סימון דה בובואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימון דה בובואר
Beauvoir Sartre - Che Guevara -1960 - Cuba.jpg
בובואר יחד עם צ'ה גווארה וסארטר
תאריך לידה 9 בינואר 1908
תאריך פטירה 14 באפריל 1986 (בגיל 78)
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין פילוסופיה, פוליטיקה, אתיקה, פמיניזם
הושפעה מ קירקגור, היידגר, ניטשה, סארטר
השפיעה על סארטר, באטלר, קאמי, דלז
סימון דה בובואר (אוחזת בזר) בביקורה בישראל ב-1967 יחד עם ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף). ראשונה מימין: לאה גולדברג, במרכז: אברהם שלונסקי.

סימון דה בובוארצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובואר נולדה כסימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטראן דה בובואר בפריז, צרפת כבת בכורה מבין שתי הבנות של משפחה בורגנית קתולית. אביה, ז'ורז' ברטארן דה בובואר, היה עורך דיןשחקן תיאטרון חובב), שירד מנכסיו בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואמה, פרנסואז לבית בראסר, אשה אדוקה, שביקשה לחנך את שתי בנותיה על ברכי הדת, הצייתנות והצניעות. בית משפחת דה בובאר היתה ספריה גדולה שז'ורז' ברטארן דה בובואר המשיך לטפח גם לאחר שירד מנכסיו.

דה בובואר החלה לקרוא בגיל 4 ולכתוב כבר בגיל 8. בגיל חמש היא נשלחה לבית ספר פרטי ומקביל בעידודו של אביה קראה ספרות ושירה. ומאוחר יותר, כנערה מתבגרת, הכריזה שהיא אתאיסטית והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה[1].

דה בובאר סיימה בגיל 16 בהצטיינות בבית הספר הפרטי בשעה בה התרחש שינוי משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת. מרבית בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו פתוחות עתה בפני נשים. זו היתה הזדמנות לדה בובואר שבעקבות הנסיבות קשות של משפחתה, כבר לא יכולה לסמוך על הנדוניה שלה, וכמו בנות מעמד בינוני אחרות בגילה, והזדמנויות הנישואים היו בסכנה. דה בובואר נצלה את ההזדמנות לעשות את מה שתמיד רצה לעשות - להמשיך בלימודיה. אביה רצה שתלך בדרכו ותלמד משפטים ותשתלב בשירות הציבורי כעורכת דין. אולם דה בובואר רצתה ללמוד פילוסופיה והצליחה לשכנע את הוריה שתלמד הוראה ופילוסופיה[2]. לאחר שעבר בחינות הבגרות במתמטיקה ובפילוסופיה בשנת 1925, היא למדה מתמטיקה ב- Catholique Institut וספרות ושפות במכון Sainte-Marie. בתקופה זו היא פגשה לראשונה בחייה היא נחשפת למבנה המעמדי של החברה בצרפתית. בגיל 21 היא מתחילה את לימודי הפילוסופיה בסורבון.

מוריס מרלו-פונטי היה אחד מחבריה לספסל הלימודים. הם היו חלוקים תפיסתם על חקר האמת, מרלו פונטי טען שיש לחקור את האמת בתוך הגבולות החברתיים והדתיים בהם חונכו (גם הוא חונך כקתולי) ואילו דה בובאר כבר התכחשה אליהם כליל. הם המשיכו להיות מיודדים למרות שהיא התאכזבה מצרות המחשבה שלו[3].

בשנת 1929 פגשה דה בובואר - שכבר אז, בעודה סטודנטית, התבלטה בחריפותה - את ז'אן פול סארטר, שהיה גם הוא סטודנט לפילוסופיה. דרכיהם של השניים נקשרו יחדיו, והם הפכו לנאהבים. מערכת יחסיהם לא הייתה מחייבת, הם מעולם לא נישאו, ויתרה מזאת: אף ניהלו פרשיות אהבה ממושכות עם בני ובנות‏[4] זוג אחרים. הנודע במאהביה, וכפי שהודתה בעצמה מי שהיה אולי אהבת-חייה מלבד סארטר, היה הסופר האמריקאי נלסון אלגרן ("האיש עם יד הזהב"). יחסיהם היו סוערים ונגמרו רע. למרות זאת ביקשה דה בובואר להיקבר כשהיא עונדת את טבעתו של אלגרן. עם זאת, מערכת יחסיה עם סארטר - אולי אחד הזוגות הנודעים של המאה ה-20 - על רגעי הגאות והשפל שבהם, נמשכה באינטנסיביות רבה, מרגע פגישתם ועד למותו של סארטר ב-1980.

בין השנים 1931 - 1943 לימדה דה בובואר פילוסופיה במוסדות חינוך שונים ברחבי צרפת, לרבות בתי ספר תיכוניים. בשנת 1943 פרסמה דה בובואר את הרומן הראשון שלה, "האורחת" ("L'Invitée"). שנים אלו היו חשובות באופן מכריע לעיצוב דמותה הפילוסופית. תוך התבססות על רקעה האוניברסיטאי בפילוסופיה קלאסית, היא החלה קוראת דרור לדעותיה ולמחשבותיה, שהתמקדו בעיקר בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם.

בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת, שהחל ב-1941 והסתיים ב-1945, לא חברה דה בובואר למחתרת הצרפתית, על אף היותה אנטי-נאצית, אלא המשיכה בעיסוקיה, כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה, בשנת 1945, פרסמה דה בובואר את הנובלה "דמם של אחרים" (Le Sang Des Autres), שהתמודדה עם השאלות שהעלה כיבושה של צרפת.

ב-1981 כתבה את "ברכת פרידה לסארטר", תיאור קשה של שנותיו האחרונות של סארטר.

בובואר נחשבת לאם הפמיניזם של טרום 1968. היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה "המין השני" (1949), הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" (המין השני\ כרך שני, הקדמה) והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו. היא תמכה בזכות של אישה על גופה ובזכות להפלה. היא כתבה רומנים, מחקרים פילוסופיים ואת זכרונותיה. הרומן "המנדרינים", אותו כתבה, שהדמויות הראשיות בו הן: אלבר קאמי, סארטר והיא, זכה בפרס גונקור.

ב-1966 ביקרו היא וסארטר בישראל, על מנת להוציא גיליון מיוחד של הירחון שלהם "זמנים מודרניים", על הסכסוך הישראלי-ערבי. בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.

סימון דה בובואר נפטרה בפריז עקב דלקת ראות ב-14 באפריל 1986 בגיל 78 ונקברה לצדו של ז'אן פול סארטר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

כתביה של סימון דה בובואר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוות קל מאוד, תרגם מיכה פרנקל, כתר, 1983
  • אשה שבורה, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1984
  • דמם של אחרים, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1985
  • המין השני - חלק ראשון, העובדות והמיתוסים, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2001
  • המין השני - חלק שני, המציאות היומיומית, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2007
  • המנדרינים, תרגם צבי ארד, ספרית פועלים, 2001
  • מוות רך מאוד, מצרפתית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר, 2008
  • זיכרונותיה של נערה מחונכת, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, 2010
  • לקראת מוסר של דו-משמעות, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, 2012

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, חייהם, אהבתם ואהבותיהם מאת הייזל רולי, תרגמו מאנגלית: עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 21-71
  2. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A Biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 88-93
  3. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 121-127
  4. ^ שירי לב-ארי, את לא נולדת פמיניסטית, באתר הארץ, 7 בינואר 2008