אמיל אוליבייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
אמיל אוליבייה, ראש ממשלת צרפת ב - 2 בינואר- 9 באוגוסט 1870

אמיל רוליבייה בשמו המלא אוליבייה אמיל אוליבייהצרפתית:Olivier Émile Ollivier,‏ , 2 ביולי 1825 מרסיי - 20 באוגוסט 1913 סן ז'רווה-לה-בן, סבוא עילי (סבויה עילית)) היה פוליטיקאי צרפתי, פובליציסט ונואם, עורך דין בהכשרתו. היה ראש הממשלה הלפני אחרון של הקיסרות השנייה של צרפת (2 בינואר- 9 באוגוסט 1870), בימי התבוסה במלחמת צרפת-פרוסיה. נבחר מאוחר יותר באקדמיה הצרפתית.

רקע משפחתי ושנות ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל אוליבייה נולד במרסיי (מרסיליה) בשנת 1825 כבנו של דמוסטן אוליבייה, חבר פרלמנט ממחוז בוש-די-רון. התיתתם מאמו בגיל 8. למד במכללה המלכותית (קולז' רואיאל, בימינו תיכון טייר) במרסיי. המשיך אחר כך בלימודי משפטים בפריז ועבד שם בעריכת דין. אחרי הקמת הרפובליקה השנייה , שר הפנים לדרי-רולן, ידיד אביו, מינה אותו ב-27 בפברואר 1848 בתפקיד נציב ממשלתי זמני של הרפובליקה במחוזות בוש-די-רון וואר,כשהוא בן 22 בלבד. בימי ממשלת קווניאק ביולי 1848 הועבר למחוז מארן עילי אך פוטר בינואר 1849 בעקבות ניצחונו של הנסיך לואי בונספרט בבחירות לנשיאות. חזר לעבוד כעורך דין, מקצוע שבו הצטיין בכישוריו כנואם ושאיפשר לו רמת חיים משופרת.


חבר רפובליקני בפרלמנט תחת הקיסרות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באוקטובר 1857 התחתן אוליבייה בפירנצה עם בלנדין-ראשל, בתו הבכורה של פרנץ ליסט ושל מארי ד'אגו. היא מתה כעבור 5 שנים, ב-1862 בגיל 26, בעקבות סיבוכים בלידת בנם דניאל, חודשיים אחרי הלידה. בשנת 1860 המשפחה הצעירה עברה לגור באחוזת דה לה מוט שהוא רכש. על חזית הארמון דה לה מוט הוא ביקש לחרוט את סיסמתו בלטינית: Certa viriler sustine patienter (נאבק כמו גבר, עומד בפני איבה).

בשנת 1857 נבחר אוליבייה לחבר בפרלמנט מטעם המחוז סן, בעקבות נסיגתו מן המירוץ של הרפובליקני גרנייה-פאז'ס. על מנת שיוכל לשבת בגוף המוחוקק נאלץ להסכים להישבע אמונים לקיסרות השנייה אותה שנא. מלכתחילה בלט כנואם הראשי של האופוזיציה הקטנה הקרויה " של החמישה" (חמשת הרפובליקנים) ובעידוד הדוכס מורני, השתדל להשפיע על התקרבות המשטר לכיוון הפרלמנטריסטי. דרש ללא הרף ביצוע רפומרות, אך לא התחפר באופוזיציה לשמה, ולא היסס לאשר ולעודד את השלטון כשנראה לו שהלך בכיוון שנראה לו נכון.

נבחר מחדש בבחירות ב-1863 והסכים להיות מציג החוק מ-25 במאי 1864 שביטל את איסור ההתארגנות של העובדים (חוק לה שפלייה משנת 1791) והנהיג את הזכות לשבות. בשנת 1865 נפגש עם נפוליאון השלישי, הכיר בלגיטימיות של שושלת בונפרט ועל ידי כך הרחיק מעצמו את ידידיו הרפובליקנים. סירב את תיק החינוך ואת תפקיד דובר הממשלה שהוצעו לו על ידי הדוכס מורני ב-1865 ועל ידי הרוזן ולבסקי בשנת 1867. ביקש להיכנס לממשלה לא לבד, אלא יחד עם נציגים אחרים של גישתו הליברלית.

ממשלת אוליבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל אוליבייה בקריקטורה בעיתון האנגלי "וניטי פר", אחרי התפטרות שני השרים דרי וביפה ממשלתו

בשנת 1869 התחתן שנית, הפעם עם מרי-תרז גראווייה, צעירה בת 19 אותה הכיר בוויטל ושילדה לו שלושה ילדים. בבחירות לפרלמנט בשנת 1869 הובס במחוז סן אך נבחר במחוז ואר. הודות למעמדו כמתווך בראש המפלגה השלישית, נתבקש בדצמבר 1869 על ידי נפוליאון השלישי, אחרי היסוסים מסוימים, להרכיב "הממשלה הומוגנית שתשקף מאמנה את הרוב שנוצר בגוף המחוקק". על ידי כך יושם העקרון הפרלמנטרי.

אכן הרכיב אוליבייה בינואר 1870 ממשלה שכללה אנשים חדשים, בנופרטיסיטים ליברלים (מרכז ימין) ואורליאניסטים שהצטרפו לקיסרות הליברלית מעמדות מרכז שמאל, אבל לא שיתף בה בונפרטיסטים סמכותנים מן הימין. לקח על עצמו את תיק המשפטים והדתות, הראשון לפי הפרוטוקול והעמיד עצמו כראש השרים. לא הסכים להיקרא סגן יושב ראש הממשלה כפי שהמליצו לו השרים מן המרכז שמאל נפוליאון דרי ולאוי ביפה. שרים אלה הציגו את התפטרותם באפריל 1870 ואילצו את אוליבייה להתקרב לבנופרטיסטים הסמכותנים.

ממשלתו כיהנה ששה חודשים בלבד, בגלל פריצת המלחמה עם פרוסיה. עם זאת בתקופה קצרה זו הגיעה להישגים חשובים. מתוך ניסיון לפשר בין סדר ולחירות, ערך אוליבייה רפורמה חוקתית כוללת על מנת להעמיד על כנו מערכת פרלמנטרית למחצה, שבאה לידי ביוטי בחוקת 21 במאי 1870. ביטל את הפרוצדורה של המועמדויות הרשמיות, פיטר את הברון אוסמן ופרפקטים אוטוריטריים אחרים, העניק חנינה ללדרי-רולן שחי בגלות משנת 1849, יישם במתינות את חוק העיתונות. בו זמנית נהג בתקיפות בעזרת שרו אז'ן שוונדייה דה ולדרום נגד ההפגנות שפרצו אחרי פרשת רציחתו של העיתונאי ויקטור נואר על ידי הנסיך פייר בונפרט, והורה על מעצרו של אנרי רושפור שאיבד את חסינותו הפרלמנטרית. כמו כן שלח את הצבא נגד השובתים בקרזו והורה על מעצרם של המנהיגים בצרפתים של אינטרנציונל הפועלים.

הצלחת משאל העם ב-8 במאי 1870 אישרה את הצלחת מדיניותו אבל, באופן פרדוקסלית הביאה גם להתחזקות הבונפרטיסטים הימניים שערערו עוד יותר על גישת הממשלה. נטוש על ידי הרפובליקנים ובעימות עם הבונפרטיסטים האוטוריטרים, אוליבייה היה עדיין משוכנע כי שולט על המצב. במציאות הוא מצא עצמו מבודד ונשאר בתפקיד רק הודות לתמיכת הקיסר.

סוף חייו הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתמיכת אדולף טייר ראש הממשלה אוליבייה נבחר ב-7 באפריל 1870 לאקדמיה הצרפתית, במושב מספר 7 שהתפנה עם מותו של אלפונס דה למרטין. על ידי בחירתו האקדמיה ביקש לאותת כי הפסיקה להיות עוינת לקיסרות.

למרות שאישית תידד בשלום, אוליבייה לא עמד בלחצי שר החוץ גראמון ושאר חסידי המלחמה. בעקבות מברק אמס מ-13 ביולי 1870 ותחת הלחץ דעת הקהל המתלהמת, ב-15 ביולי 1870 הוא הכריז בפני הגוף המחוקק מלחמה על פרוסיה. הוא טען כי מקבל את המלחמה "בלב מוקל". המלחמה הוכרזה רשמית ב-19 ביולי 1870. אחרי ההתבוסות הצבאיות הראשונות הודח על ידי הבית ברוב מוחץ ב 9 באוגוסט 1870. יצא לגלות איטליה עד שנת 1873. בשובו ב-1876 וב-1877 נכשל בבחירות לפרלמנט במחוז ואר. בהמשך הקדיש את זמנו לכתיבת 17 כרכים על תולדות הקיסרות הליברלית. בשנת 1906 היה לזקן האקדמיה הרצפתית.

אמיל אוליבייה נפטר בגיל 88 בשנת 1913 בסן ז'רווה-סיר-לה-רון. הובא לקבורה בסן טרופז בקבר הנמצא בין שפת הים ולכף דה סאלן cap des Salins.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחוב בעיר טולון נושא את שמו.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Démocratie et liberté (1867) (דמוקרטיה וחירות)
  • Le 19 janvier - Compte-rendu aux électeurs de la 3° circonscription de la Seine (1869) ‏ ( 9 בינואר - דו"ח מיועד למצביעים באזור ההצבעה השלישי של מחוז סן)
  • Le Ministère du 2 janvier, mes discours (1875) (ממשלת 2 בינואר, נאומי)
  • Principes et conduite (1875) (עקרונות והתנהגות)
  • L'Église et l'État au concile du Vatican (2 vols., 1879) (הכנסייה והמדינה בוועידה של הוותיקן)
  • Solutions politiques et sociales (1893) (פתרונות פוליטיים וחברתיים)
  • Nouveau Manuel du droit ecclésiastique français (1885). (ספר לימוד חדש למשפט הכנסייתי הצרפתי)
  • L'Empire libéral (17 vols., 1895) (האימפריה הליברלית, 17 כרכים)
  • La discorde aux cent voix (מחלוקת מאת הקולות)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]