משאל עם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משאל עם הוא העמדת שאלה בעניין חקיקתי, חוקתי או פוליטי, להצבעה של כל בעלי זכות הבחירה במדינה.
משאל עם הוא "כלי" המשמש, בשאלה העומדת להצבעה, תחליף לבית המחוקקים. לעתים משאל עם אינו מחייב את הממשלה ששואלת את הציבור והוא רק בגדר משאל עם מייעץ, שמשאיר את פירוש תוצאותיו לבית המחוקקים. משאל עם מחייב קיים רק במספר מדינות ולרוב בשביל לקיים את החלטותיו דרוש אחוז מצביעים מינימלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] מאפייני משאל העם
משאל עם הוא אחד משני האמצעים הדמוקרטיים בדמוקרטיה ייצוגית הנקראת גם דמוקרטיה עקיפה. האמצעי השני הוא הבחירות. ברוב המדינות שלהן דמוקרטיות ייצוגיות משאל עם דורש חקיקה מיוחדת שתאפשר את עריכתו. בחלק מהמדינות שלהן חוקה ניתן לשנותה רק על ידי משאל עם.
[עריכה] טענות כנגד משאל העם
השימוש במשאל העם אינו נפוץ בדמוקרטיות מודרניות. העובדה הזו מוצדקת בדרכים שונות. יש הטוענים כי קיומם של משאלי עם מחליש את כוחה של הממשלה הנבחרת בכך שהם מסמנים שציבור הבוחרים אינו סומך על הממשלה בקבלת החלטות מסוימות. כמו כן מקובל לציין כי משאל עם יכול להיות מוטה על ידי טיב השאלה והגבלת מרחב התגובה של המצביע. טענה אחרת היא שקבלת החלטות מושכלת בסוגיות רבות העומדות על סדר היום הציבורי דורשת ידע טכני רב שחסר לרוב הציבור ומסיבה זו עשויות להתקבל החלטות שלא יפעלו לטובת רוב הציבור.
[עריכה] משאל עם בעניינים חוקתיים
באירלנד, באוסטרליה ובשווייץ ניתן לשנות או להוסיף סעיפים לחוקה אך ורק באמצעות משאל עם. קודם כל צריך רוב להוספה או לשינוי בפרלמנט ורק לאחר מכן מדינות אלו פונות לעם. בכל המדינות בארצות הברית ניתן לשנות את חוקת המדינה רק במשאל עם, מלבד במדינת דלוור. עם זאת, אין בארצות הברית משאלי עם לגבי הממשל הפדרלי או חוקת ארצות הברית.
[עריכה] שווייץ
בשווייץ כל אזרח יכול לבקש משאל עם, ובהינתן רוב ניתן לשנות כל חוק במדינה ללא התערבות הפרלמנט.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דנה אריאלי-הורוביץ (עורכת), פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
- דנה בלאנדר וגדעון רהט, משאל-עם: מיתוס ומציאות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000.
- דנה אריאלי-הורוביץ, במבוך הלגיטימציה: משאלי-עם בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1993.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משאל עם בישראל: מוצא מן הסבך או דרך ללא מוצא?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאת דנה בלאנדר, המכון הישראלי לדמוקרטיה
