אדריאן וילארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדריאן וילארט.

אדריאן וילארט (צרפתית: Adrian Willaert; נולד בסביבות 1490, מת ב-7 בדצמבר 1562) היה מלחין פלמי מתקופת הרנסאנס ומייסד האסכולה הוונציאנית. וילארט היה בין מייצגיו המובהקים ביותר של דור המלחינים הצפוניים, שעברו לאיטליה והעבירו לשם את הסגנון הפוליפוני הפרנקו-פלמי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילארט נולד כנראה בברוז', אם כי מקור משני גורס את רולר כמקום הולדתו. לדברי תלמידו, חוקר המוזיקה הנודע בשלהי המאה ה-16, ג'וזפו צארלינו, וילארט נסע לפריז בכוונה ללמוד משפטים, אבל שינה את דעתו והחליט ללמוד מוזיקה. בפריז פגש את ז'אן מוטון, המלחין הראשי של הקאפלה המלכותית הצרפתית בן עירו ושותף לסגנונו של ז'וסקן דה פרה, והיה לתלמידו.

בסביבות 1515 יצא וילארט בפעם הראשונה לרומא. אנקדוטה ששרדה מאז מצביעה על כשרונו של המלחין הצעיר: וילארט הופתע לשמוע את מקהלת הקאפלה האפיפיורית שרה אחת מיצירותיו הוא, ככל הנראה המוטט לשישה קולות Verbum bonum et suave. הפתעתו גברה עוד כשנודע לו, שאנשי המקהלה סבורים כי המוטט נכתב על ידי ז'וסקן דה פרה, מלחין מפורסם הרבה יותר. כשהסביר לזמרים את טעותם והבהיר להם כי הוא הוא המחבר - סירבו לשיר שוב את המוטט. ואכן, סגנונו המוקדם של וילארט דומה מאוד לזה של ז'וסקן, בפוליפוניה חלקה, קולות מאוזנים ושימוש תכוף באימיטאציה.

ביולי 1515 התקבל וילארט לשירות החשמן איפוליטו הראשון ד'אסטה מפרארה. איפוליטו הרבה במסעות, וסביר להניח, שווילארט נלווה אליו למקומות שונים, ביניהם הונגריה, שם התגורר כנראה משנת 1517 עד 1519. כשאיפוליטו מת ב-1520, נכנס וילארט לשירותו של הדוכס אלפונסו מפרארה. ב-1522 כיהן וילארט במקהלת החצר של הדוכס אלפונסו; הוא נשאר שם עד 1525, אז מלמדות הרשומות על עבודתו אצל איפוליטו השני ד'אסטה במילאנו.

מינויו החשוב ביותר של וילארט, מהחשובים ביותר שהיסטוריה המוזיקלית של הרנסאנס, היה למנצח המקהלה של קתדרלת סאן מארקו בונציה. המוזיקה קפאה על שמריה בניהול קודמו בתפקיד, פייטרו די פוסיס, אבל מצב זה עמד להשתנות.

מאז מינויו בשנת 1527 עד למותו ב-1562 התמיד בתפקידו בסאן מארקו. מלחינים באו מכל רחבי אירופה ללמוד אצלו ואמות המידה שלו היו גבוהות הן בתחום השירה והן בקומפוזיציה. בתקופת עבודתו הקודמת אצל הדוכס מפרארה השיג מספר רב של קשרים וידידים בעלי השפעה במקומות שונים באירופה, ביניהם משפחת ספורצה במילאנו; אין ספק שקשרים אלה עזרו להפצת המוניטין שלו וכתוצאה מכך לייבוא מוזיקאים מארצות נכר אל צפון איטליה. ברשומות החצר של פרארה מתייחסים אל וילארט בתואר "אדריאנו קאנטורה".‏[1]

סגנון והשפעה במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילארט היה בין המלחינים הרבגוניים ביותר של הרנסאנס, שכתב מוזיקה כמעט בכל סגנון וצורה קיימים. בכוח אישיותו, ובזכות עמדתו המרכזית כמאסטרו די קאפלה של סאן מארקו, היה למוזיקאי בעל ההשפעכה הגדולה ביותר באירופה בין מות ז'וסקן לזמנו של ג'ובאני פלסטרינה.

לדברי ג'וזפה צארלינו, שכתב בהמשך המאה ה-16, וילארט ממציא הסגנון האנטיפונאלי, שממנו התפתח הסגנון הפוליכוראלי של הטאסכולה הוונציאנית. הודות למציאותם של שני יציעי מקהלה, אחד מכל צד של המזבח הראשי בסאן מארקו, מצוידים כל אחד בעוגב משלו, יכול היה וילארט לחלק את המקהלה לשני פלגים ולהשתמש בהם אם אנטיפונאלית, כהד זו לזו, ואם בו-זמנית. עכשיו חיבר וביצע מזמורי תהילים ויצירות אחרות לשתי מקהלות (קורי ספצאטי) מתחלפות לסירוגין. החידוש הזה התקבל בהצלחה מיידית והשפיע מאוד על התפתחות השיטה החדשה. ב-1550 חיבר את Salmi spezzati, מוזיקה אנטיפונאלית למזמורי התהילים, שנחשבה על ידי אחדים בטעות ליצירה הפוליכוראלית הראשונה של האסכולה הוונציאנית.

אף כי מחקר עדכני מלמד, כי וילארט לא היה הראשון להשתמש בשיטה האנטיפונאלית, או הפוליכוראלית - דומיניק פינו נקט בה לפני וילארט, ויוהנס מרטיני השתמש בה כבר בסוף המאה ה-15 - יצירותיו הפוליכוראליות של וילארט היו הראשונות לזכות לפרסום ולחיקוי נרחב.

מעמדו הנישא של וילארט כמורה לא נפל ממעמדו כמלחין. בין תלמידיו היו צ'יפריאנו דה רורה, יורש מקומו בסאן מארקו; קוסטאנצו פורטה; פרנצ'סקו דלה ויולה; ג'וזפו צארלינו; ג'ירולאמו פאראבוסקו; ושני המלחינים לבית גבריאלי, אנדריאה וג'ובאני. מחבורה זו צמח מה שנודע בהמשך בשם האסכולה הוונציאנית, שהשפעתה על התמורה הסגנונית, שציינה את ראשית תקופת הבארוק, הייתה ברורה ומכרעת. וילארט הניח מספר רב של חיבורים מוזיקליים - 8 מיסות, מעל 50 מזמורי תפילה ותהילים, יותר מ-150 מוטטים, כ-60 שאנסונים צרפתיים ויותר מ-70 מדריגלים וכמה ריצ'רקארי איטלקיים.

מראי מקום וקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Article "Adrian Willaert," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana. Frangipani Press, 1986. ISBN 0-89917-034-X
  • "אדריאן וילארט" במילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים, עורך סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, הוצאת מקמילן, 1980, ISBN 1-56159-174-2
  • גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, ו. ו. נורטון ושות', 1954, ISBN 0-393-09530-4
  • הרולד גליסון ווארן בקר, "מוזיקה בימי הביניים והרנסאנס" (מתווים לספרות מוזיקה, סדרה 1), בלומינגדייל, אינדיאנה, הוצאת פרנג'יפאני, 1986. ISBN 0-89917-034-X

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lewis Lockwood, Giulio Lockwood. "Adrian Willaert 1. Early career and Ferrarese service.", Grove Music Online, ed. L. Macy