זיגמונד פרויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "פרויד" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פרויד (פירושונים).
זיגמונד פרויד
(6 במאי 1856 – 23 בספטמבר 1939)
Sigmund Freud LIFE.jpg
זיגמונד פרויד, 1920
מקום מגורים אוסטריה, אנגליה
ידוע בשל פסיכואנליזה
חתימה FreudSignature.svg

זיגמוּנד פרוידגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]


ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגיסמונד שלמה פרויד (Sigismund Schlomo Freud) נולד בעיירה פרייברג שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום פְּזִ'יבּוֹר (Příbor) בצ'כיה) לאמליה (לבית נתנזון) וליעקב, סוחר צמר, יהודים גליציאנים. הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן, היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה שבה התגורר אביו בבוצ'אץ'. לפני נישואיו לאמליה היה יעקב נשוי זמן קצר לאשה בשם רבקה, שעליה לא ידוע דבר.

בתחילת המאה ה-19, לחלק ניכר מהמשפחות היהודיות לא היה עדיין שם משפחה. על פי אחת הגרסאות, בשנת 1812 אימצה המשפחה את שם המשפחה "פרויד" בעקבות שמהּ של אם המשפחה, פריידה‏‏,[1] כשם שמשפחות יהודיות אחרות אימצו שמות כמו "נחמקין" (בן נחמה) או "ריבקין" (בן רבקה).

בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד אביו מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה הוא דורג ראשון בכיתתו.‏‏[2]

על נעוריו של פרויד ידוע אך מעט, שכן הוא השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו ארנסט ג'ונס ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה כי רצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע"‏‏.[3] כך, בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון בְּרִיקֶה (von Brücke) בשנים 18761882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית כדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג, נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נוֹתְנַאגֶל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים.

בשנים 18841887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול להוות תחליף למורפיום הממכר.[דרוש מקור] הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

שנות חייו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של פרויד בצפון לונדון, ברחוב שבו התגורר עם בתו אנה פרויד בשנת חייו האחרונה

ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצרירים בבעלות משפחת פרויד ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג וויזות כדי להמלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש ממנו הגסטאפו לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית מייחסת לפרויד את התוספת "אני ממליץ על הגסטאפו בחום לכל אחד", [4] המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את האנקדוטה. ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו בהמפסטד, ברחוב מאנספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20 (שבו שוכן היום מוזיאון פרויד). פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לאחר חורבן בית המקדש השני: "תנו לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות".‏[5]

בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה כמדען מוביל. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חֶברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד מותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו. פרויד מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא.

משפחה ושארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס. אחותו אסתר אדולפינה נפטרה ב-29 בספטמבר 1942 במחנה הריכוז טרזינשטט.[6]

עיסוקו במדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
קרל גוסטב יונג קרל גוסטב יונג סטנלי הול סטנלי הול זיגמונד פרויד זיגמונד פרויד שנדור פרנצי ארסנט ג'ונס אברהם ברילHall Freud Jung in front of Clark 1909.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

ביקור באוניברסיטת קלארק, 1909. יושבים משמאל לימין: פרויד, סטנלי הול, קרל גוסטב יונג; עומדים משמאל לימין: אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, שנדור פרנצי. לחצו על האישים השונים כדי להגיע לערכים המורחבים עליהם.

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר בחולת ההיסטריה "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".

ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם פרויד את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.

חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצי והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס

ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שיטתו המדעית של פרויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

  • תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים.
  • הנפש הינה בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.

פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בוחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען מגיע למסקנה כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.

תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הניסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

מודלים למבנה הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודל הנפש הפרוידיאני

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

השפעות פרויד על עולם הרוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בדיציפלינה המדעית המכונה "פסיכולוגיה", אולם לא ניתן במחקר עמוק מקיף ומהותי כמו שלו, לתחום את המסקנות שלו לדיציפלינה מדעית אחת, שהרי הוא חדר גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

היחס ליהדות ולציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה.‏[7] את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש.‏[8] עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי והקומוניסטי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשד שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי.‏[9] יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה שווייצרי-אתני ונוצרי,‏[10] כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית.

פרויד היה אתאיסט; בהקדמתו למהדורה העברית של "טוטם וטאבו" כתב פרויד שהוא מנוכר לחלוטין לדת אבותיו, "כמו לכל דת אחרת". מאידך, הוא ממשיך שם וכותב שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודית ואינו מבקש שתהיה אחרת, לעומת זאת, בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion;‏ 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשריות חדשות למחשבה ולפעולה, על אף שלפני כן הביע לרוב עמדות אנטי-דתיות.

יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. אף שהוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. לסבינה שפילריין כתב בשנת 1913 כי הוא מקווה שבנה יגדל להיות "ציוני וחסון".

מאמרים וספרים חשובים פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פשר החלומות
  • שלושה מאמרים על התאוריה המינית
  • מעבר לעקרון העונג
  • טוטם וטאבו
  • תרבות בלא נחת
  • הטיפול הפסיכואנליטי
  • עכבה, סימפטום וחרדה
  • אבל ומלנכוליה - פעולות כפייתיות וטקסים דתיים
  • התרבות והדת
  • איש הזאבים
  • הנְס הקטן
  • איש העכברושים - הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית
  • האיש משה ואמונת הייחוד - ניתוח פסיכואנליטי על ראשית ישראל, בתרגום מאוחר יותר נקרא בעברית משה האיש והדת המונותיאיסטית

כתביו שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (תרגום: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח. תרגום נוסף: רסלינג, תרגום: נועה קול, 2009.
  • שעורים במבוא לפסיכואנליזה (תרגם מגרמנית: י’ דבוסיס [=דביר], בלוית תמונות ורשימת מונחים), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ד–תרצ"ה.
  • טוטם וטאבו: כמה תאימות בחיי הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים (תירגם מגרמנית ברשות המחבר: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: קרית ספר, תרצ"ט.
  • פסיכופתולוגיה של חיי יום יום: על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות (עם פתח דבר מאת מ’ איטינגון; [תרגם מגרמנית: צ’ וויסלבסקי), תל אביב: חברת מסדה ('לגבולם'), תש"ב.
  • התרבות והדת, מרחביה: ספרית פועלים, 1943.
  • חיי ופעלי (עברית: שמואל גולן, צבי זהר), מרחביה: ספרית פועלים, 1947.
  • א. על החלום : ב. רביזיה של תורת החלום (תרגם: מ’ ברכיהו), ירושלים: עבר, תשי"ד.
  • שלוש מסות על התאוריה המינית (עברית: מנחם אילון), מרחביה: ספרית פועלים, 1954.
  • פשר החלומות (תרגם: מ’ ברכיהו), תל אביב: יבנה, תשי"ט.
  • כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • משה האיש ואמונת היחוד (תרגם והוסיף אחרית דבר: משה אטר), תל אביב: דביר, תשל"ט-1978.
  • טוטם וטאבו: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) ; הוצאת רסלינג, 2013 (הקדמות ופרק מהספר, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • מבוא לפסיכואנאליזה (תרגם: חיים איזק ; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • תרבות בלא נחת: ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • פרויד ודורה / זיגמונד פרויד ואחרים (עריכה: עמנואל ברמן; תרגום: אברהם הוס (מגרמנית), מרים קראוס (מאנגלית)), תל אביב: עם עובד, תשנ"ד-1993.
  • איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918) (תרגום מגרמנית וייעוץ מדעי: ערן רולניק; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 1999.
  • התרבות והדת (ערך: נתן זך), תל אביב: ספרית פועלים, תש"ס-2000.
  • אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (תרגם מגרמנית: אדם טננבאום; אחרית דבר: יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום עריכה ואחרית דבר: ערן רולניק; עורך ראשי ומחבר ההקדמה: עמנואל ברמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002.
  • מיניות ואהבה (עריכה ומבוא: רות גולן ואחרים), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.
  • הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש: (1909) (תרגום מגרמנית: מרים רון; עריכת התרגום: יעקב לורך; עורך: דרור גרין), קיבוץ רמת יוחנן: ספרים, 2003.
  • שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • מחקרים בהיסטריה (1893–1895) / זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • על החלום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2004.
  • איש העכברושים : הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (1909) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עריכה מדעית: יהויקים שטיין; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה (Dementia Paranoides)‏ (1911 [1910]) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2006. (מחקר על דניאל פאול שרבר)
  • תרבות, דת ויהדות (תרגום מגרמנית: נועה קול, רחל בר-חיים; עריכה מדעית: יותם חותם), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • הבדיחה ויחסה ללא מודע (תרגום מגרמנית: רן הכהן; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (תרגום מגרמנית: דנית דותן; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • עכבה, סימפטום וחרדה (תרגום מגרמנית: יאיר אור; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • פירוש החלום (העורך: עמנואל ברמן; תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג; מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק; אחרית דבר: רבקה אייפרמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ח-2007.
  • חליפת מכתבים: מבחר (1906–1914) / זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג (תרגום מגרמנית: חיים מחלב; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • משה האיש והדת המונותיאיסטית (תרגום מגרמנית: רות גינזבורג; עריכה מדעית: רקפת זלשיק), תל אביב: רסלינג, 2009.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיטר גיי, פרויד - פרשת חיים לזמננו, הוצאת דביר, 1993.
  • אנתוני סטור, פרויד, הוצאת פפירוס, 1993.
  • אנתוני סטור, פרויד: מבוא ביקורתי קצר, מאנגלית: משה זינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. (קישור לפרק ראשון מתוך הספר: חייו ואישיותו, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • מרגרט מוקנהאופט, זיגמונד פרויד - חוקר מסתורי התת-מודע, הוצאת משכל, 2000.
  • ריצ'רד וולהיים, פרויד, דביר, 2001. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד, הוצאת שלם, 2005.
  • רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
  • גבי שפלר (עורך), פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, הוצאות דביר ומאגנס, 2009. (קישור לפתח דבר מתוך הספר, באתר "טקסט")
  • מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד, הוצאות, כתר ו"עברית", 2009.
  • רות רונן, אמנות ללא נחת, עם עובד, 2010.
  • שאול חיימוביץ', פרויד והפסיכיאטריה, רסלינג, 2010.
  • פול פריס, ד"ר פרויד ביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ספרי עליית הגג ולמשכל, 2010. (קישור להקדמה לספר באתר "טקסט")
  • לידיה פלם, פרויד האיש: ארכאולוג של הנפש, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010.
  • ג'נט מלקולם, בארכיונים של פרויד, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010.
  • מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007.
  • ז'אן מישל קינודוז, לקרוא את פרויד: גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד, מצרפתית: אמוץ גלעדי, הקדמה ועריכה מדעית: אפחס בוראס, הוצאת תולעת ספרים, 2010.
  • אדוארד סעיד, פרויד והלא-אירופאי, מאנגלית: יעל סלע, רסלינג, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על זיגמונד פרויד
ביקורת ופרשנות בתורתו
על מחקריו
מן העיתונות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילן היחש של זיגמונד פרויד, באתר על העיר בוצ'אץ'‏.
  2. ^ ‏זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 273, מתוך ספרו "טוטם וטאבו".
  3. ^ ‏זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 274, מתוך ספרו "טוטם וטאבו"‏
  4. ^ ראו הגדרה של ה-Psychoanalysis Dictionary
  5. ^ לוראן כהן, הפסיכואנליזה כארץ מובטחת, באתר ynet‏, 29.02.08
  6. ^ Concentration camp of Theresienstadt - SpeedyLook encyclopedia
  7. ^ פרויד כתב בשנת 1913 לסבינה שפילריין: "יהודים אנחנו וכאלה נישאר. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יכבדו אותנו". באוטוביוגרפיה שלו כתב: "הורי היו יהודים. גם אני נשארתי יהודי".
  8. ^ לדוגמה: "לא מכבר מצאתי לי כאן רופא שיניים הונגרי קטן (...) לאחר שנים ארוכות שבהן נתתי לגויים יסודיים וכבדי-יד לטפל בי אני שמח לתלות תקוות בשכל (Sechel) היהודי" - ערן רולניקאז מה יהודי בפסיכואנליזה, באתר הארץ, 03.04.2006
  9. ^ (המאמר "ההתנגדויות לפסיכואנליזה").
  10. ^ כפי שעולה ממכתבו של פרויד לתלמידו אברהם קארל.