אוטו קרנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוטו קרנברג (Otto F. Kernberg; נולד ב-1928) הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ממוצא גרמני שאיחד את התאוריות של פרויד, מלאני קליין (יחסי אובייקט) ואנשי פסיכולוגיית האני למודל פסיכולוגי אחד. תרומתו העיקרית הייתה בחקר של הפרעות אישיות ובפרט הפרעת אישיות גבולית והפרעת אישיות נרקיסיסטית

אוטו קרנברג

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנברג נולד בווינה בשנת 1928. משפחתו עזבה את גרמניה ב-1939 בעקבות עליית המשטר הנאצי והיגרה לצ'ילה. הוא למד ביולוגיה ורפואה ומאוחר יותר למד פסיכיאטריה ופסיכואנליזה במסגרת האגודה הפסיכואנליטית של צ'ילה.

קרנברג הגיע לארצות הברית לראשונה בשנת 1959 במסגרת קרן הידידות על שם רוקפלר, לערוך מחקר בפסיכותרפיה יחד עם ג'רום פרנק בבית החולים על שם ג'ונס הופקינס. ב-1961 הוא היגר לארצות הברית, שם הצטרף לבית החולים ע"ש C.F. Menninger אותו גם ניהל בהמשך. הוא כיהן כמדריך וכמפקח במכון טופקה לפסיכואנליזה וניהל את פרויקט המחקר בפסיכותרפיה של קרן מנינגר. ב-1973 עבר לניו יורק, שם ניהל את השירות הפסיכולוגי ואת המכון לפסיכיאטריה של ניו-יורק. ב-1974 מונה קרנברג לפרופסור לפסיכיאטריה קלינית בקולג' לפסיכואנליזה וכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. ב-1976 הוא מונה כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קורנל וכמנהל המכון להפרעות אישיות במרכז הרפואי קורנל בניו-יורק. כמו כן, הוא כיהן כנשיא האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה בשנים 1997-2001.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין המרכזי של התאוריה הפסיכואנליטית של קרנברג הוא האינטגרציה בין תאוריית הדחף של פרויד, תאוריית יחסי האובייקט של מלאני קליין ופסיכולוגיית האני.

הדגם ההתפתחותי של קרנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנברג, בדומה לאדית' ג'ייקובסון ואנשי פסיכולוגיית האני, טוען כי בחודשים הראשונים לחייו חווה התינוק את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם או מהדמות המטפלת. כמו כן, התינוק נע בין מצבים נעימים ומספקים למצבים מתסכלים.

לפי קרנברג, המשימה הראשונה של התינוק היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). כישלון בשלב זה מהווה סיכון להתפתחות מצבים פסיכוטיים.

המשימה ההתפתחותית השנייה היא התגברות על הפיצול בין אובייקטים טובים ואובייקטים רעים. בשלב זה, על התינוק לעשות אינטגרציה בין דימויי האם המספקים ודימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לאינטגרציה של דימויי האובייקט, מתרחשת אצל התינוק גם אינטגרציה של דימויי העצמי. כך יכול התינוק לראות את עצמו כטוב ורע, כאוהב וכשונא. לפי קרנברג, כישלון בשלב זה עלול להוביל להפרעת אישיות גבולית, מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית. במצב זה, האדם רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין אידאליזציה לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן מיטשל ומרגרט ג' בלאק, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006 (עמ' 247-255).
Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.