלבר קאמי, סארטר והיא עצמה. שם הספר, מרמז על השאלה שמרחפת בספר האם מקומם של האינטלקטואלים אחרי מלחמת העולם השנייה דומה למעמדם, חסר ההשפעה, של הביורוקרטים המשכילים של האימפריה הסינית. בדומה לכתבים אחרים של דה בובואר, שאלות פמיניסטיות, אקזיסטנציאליסטיות ומוסר שאישי, נחקרות באמצעות הדמויות[27].

ב- 1967 החלה דה בובאר במחקר גדול נוסף על הגיל השלישי. הספר The coming age פורסם ב- 1970 וזכה להצלחה מידית. בעוד שספרה, המין השני, התקבל בעוינות מצד קבוצות רבות שלא רוצו להתמודד עם ביקורת החדה על הגישות סקסיסטיות והמדכאות שלהם כלפי נשים; The coming age התקבל, בדרך כלל, בחיוב על אף שהוא גם מבקר את הדעות הקדומות של החברה כלפי קבוצה מדוכאת נוספת: הקשישים[28]. בהקדמה לספר מצהירה דה בובאר שהיא מבקשת "לשבור את קונספירצית השתיקה בנוגע לזיקנה"[29]. הספר בוחן את הפחד מהגיל כתופעה תרבותית. דה בובאר בוחנת את הזיקנה מהפן הביולוגי, ההיסטורי והסוציולוגי ומוכיחה כמו במין השני שגיל מבוגר, כמו זהות מינית, מושפע מתפיסה תרבותית שאינה קשורה בהכרח בקשר ישיר לביולוגיה והפיזיולוגיה. אונטולוגית זקנים נתפסים כפרטים עם חוזקות וחולשות אלא כ"ישות אחרת" מחוץ להגדרת האנושיות המלאה.

שלא כמו במקרה של נשים, בו החברה לכאורה צריכה להצדיק באופן טבעי את היותן של נשים האחר, מגוון צידוקים, המצב של זקנים שהם בלתי נראים. החוק, התקשורת והאפילו הזקנים עצמם מגדירים את עצמם כיחידה הומוגנית אחת. מבחינה כלכלית, זקנים נחשבים כנטל על אילו שעדין תורמים לכלכלה. דה בובאר מאירה את הקשר האובססיבי של קפיטליזם וסוציאליזם עם יצרנות כלכלית כמדד מרכזי לבחינת ערכו של בני אדם דבר התורם לתפיסת זקנים כאחר אולטימטיבי[30].

בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובאר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה איפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכן, חופש והדדיות. דה בובאר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכליים פילוסופיים.

כתביה של סימון דה בובואר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוות קל מאוד, תרגם מיכה פרנקל, כתר, 1983
  • אשה שבורה, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1984
  • דמם של אחרים, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1985
  • המין השני - חלק ראשון, העובדות והמיתוסים, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2001
  • המין השני - חלק שני, המציאות היומיומית, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2007
  • המנדרינים, תרגם צבי ארד, ספרית פועלים, 2001
  • מוות רך מאוד, מצרפתית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר, 2008
  • זיכרונותיה של נערה מחונכת, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, 2010
  • לקראת מוסר של דו-משמעות, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, 2012

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007.
  • Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 21-71
  2. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A Biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 88-93
  3. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 121-127
  4. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 140-146
  5. ^ שירי לב-ארי, את לא נולדת פמיניסטית, באתר הארץ, 7 בינואר 2008
  6. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 155-167
  7. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 7-13
  8. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 132
  9. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 249-255
  10. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 133-135
  11. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography,, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 277-280
  12. ^ [Les Temps modernes https://en.wikipedia.org/wiki/Les_Temps_modernes]
  13. ^ ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007
  14. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 181-196
  15. ^ Notes on Beauvoir's America Day by Day
  16. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 399-400
  17. ^ Manifesto of the 343
  18. ^ לא ידוע כמה מן הנשים שחתמו על המניפסט עברו הפלה, אך החתימה על ההצהרה לעמידה משותפת מול האיסור לנשים לעבור הפלה מלאכותית בצרפת.
  19. ^ JUDITH THURMAN, Todd Akin and the Second Sex, The New Yorker, ‏27.08.2012
  20. ^ Book Review – She Came To Stay by Simone de Beauvoir: A Full Review & Analysis (With Spoilers)
  21. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 270-271
  22. ^ Charlotte Moore, The Ethics of Ambiguity
  23. ^ אורנה קזין, "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", אתר הארץ, ‏2.4.2001
  24. ^ סימון דה בובאר, המין השני, תל אביב: בבל, 2001, פרק חלק ראשון גורל, כרך כרך ראשון
  25. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 201-204 ; 177
  26. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 383-388
  27. ^ The Mandarins
  28. ^ Simone de Beauvoir (1908—1986)
  29. ^ Simone de Beauvior, The comin of Age, Patrick O'brain, 1970, עמ' 7
  30. ^ Edward Fullbrook & Kate Fullbrook, Simone de Beauvoir: A Critical Itroduction, Polity Press, 1988, פרק Applied Ethics II, עמ' 141-148