אינטליגנציות מרובות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אינטליגנציות מרובות היא תאוריה המבחינה בין סוגים שונים של אינטליגנציות ולא רואה בה יכולת אחת כללית. התאוריה הוצעה על ידי הווארד גרדנר בשנת 1983 ויש לה השפעה רבה בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 פנו פרנסי העיר פריז לפסיכולוג אלפרד בינה בבקשה לבנות מבחן שיאפשר לחזות מראש אילו תלמידים יתקשו בלימודים ובכך לאפשר להם לקבל עזרה מיידית. המבחן שפיתח בינה הוא הבסיס למבחן IQ. מבחני האינטליגנציה צברו תאוצה במשך השנים והפכו לכלי מדידה עיקרי לסיווג שִׂכְלָם ופיקחותם של פרטים לפי כלי מדידה כמותי.

תוך כדי התפתחות מבחן ה-IQ פותחו גם תאוריות נוספות שתמכו בו. בבסיס תאוריות אלו עמדה הנחת היסוד כי האינטליגנציה היא ישות אחידה, תורשתית ובלתי ניתנת למדידה. כלומר, יש סוג אחד של אינטליגנציה ובני האדם נולדים עם כמות ידועה של אינטליגנציה ולא ניתן לשנותה.

אינטליגנציות מרובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמונה עשורים לאחר מכן ערערו שלושה חוקרים - הווארד גרדנר, דיוויד פרקינס ורוברט סטרנברג - על עמדה זו. לטענתם, לא ניתן להסביר את ההתנהגות האנושית באמצעות פרופיל קוגניטיבי אחד ולאור אינטליגנציה אחת בלבד. במקום זאת, יש להרחיב את מושג האינטליגנציה ולחלקו לספקטרום רחב של יכולות למידה. מתאוריה זו עולה מושג חדש של אינטליגנציה המחייב פיתוח מבחני אינטליגנציה שונים מהקיימים ותפישה חינוכית חדשה.

על פי גרדנר, אינטליגנציה היא היכולת לפתור בעיות או לעצב תוצרים המוכרים כבעלי חשיבות במסגרת חברתית-תרבותית נתונה. לטענתו האינטליגנציה האנושית מכילה סדרות רבות של כשרים שכליים, ולהן שלושה תפקידים מרכזיים: איתור קיומן של בעיות, הצגת שאלות בקשר לבעיות אלה ופתירתן. בני האדם הם בעלי אינטליגנציות רבות, אוטונומיות במידה רבה ובלתי ניתנות למדידה כמותית פשוטה. לכן אין לראות במבחני ה-IQ כמשקפים את רמת אינטליגנציה של האדם.

הממצאים שתומכים בקיומן של מספר אינטליגנציות נפרדות הם: פגיעה מוחית שגורמת להפרעה קוגניטיבית ספציפית, כששאר התפקודים נשארים תקינים; אנשים בעלי כישרון יוצא דופן בתחום מסוים ובו בלבד; פעולות שכליות מרכזיות שמאפיינות תחום התנהגות אחד בלבד.

סוגי אינטליגנציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אינטליגנציה לשונית (מילולית): היכולת להבין מילים ומשפטים, היכולת להשתמש במילים בצורה אפקטיבית בין בעל-פה ובין בכתב, רגישות לדקויות של משמעות, לצלילים של מילים ולרבדים של שפה. מודעות לשימושים אפשריים בלשון, כושר שכנוע, כושר הסבר, יכולת כתיבה, חשיבה הגיונית – מילולית. יכולת זו כוללת ביאור, רטוריקה, עיסוק במבטא-שפה. דוגמה בולטת לכך היא ט. ס. אליוט אשר חיבר תוך שלושה ימים שלוש מהדורות עיתון מלאות הכוללות שירים, סיפורים, רכילות והומור, כל זה כאשר היה בן עשר בלבד.
  2. אינטליגנציה לוגית–מתמטית: היכולת להבין מערכות פורמליות ומופשטות, היכולת להבין סמלים, להציבם בשרשראות ולהפעיל עליהם פעולות חשיבה שונות, היכולת לזהות תבניות כמותיות. יכולת לחשב, להסיק, לאתר מבנים לוגיים, לפתור בעיות במהירות. יכולת להשתמש במספרים בצורה אפקטיבית או לחשוב בצורה הגיונית ומסודרת. דוגמה בולטת לכך היא אלברט איינשטיין.
  3. אינטליגנציה מרחבית: היכולת לתפוס את העולם החזותי-מרחבי בצורה מדויקת. היכולת לבצע עיבודים, שינויים והתאמות בתפיסה החזותית, היכולת לשחזר, לדמיין ולתפעל חלקים מהעולם החזותי גם בלי לראותם בפועל, היכולת להבין מפות ורישומים גאומטריים, והיכולת להעריך אסתטיקה חזותית. אינטליגנציה זו כוללת את היכולת למקם אובייקטים במרחב, לדמיין ולייצג בצורה גרפית רעיונות חזותיים או מרחביים, לנווט ולהתמצא במרחב. אינטליגנציה זו כרוכה ברגישות לצבע, לקו, למתאר, לצורה , לחלל וליחסים ביניהם. דוגמה בולטת לכך היא פאבלו פיקאסו.
  4. אינטליגנציה מוזיקלית: היכולת לזהות רכיבי יסוד במוזיקה וצורות מוזיקליות, לעבדן ולהוציאן אל הפועל. היכולת להבין מסרים שמועברים באמצעות הרכיבים האלה והיכולת לחבר מסרים שמועברים באמצעותם. אינטליגנציה זו כוללת רגשות למגוון של טונים, למקצב ולצורות הבעה מוזיקליות שונות. דוגמה בולטת לכך היא יהודי מנוחין שגילה רגישות למוזיקה וכבר בגיל עשר הופיע ברחבי העולם.
  5. אינטליגנציה גופנית-תנועתית: היכולת לשלוט בתנועות הגוף כולו בצורה מיומנת, מובחנת ומבוקרת, על מנת להביע מסרים שונים, רעיונות ורגשות ועל מנת לבצע פעולות שונות. היכולת לטפל בעצמים במיומנות וביעילות. תבונת כפיים ביצירת תוצרים או בעיבודם. יכולת זו כוללת שליטה בגוף ובאבריו, רגישות לשפת הגוף וטיפול מיומן בחפצים בעזרת אברי הגוף. דוגמה בולטת לכך היא מרתה גרהם אחת מחלוצות המחול המודרני, החלה ללמוד ריקוד בגיל מאוחר (22) והפכה לאחת המובילות בתחום.
  6. אינטליגנציה תוך אישית: היכרות עם היבטים פנימיים של האישיות, היכולת לזהות ולאבחן את המצב הפנימי ושימוש בו לצורך הנחיית התנהגות, מודעות עצמית גבוהה, מודעות להלכי רוח פנימיים, כוונות, מניעים, מזגים ומשאלות, משמעת עצמית, הבנה עצמית והערכה עצמית, כמו גם ידיעת היכולות החזקות והחלשות. היכולת להבין את הסיבות והמניעים להתנהגות העצמי. דוגמה: זיגמונד פרויד.
  7. אינטליגנציה בין אישית: יכולת לאמוד אנשים אחרים ולעמוד על מצב רוחם, מזגם, רגשותיהם, מניעיהם וכוונותיהם ולהתייחס לכל אלו. אפשר לכנות אותה גם "אינטליגנציה חברתית". יכולת זו היא מה שאנו מכנים רגישות לזולת. דוגמה בולטת לכך היא מהטמה גנדי.
  8. אינטליגנציה נטורליסטית: יכולת התמודדות עם איתני הטבע ותופעות הטבע, יכולת לקרוא את הסביבה הטבעית ולהתנהל על פיה. יכולת זו בולטת אצל שבטים החיים בסביבה טבעית.

אבחון אינטליגנציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין בנמצא אפשרות לאבחן באופן מדויק את האינטליגנציות המרובות של האדם. ארמסטרונג (1996) סבר כי אבחון האינטליגנציות יכול להיעשות בדרכים שונות כגון שאילת שאלות שונות או תצפית על סיטואציות שונות שבהן ניתן להבחין בהתנהגותו השונה של כל אדם. האבחון יכול להיעשות על ידי הורים, מורים, אנשי מקצוע ואף האדם עצמו תוך הערכת הביצועים במגוון הקשרים - בבית, בכיתה ובהקשרים חברתיים. ארמסטרונג (1996) מציע שאלון שבאמצעותו ניתן לאבחן את האינטליגנציות הדומיננטיות של האדם. הערכת הביצועים או התנסויות מסוימות מבטאות אצל האדם סוג מסוים של אינטליגנציה (ארמסטרונג, 1996). ארמסטרונג טען כי יש לפנות לדרכים טבעיות יותר לאבחון אדם מאשר מבחנים, על מנת להעריך את היכולות והמיומנויות שלו.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של גרדנר לא התקבלה בפסיכולוגיה. כך למשל, ניתן לטעון שכל אחת מהאינטליגנציות המובחנות על ידי גרדנר היא גורם כלשהו באינטליגנציה וכי למרות קיומם של גורמים ספציפיים לתחומים שונים, עדיין קיים גורם אינטליגנציה כללי, גורם g.

יישום בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של גרדנר זכתה לתהודה גדולה במערכת החינוך בארצות הברית. מערכת החינוך בארצות הברית ובישראל נוטה לשים דגש על לימוד מקצועות הליבה מתמטיקה ולשון. בעקבות כך, אין התייחסות לסגנונות למידה שונים של תלמידים וכך רבים אינם מצליחים בלימודיהם למרות שהם בעלי יכולות גבוהות [דרוש מקור]. התייחסות למגוון אינטליגנציות בתהליכי ההוראה ובאופני הערכה יכולה להביא ללמידה טובה יותר. לשם כך יש צורך להבין את נקודות החוזק של כל תלמיד ובאיזו אינטליגנציה הם מצטיינים. מכון ברנקו וייס מציע מערך של פרמטרים ואמצעים הנובעים מתאוריית האינטליגנציות המרובות. לפי אמצעים ופרמטרים אלו מחנכים יכולים ליצור תוכניות לימוד, בניית מערכי שיעור ויחידות לימוד שלמות, בדרך שתפעיל את האינטליגנציות של כל התלמידים לפחות בחלק מהזמן. התאוריה ניתנת ליישום בכל בתי הספר, גם במסגרות מסורתיות במיוחד (ארמסטרונג, 1996). מורה הפועל ברוח האינטליגנציות המרובות משתמש בכלים "הרגילים" ללימוד בשיעור כגון: כתיבה על הלוח או הרצאה, אך גם משתמש בטכניקות מסירה שונות בכיתה, כגון: ציור על הלוח, הקרנת סרט, השמעת מוזיקה, חלוקה לקבוצות ומאפשר לתלמידים התנסויות מעשיות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫הווארד גרדנר, מוח, חשיבה ויצירתיות (לקט פרקים משני ספרים - אמנות, חשיבה ומוח: גישה קוגניטיבית ליצירתיות; תבניות חשיבה: התאוריה על האינטליגנציות המרובות), מאנגלית: יהודית כפרי, תל אביב: ספרית פועלים, 1995.
  • הווארד גרדנר, אינטליגנציות מרובות: התאוריה הלכה למעשה, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 1996. ‬
  • תומאס ארמסטרונג, אינטליגנציות מרובות בכיתה, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 1996. ‬
  • יעל רוטנברג, חכם פי 7, הוצאת דני ספרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]