ביל שאנקלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל של ביל שאנקלי מחוץ לאצטדיון אנפילד

ויליאם "ביל" שאנקלי (אנגלית: Bill Shankly‏; 2 בספטמבר 1913 - 29 בספטמבר 1981) היה אחד ממאמני הכדורגל המצליחים והמוערכים ביותר בבריטניה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאנקלי נולד למשפחה בת 10 ילדים בעיירת הכורים גלנבוק במזרח איירשייר והיה אחד מחמישה אחים ששיחקו כדורגל מקצועני:, אחיו בוב היה גם מאמן מצליח והוביל את דנדי לזכייה באליפות ליגת העל הסקוטית ב-1962. הכדורגל היה דרך מקובלת "לברוח" מהמכרות – בין אם באימונים שבועיים ובשבתות ובין אם במשחק מקצועי. כל חמשת האחים שאנקלי שיחקו בקבוצת גלנבוק צ'ריפיקרס, למרות שביל, האח הצעיר, מעולם לא שיחק בהרכב הפותח.

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירת המשחק של ביל שאנקלי החלה בכדורגל הנוער בסקוטלנד, שם שיחק עבור קבוצות קרונברי אגלינטון וגלנבוק צ'ריפיקרס. ביולי 1932 משך את תשומת לבם של סקאוטים והוחתם לשחק בקרלייל יונייטד – שם ערך את הופעת הבכורה שלו ב-31 בדצמבר 1932 במשחק מול רוצ'דייל. ביולי 1933, לאחר 16 הופעות בלבד במדי קרלייל, חתם שאנקלי בפרסטון נורת' אנד בעבור סכום של 500 ליש"ט. שאנקלי היה שחקן מפתח בפרסטון, שעלו לליגה הראשונה ב-1934 ושיחקו בשני משחקי גמר גביע ה-FA: הפסד לסנדרלנד ב-1937 וניצחון על האדרספילד טאון ב-1938.

שאנקלי ערך את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת סקוטלנד בניצחון 1-0 על אנגליה באפריל 1938. שאנקלי ערך 4 הופעות רשמיות נוספות במדי נבחרת סקוטלנד, אך קריירת המשחק שלו נקטעה ב-1939 בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה שיחק שאנקלי עבור מספר קבוצות ביניהן נורת'המפטון טאון, ליברפול, ארסנל, קארדיף סיטי, בולטון וונדררס, לוטון טאון ופרטיק ת'יסל. כאשר חזרה ליגת הכדורגל לפעילות מלאה בעונת 1946-47, שאנקלי חזר לשחק עבור פרסטון, אבל בגיל 33 התקרבה קריירת המשחק שלו לסיומה.

קריירת אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאנקלי פרש ממשחק פעיל במרץ 1949 ומונה באותו החודש למאמן קרלייל יונייטד, במועדון בו החל גם את קריירת המשחק המקצוענית שלו. שאנקלי לא הוערך רבות בקרלייל והתפטר בשל אי מחויבות כלכלית מצד ההנהלה – תבנית שחזרה על עצמה במשך 10 השנים הבאות במספר מועדונים שונים בצפון אנגליה.

לאחר ראיון לא מוצלח בליברפול עבר שאנקלי לאמן את גרימסבי טאון ב-1951, וורקינגטון ב-1953 ולבסוף האדרספילד טאון ב-1956, שם החתים שחקן מוכשר בן 15 בשם דניס לאו. לאחר שלאו עשה את דרכו להרכב הראשון בגיל 16, שאנקלי המליץ להנהלה לשפר את תנאיו של השחקן, אך ההנהלה לא ראתה כל צורך בהעלאת המשכורת לשחקן שכבר נמצא תחת חוזה. ב-1956 רצתה ההנהלה לקבל הצעה של 45,000 ליש"ט תמורת לאו מאברטון. שאנקלי רתח מזעם: "קחו את היומנים שלכם ורשמו זאת לפניכם. באחד מן הימים, דניס לאו יועבד תמורת 100,000 ליש"ט". לאחר 4 שנים בהאדרספילד, החתימה מנצ'סטר סיטי את לאו תמורת 55,000 ליש"ט – סכום שיא חדש בבריטניה.

שאנקלי נראה כמי שנגזר עליו לא להסכים עם ההנהלה בכל מועדון, מכיוון שמעולם לא הרגיש שההנהלה הייתה מסורה לנושאי הקבוצה כפי שהוא עצמו היה. היו אלו מסירותו והתלהבותו של שאנקלי שעניינו את יו"ר ליברפול, ט. ו. ויליאמס, מלכתחילה כששאנקלי התראיין למשרה הפנויה בליברפול ב-1951. בזמנו הורגש שלשאנקלי חסר הניסיון ושאינו היה שם גדול מספיק עבור המועדון, אבל הפעם ידע ויליאמס בוודאות ששאנקלי וליברפול התאימו זה לזה.

ליברפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאנקלי התמנה למאמן ליברפול בדצמבר 1959. הוא זכור על ידי רבים מאוהדי ליברפול כמאמן הטוב ביותר של הקבוצה. רשימת התארים המכובדת שלו אמנם מחווירה לעומת חלק מממשיכיו, אבל הוא נחשב כמי שיצר את המוניטין של המועדון וסלל את הדרך להצלחותיו העתידיות.

ב-1959 ליברפול שיחקו בתחתית הליגה השנייה, עם אצטדיון מתפורר, מתקני אימונים עלובים וצוות שחקנים רחב אך דל באיכותו. האיכות היחידה שנמצאה במועדון הייתה בצוות המנהל עם ג'ו פייגן, ראובן בנט ובוב פייזלי. שאנקלי אמר בתחילה לשלושתם שעבודותיהם מובטחות בעת שהוא במועדון, בהבנה כי הם היו המפתח להצלחה.

מגרש האימונים במלווד היה במצב נוראי, מכוסה בצמחיה רבה ועם ברז מים אחד בלבד. שאנקלי הפך זאת ליתרון, על ידי כך שהורה לשחקנים להגיע לאנפילד במקום, ומשם להסיעם באוטובוס למלווד, מה שחיזק את תחושת האחווה והחברות בקרב השחקנים. במלווד שאנקלי ערך אימוני כושר שכללו הערכת דיאטה ואימוני יכולת שכללו סימון שער בצבע על אחת הקירות וחלוקתו ל-8 משבצות, בהן היו צריכים השחקנים לפגוע בכל פעם. לאימוני משחק ערך שאנקלי משחקי חמש-על-חמש שהיוו דוגמה לחשיבת הכדורגל שלו – מסירה ותנועה, משחק פשוט – אותה אימץ מימיו בגלנבוק. לאחר האימונים, היו השחקנים חוזרים באוטובוס לאנפילד למלתחות ולאחר מכן סעדו יחדיו. כך הבטיח שאנקלי שכל השחקנים "התקררו" אחרי האימון כראוי ומנע מהם להיפצע. כתוצאה מכך, בעונת 1965/1966 ליברפול זכתה באליפות כשהשתמשה ב-14 שחקנים בלבד, מתוכם שניים שיחקו במשחקים ספורים בלבד.

בתחילה באיטיות ולאחר מכן בקצב מתגבר, הפכו שאנקלי והצוות שלו את ליברפול לחלוטין. הקהל באנפילד הרגיש בשינוי, עם היציעים שהתמלאו בכ-40,000 אוהדים מדי משחק והחתמותיהם של השחקנים רון ייטס, יאן סנט ג'ון וגורדון מילן, החזרה לליגה הראשונה הושגה בעונת 1961/1962. הפסקת שליטתה של אברטון בעיר ליברפול הייתה מטרתו הראשונה של שאנקלי לאחר שהמועדון חזר לליגה הראשונה, ובעונת 1963/1964 ליברפול זכתה בתואר האליפות השישי שלה על חשבון האלופה הקודמת, אברטון.

הזכייה הראשונה בגביע ה-FA ב-1965 הובילה לאירופה, תוך שליברפול יצרה סגנון מסירות שהפך לקנאתו של עולם הכדורגל. שאנקלי שניצח על האירועים באנפילד היה בראש אחד עם האוהדים, ידע והבין מה הם הרגישו והכיר את הגאווה שקבוצת כדורגל מצליחה הסבה להם. הוא אמר לכל מי שהיה מוכן להקשיב ששחקניו שיחקו באתיקה סוציאליסטית. אם שחקן לא היה ביום טוב, שאנקלי ציפה מחבר לקבוצה לחפות עליו ולעזור לו, כפי שהיה עושה עבור שכן או חבר במכרות.

ירידתה של קבוצת שנות ה-60 הובילה ללידתה של קבוצת ליברפול הגדולה השנייה של שאנקלי. האנט, סנט ג'ון, ייטס ולורנס עזבו ובמקומם הגיעו קווין קיגן, סטיב הייווי, לארי לויד וריי קלמנס. גביע אופ"א, התואר האירופאי הראשון, הגיע ב-1973 בסמוך לזכייה באליפות השמינית של המועדון. ב-1974 עשה גביע התאחדות את דרכו בחזרה לאנפילד אחרי הופעה משכנעת בומבלי וניצחון 3-0 על ניוקאסל, שהיה אחד מהחד-צדדיים בהיסטוריית הגביע.

יחסיו עם האוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל בואו של שאנקלי ממעמד הפועלים, הוא הבין את תחושותיהם של האוהדים ואת רצונם מהקבוצה. הוא הרגיש שאכזב את האוהדים כאשר הקבוצה לא תפקדה היטב. כאשר שאנקלי לא עסק באימון הקבוצה, היה יושב בדרך כלל אל מול מכונת הכתיבה שלו, עונה באופן אישי למכתבים שהגיעו למלווד. שאנקלי אפילו הזמין מספר אוהדים לביתו כדי לדון במשחקי אמש וכן היה נותן לאוהדים כרטיסים למשחקים רבים.

לאחר פרישתו אמר שאנקלי "אני הייתי במשחק רק בגלל האהבה לכדורגל – כל רצוני היה להחזיר את השמחה לאנשי ליברפול". העיתונאי ג'ון קית' שכתב את המחזה "סיפור המחווה לביל שאנקלי", אמר ששאנקלי ידע כמה היו האוהדים חשובים לקבוצה מצליחה ושאפילו לאחר פרישתו של שאנקלי, במשחק הגומלין של גמר גביע אופ"א בברוז' "הגיע אוהד ואמר שאין לו כרטיס – אז שאנקס הלך וקנה לו אחד".

פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1974, בגיל 60, החליט שאנקלי לפרוש – הוא אמר ששיחתו עם יו"ר המועדון הייתה כמו כסא חשמלי. הוא רצה לבלות יותר זמן עם אשתו נס ומשפחתם. כאשר החדשות על התפטרותו של שאנקלי פורסמו, אוהדים הציפו את מרכזיית הטלפון של המועדון ועובדי מפעלים מקומיים איימו שיצאו בשביתה אם גיבורם לא יוחזר. המועדון נשאר בידיים נאמנות עם צוותו של שאנקלי וצירופם של שחקני העבר רוני מורן ורוי אוונס, מאחורי המאמן החדש בוב פייזלי. מאוחר יותר התגלה כי שאנקלי העדיף את ג'ק צ'רלטון כממשיכו בליברפול על פני פייזלי – זו הייתה תחילתה של הידרדרות מערכת היחסים של שאנקלי עם המועדון, שרק התגברה עם הזמן. שאנקלי היה מגיע באופן קבוע לאימונים במלווד והמשיך לגור בבית אותו רכש עם אשתו כאשר עברו לליברפול. שאנקלי המשיך להסתובב בליברפול ושמח לשוחח עם כל אחד על כדורגל, עד שבסופו של דבר נאלצה אשתו לצאת איתו לקניות במנצ'סטר.

בבוקר ה-26 בספטמבר 1981 אושפז שאנקלי בבית החולים ברואדגרין בעקבות התקף לב. בבית החולים התעקש שאנקלי להישאר מאחורי וילון רגיל ולא בחדר פרטי. מצבו של שאנקלי נותר יציב ונראה היה כאילו הוא יחלים באופן מלא ושלא נשקפה סכנה לחייו. מרכזיית הטלפונים הייתה עמוסה בשיחות של אוהדים מודאגים, ותפילות לבריאותו נישאו ביום ראשון בקתדרלות האנגליקניות והקתוליות. למרות זאת, ב-28 בספטמבר מצבו של שאנקלי הידרדר באופן מפתיע, והוא נפטר כעבור יום אחד. גופתו של שאנקלי נשרפה ונקברה ב-2 באוקטובר במשרפת אנפילד.

ועידת מפלגת הלייבור עמדה דקת דומייה כאשר הוכרז על מותו, כאדם שנחשב תמיד לסוציאליסט. הקרע בין שאנקלי למועדון אוחה במהירות, ובמשחק הראשון באנפילד לאחר הלוויתו של שאנקלי נתלתה כרזה גדולה ביציע הקופ עם הכיתוב "שאנקלי חי לנצח". סיר מאט באזבי הושפע כל כך ממותו של שאנקלי, שסירב לענות לשיחות טלפון שנגעו לשלומו. ביל שאנקלי נכנס להיכל התהילה של הכדורגל הבריטי ב-2002, בשל תרומתו הרבה כמאמן למשחק באנגליה.

תארים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים כשחקן
  • 1934 – סגנות הליגה השנייה (עם פרסטון נורת' אנד)
  • 1937 – סגנות גביע ה-FA (עם פרסטון נורת' אנד)
  • 1938 – זכייה בגביע ה-FA (עם פרסטון נורת' אנד)
תארים כמאמן
  • 1962 – אליפות הליגה השנייה
  • 1964 – אליפות הליגה הראשונה
  • 1965 – זכייה בגביע ה-FA‏
  • 1966 – אליפות הליגה הראשונה, סגנות גביע המחזיקות האירופי
  • 1969 – סגנות הליגה הראשונה
  • 1971 – סגנות גביע ה-FA‏
  • 1973 – אליפות הליגה הראשונה, זכייה בגביע אופ"א
  • 1974 – זכייה בגביע ה-FA, סגנות הליגה הראשונה

סטטיסטיקה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון החל מ עד משחקים ניצחונות תיקו הפסדים
קרלייל 01.03.1949 01.07.1951 108 48 33 37
גרימסבי 01.07.1951 31.01.1953 80 47 16 17
האדרספילד 01.11.1956 01.11.1959 134 49 35 50
ליברפול 01.12.1959 12.07.1974 753 393 185 175

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מאמני ליברפול

בארקלי ומק'קנה (1892 - 1896) · ווטסון (1896 - 1915) · אשוורת' (1919 - 1923) · מקווין (1923 - 1928) · פטרסון (1928 - 1936) · קיי (1936 - 1951) · ולש (1951 - 1956) · טיילור (1956 - 1959)
שאנקלי (1959 - 1974) · פייזלי (1974 - 1983) · פייגן (1983 - 1985) · דלגליש (1985 - 1991) · מוראן (1991) · סונס (1991 - 1994) · אוונס (1994 - 1998) · אוונס והוייה (1998) · הוייה (1998 - 2004)
בניטס (2004 - 2010) · הודג'סון (2010 - 2011) · דלגליש (2011 - 2012) · רוג'רס (2012 - )