נבחרת סקוטלנד בכדורגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נבחרת סקוטלנד" מפנה לכאן. לערך העוסק בנבחרת הכדורסל של סקוטלנד, ראו נבחרת סקוטלנד בכדורסל.
סקוטלנד
SFAShirtLogo.svg
מידע כללי
התאחדות התאחדות הכדורגל הסקוטית
השתייכות אופ"א
מאמן גורדון סטראכן
קפטן דארן פלטשר
מלך השערים קני דלגליש, דניס לאו (30)
שיאן ההופעות קני דלגליש (102)
אצטדיון ביתי האמפדן פארק, גלאזגו
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
משחקים היסטוריים
משחק בינלאומי ראשון
Flag of England.svg אנגליה 0-0 סקוטלנדFlag of Scotland.svg
(גלאזגו, סקוטלנד; 30 בנובמבר 1872)
הניצחון בהפרש הגבוה ביותר
Flag of Scotland.svg סקוטלנד 0-11 אירלנד המאוחדת St Patrick's saltire.svg
(גלאזגו, סקוטלנד; 23 בפברואר 1901)
ההפסד בהפרש הגבוה ביותר
Flag of Uruguay.svg אורוגוואי 0-7 סקוטלנד Flag of Scotland.svg
(בזל, שווייץ; 19 ביוני 1954)
גביע העולם בכדורגל
הופעות 8 (הראשונה ב-1954)
ההישג הטוב ביותר סיבוב ראשון
אליפות אירופה בכדורגל
הופעות 2 (הראשונה ב-1992)
ההישג הטוב ביותר סיבוב ראשון

נבחרת סקוטלנד בכדורגל מייצגת את סקוטלנד בטורנירי כדורגל בינלאומיים ומנוהלת על ידי התאחדות הכדורגל הסקוטית. נבחרת סקוטלנד ונבחרת אנגליה הן שתי הנבחרות הוותיקות ביותר בעולם, והמשחק הראשון ביניהן נערך כבר ב-1872. שתי הנבחרות התמודדו זו מול זו לפחות פעם בשנה עד 1989, אך רק שלוש פעמים לאחר מכן.

הנבחרת הסקוטית חברה בגופי הכדורגל הבינלאומיים (כגון פיפ"א ואופ"א) על אף שהיא לא מייצגת מדינה. הנבחרת אינה משתתפת במשחקים האולימפיים כיוון שסקוטלנד לא חברה בוועד האולימפי הבינלאומי. רוב משחקי הבית של הנבחרת נערכים באצטדיון הלאומי האמפדן פארק, ואילו חלק ממשחקי הידידות נערכים באצטדיונים של מועדונים. סקוטלנד השתתפה מספר פעמים במונדיאל ובאליפות אירופה, אך מעולם לא הצליחה לעבור את השלב הראשון של הטורניר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוטלנד ואנגליה הן שתי נבחרות הכדורגל הוותיקות ביותר בעולם. המשחק הראשון בתולדות הכדורגל, שבו הן התמודדו אחת נגד השנייה, נערך בהמילטון קרסנט שבגלאזגו ב-30 בנובמבר 1872. המשחק הסתיים בתיקו 0 - 0. כל 11 השחקנים שייצגו את סקוטלנד השתייכו למועדון החובבני קווינס פארק מגלאזגו‏[1]. במשך ארבעים השנים הבאות שיחקה סקוטלנד נגד שלוש נבחרות אומות הבית האחרות - נבחרת אנגליה, נבחרת ויילס ונבחרת אירלנד. אליפות הבית הבריטית נערכה לראשונה ב-1883, ובכך הפכו משחקיה של סקוטלנד לרשמיים. המפגשים נגד אנגליה זכו לתשומת לב רבה, ותוך זמן קצר התפתחה יריבות ספורטיבית בין אוהדי שתי הנבחרות.

סקוטלנד זכתה באליפות הבית הבריטית 24 פעמים באופן ישיר, וב-17 טורנירים נוספים היא חלקה את התואר עם נבחרת אחת לפחות. ב-1929 היא גברה על נבחרת נורבגיה בתוצאה 7 - 3 במשחק שנערך בברגן, ובכך ערכה את הופעתה הראשונה מחוץ לגבולות סקוטלנד. היא המשיכה להשתתף במשחקי ידידות מול נבחרות אירופאיות אחרות, ולאחר שניצחה את נבחרת גרמניה ואת נבחרת צרפת היא הפסידה לנבחרת אוסטריה ולנבחרת איטליה ב-1931.

במהלך ההכנות לטורניר הכדורגל של אולימפיאדת 1928 החליטה פיפ"א לחייב את כל התאחדויות הכדורגל לשלם סכום כסף על מנת לכסות את הוצאות השחקנים שלהם המשתתפים בטורניר. התאחדויות הכדורגל של אנגליה, סקוטלנד, אירלנד וויילס ראו בכך התערבות לא מקובלת בענייניהן הפנימיים, ובפגישת חירום שערכו הן החליטו לפרוש לאלתר מפיפ"א. כתוצאה מכך סקוטלנד לא השתתפה בשלושת המונדיאלים הראשונים. ההתאחדות הסקוטית הצטרפה לפיפ"א מחדש רק ב-1946.

לפני מונדיאל 1950 ניתנה המלצה מטעם פיפ"א, ולפיה שתי הקבוצות שיסיימו בראשות אליפות הבית הבריטית ב-1950 יזכו למקום במונדיאל בברזיל. ג'ורג' גרהאם מההתאחדות הסקוטית הודיע כי הנבחרת הסקוטית תשתתף במונדיאל רק במידה ותזכה באליפות הבית. סקוטלנד סיימה במקום השני לאחר אנגליה, וגרהאם נותר נאמן למילתו למרות בקשות משחקני הנבחרת, הקפטן האנגלי בילי רייט ושחקני נבחרת אנגליה‏[2]. במקום זאת הוא שלח את הנבחרת למסע משחקים בצפון אמריקה.

סקוטלנד השתתפה במונדיאל לראשונה בטורניר של 1954 שנערך בשווייץ, אך ההתאחדות לא השקיעה הרבה בהכנות לטורניר‏[3]. הנבחרת כללה 13 שחקנים בלבד, על אף שלפי תקנות פיפ"א ניתן היה לשלוח עד 22 שחקנים‏[4]. סקוטלנד הפסידה לנבחרת אוסטריה בתוצאה 0 - 1 במשחק הראשון של שלב הבתים, ובעקבות כך החליט המאמן אנדי ביטי להתפטר שעות אחדות לפני המשחק מול נבחרת אורוגוואי. אורווגוואי הייתה אלופת העולם המכהנת, ועד לאותו משחק מעולם לא הפסידה במונדיאלים. במשחק עצמו היא גברה על סקוטלנד בתוצאה 7 - 0.

במונדיאל 1958 זכתה סקוטלנד בנקודה ראשונה בטורניר, לאחר שסיימה בתיקו 1 - 1 מול נבחרת יוגוסלביה. לאחר מכן היא הפסידה לנבחרת פרגוואי ולנבחרת צרפת, והודחה פעם נוספת בשלב הבתים. במרץ 1959 החל אנדי ביטי בקדנציה השנייה שלו באימון הנבחרת, אותה סיים באוקטובר 1960.

תחת הדרכתו של המאמן החדש איאן מק'קול זכתה סקוטלנד באליפות הבית הבריטית ב-1962 וב-1963. לפני מינויו של בובי בראון ב-1967 כיהנו בתפקיד במשך זמן קצר ג'וק סטיין, ג'ון פרנטיס ומלקולם מקדונלד. משחקו הראשון של בראון היה בוומבלי מול נבחרת אנגליה שזה עתה זכתה במונדיאל 1966. סקוטלנד גברה על אנגליה בתוצאה 3 - 2 משערים של דניס לאו, בובי לנוקס וג'ים מק'קליוג. אוהדי הנבחרת כינו בעקבות זאת את קבוצתם בתואר "אלופת העולם הלא רשמית"‏[5].

שנות ה-70 ושנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונדיאל תוצאה משחקים ניצחונות תיקו הפסדים שערי זכות שערי חובה
1930 - 1938 לא העפילה
1950 פרשה
1954 סיבוב ראשון 2 0 0 2 0 8
1958 סיבוב ראשון 3 0 1 2 4 6
1962 - 1970 לא העפילה
1974 סיבוב ראשון 3 1 2 0 3 1
1978 סיבוב ראשון 3 1 1 1 5 6
1982 סיבוב ראשון 3 1 1 1 8 8
1986 סיבוב ראשון 3 0 1 2 1 3
1990 סיבוב ראשון 3 1 0 2 2 3
1994 לא העפילה
1998 סיבוב ראשון 3 0 1 2 2 6
2002 - 2014 לא העפילה
סך הכול 23 4 7 12 25 41

וילי אורמונד התמנה לתפקיד המאמן ב-1973, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן טומי דוקרטי. הוא הפסיד במשחק הראשון בתוצאה 0 -5 לאנגליה, אך הצליח להוביל את הנבחרת למונדיאל 1974 בגרמניה המערבית, לראשונה מזה 16 שנים. סקוטלנד לא הפסידה במשחקי שלב הבתים, אך לא הצליחה להעפיל בעקבות הפרש שערים. לאחר שגברה על נבחרת זאיר היא סיימה בתיקו מול נבחרת ברזיל ונבחרת יוגוסלביה, אך הודחה כיוון שניצחה את זאיר בפער הקטן ביותר.

אלי מקלאוד התמנה לתפקיד המאמן ב-1977, בתקופה שבה לא היה ברור אם הנבחרת תצליח להעפיל למונדיאל 1978 בארגנטינה. היא החלה את שנת 1977 עם מקלאוד בזכייה באליפות הבית הבריטית, כאשר לאחר הניצחון על אנגליה בסיום הטורניר פרצו אוהדי הנבחרת למגרש וגרמו לנזקים משמעותיים‏[6].סקוטלנד המשיכה וגברה על נבחרת צ'כוסלובקיה ועל נבחרת ויילס במוקדמות המונדיאל, ובכך הבטיחה את העפלתה למונדיאל.

במהלך ההכנות למונדיאל 1978 העלה המאמן מקלאוד את הציפיות מהנבחרת בכך שהצהיר כי היא תסיים את הטורניר באחד משלושת המקומות הראשונים‏[7]. לפני הטיסה לארגנטינה אף נערך מצעד לכבוד הנבחרת בהאמפדן פארק‏[8], ואוהדים רבים הצטופפו בדרך המובילה מהאצטדיון לשדה התעופה. משחקה הראשון של סקוטלנד היה מול נבחרת פרו, והיא הפסידה בו בתוצאה 1 - 3. במשחק השני היא סיימה בתיקו מול נבחרת איראן, במשחק שהתפרסם בין השאר בזכות התמונה שבה צולם אלי מקלאוד כשהוא טומן את ראשו בין ידיו‏[9].

על מנת להעפיל לשלב הבה סקוטלנד הייתה זקוקה לניצחון בהפרש של שלושה שערים על נבחרת הולנד. היא הצליחה לנצח בתוצאה 3 - 2 משער של קני דלגליש ושני שערים של ארצ'י גמיל, שהשני מביניהם נחשב לאחד השערים המרשימים ביותר בתולדות המונדיאלים‏[10]; גמיל התגבר על שלושה שחקני הגנה הולנדים לפני שהכניע את השוער ההולנדי יאן יונגבלוד. הניצחון לא היה מספיק עבור סקוטלנד, והיא הודחה בפעם השנייה ברציפות לאחר שלב הבתים.

מקלאוד התפטר מתפקיד המאמן זמן קצר לאחר המונדיאל. ג'וק סטיין, שזכה בתשע אליפויות רצופות ובגביע אירופה כמאמן סלטיק, התמנה למחליף של מקלאוד. הוא לא הצליח להוביל את הנבחרת להעפלה ליורו 1980, אך כן הצליח להובילה למונדיאל 1982 מבית מוקדמות עם נבחרות חזקות כגון נבחרת שבדיה, נבחרת פורטוגל, נבחרת ישראל ונבחרת צפון אירלנד, כאשר לאורך כל טורניר המוקדמות הנבחרת מפסידה במשחק אחד בלבד. סקוטלנד גברה על נבחרת ניו זילנד בתוצאה 5 - 2 במשחק הראשון של שלב הבתים במונדיאל, אך הפסידה בתוצאה 1 -4 לנבחרת ברזיל שכללה את סוקרטס, זיקו, ופלקאו. היא הודחה פעם נוספת בגלל הפרש שערים לאחר שסיימה בתיקו 2 - 2 מול נבחרת ברית המועצות.

העפלתה של סקוטלנד למונדיאל הרביעי ברציפות בתולדותיה לוותה באירוע שתואר כטרגי. סקוטלנד הייתה זקוקה לתיקו לכל הפחות במשחק מול נבחרת ויילס על מנת להעפיל לפלייאוף שממנו מעפילים למונדיאל. תשע דקות לפני הסיום הצליח דייבי קופר להבקיע בעיטת עונשין שהשוותה את תוצאת המשחק. אולם, כשהשחקנים והאוהדים חגגו את ההעפלה המאמן ג'וק סטיין קיבל התקף לב ומת תוך זמן קצר‏[11]. אלכס פרגוסון קיבל את תפקיד המאמן לקראת המונדיאל, אליו העפילה לאחר שהדיחה במשחקי הפלייאוף את נבחרת אוסטרליה. גם בטורניר זה הודחה סקוטלנד בסיום שלב הבתים, לאחר שזכתה בנקודה אחת בלבד בזכות התיקו 0 - 0 מול נבחרת אורוגוואי.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורו תוצאה משחקים ניצחונות תיקו הפסדים שערי זכות שערי חובה
1960 - 1964 לא נרשמה
1968 - 1988 לא העפילה
1992 סיבוב ראשון 3 1 0 2 3 3
1996 סיבוב ראשון 3 1 1 1 1 2
2000 - 2012 לא העפילה
סך הכול 6 2 1 3 4 5

סקוטלנד העפילה למונדיאל 1990 לאחר שסיימה במקום השני בשלב המוקדמות. היה זה גם הטורניר החמישי ברציפות שאליו העפילה. היא הוגרלה בשלב הבתים ביחד עם נבחרת קוסטה ריקה, נבחרת שבדיה, ונבחרת ברזיל, וכבר במשחק הפתיחה הפסידה לקוסטה ריקה בתוצאה 0 - 1. סקוטלנד הצליחה לגבור על שבדיה בתוצאה 2 - 1, אך בעקבות ההפסד לברזיל היא הודחה פעם נוספת בתום שלב הבתים.

סקוטלנד הצליחה בקושי רב להעפיל ליורו 1992. סקוטלנד הפסידה לנבחרת רומניה בתוצאה 0 - 1, אך העפילה לאחר שנבחרת רומניה סיימה בתיקו 1 - 1 מול נבחרת בולגריה. על אף שהפגינה יכולת טובה מול נבחרת הולנד ומול נבחרת גרמניה, היא הפסידה להן בתוצאה 0 - 1 ובתוצאה 0 - 2 בהתאמה. במשחק האחרון היא גברה על נבחרת חבר המדינות העצמאיות בתוצאה 3 - 0, אך תוצאה זו לא הספיקה לה והיא הודחה בתום שלב הבתים. סקוטלנד כשלה בנסיונה להעפיל למונדיאל 1994 בארצות הברית, לאחר שדורגה בבית המוקדמות שאליו הוגרלה מתחת לנבחרת איטליה, נבחרת שווייץ ונבחרת פורטוגל. כאשר היה ברור כי סקוטלנד לא תעפיל למונדיאל החליט המאמן אנדי רוקסברג להתפטר מתפקידו.

המאמן החדש קרייג בראון הצליח להוביל את הנבחרת להעפלה ליורו 1996. המשחק הראשון בשלב הבתים, מול נבחרת הולנד, הסתיים בתיקו 0 - 0 , וגרם לציפיות גבוהות לקראת המשחק מול נבחרת אנגליה באצטדיון ומבלי. גארי מקאליסטר, החמיץ בעיטת עונשין, ובעקבות שער של פול גסקוין הסתיים המשחק בהפסד 0 - 2 של סקוטלנד. הנבחרת הצליחה להתאושש מההפסד ולגבור על נבחרת שווייץ בתוצאה 1 - 0, אך בעקבות תוצאות המשחקים האחרים הודחה פעם נוספת בתום שלב הבתים בגלל הפרש שערים.

בראון הוביל את הנבחרת גם להעפלה למונדיאל 1998 בצרפת, וגם הפעם פתחה את הטורניר מול נבחרת ברזיל. ג'ון קולינס הצליח להשוות את תוצאת המשחק, אך בעקבות שער עצמי של טום בויד הפסידה סקוטלנד בתוצאה 1 - 2. במשחק מול נבחרת נורבגיה בבורדו היא סיימה בתיקו 1 - 1, ובמשחק האחרון מול נבחרת מרוקו היא הפסידה בתוצאה 0 - 3 והודחה בתום שלב הבתים.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוטלנד מול הולנד ביורו 1996

במהלך מוקדמות יורו 2000 התמודדה סקוטלנד בצמד משחקי פלייאוף שכונו בתקשורת "הקרב על בריטניה"‏[12]. סקוטלנד הפסידה בבית במשחק הראשון בתוצאה 0 - 2, וניצחה במשחק הגומלין בתוצאה 0 - 1 ולא העפילה ליורו. היא כשלה גם בנסיון להעפיל למונדיאל 2002, לאחר שסיימה במקום השלישי בבית המוקדמות לאחר נבחרת קרואטיה ונבחרת בלגיה. בעקבות כך החליט בראון להתפטר מתפקידו עם תום טורניר המוקדמות.

בשנת 2002 הוחלף בראון על ידי הגרמני ברטי פוגטס. סקוטלנד לא היטיבה לשחק תחת הדרכתו, וספגה הפסדים בהפרשים גבוהים כגון 0 - 6 לנבחרת הולנד, 0 - 5 לנבחרת צרפת, 0 - 4 לנבחרת ויילס, ו-1 - 4 לנבחרת קוריאה הדרומית. בעקבות ההפסד 0 - 3 לנבחרת הונגריה ירדה סקוטלנד למקום ה-88 בדירוג פיפ"א, שהיה הנמוך ביותר בתולדותיה‏[13]. פוגטס הודיע על התפטרותו בשנת 2004, וטען כי הוא עוזב בגלל העוינות שהפגינה התקשורת כלפיו‏[14].

עם עזיבתו של פוגטס הוחלט למנות את כמחליפו את וולטר סמית', שבעבר אימן את גלאזגו ריינג'רס ואת אברטון. סמית' הצליח להוביל את סקוטלנד לניצחונות על נבחרת בולגריה, נבחרת נורבגיה ונבחרת איי פארו, ואף לניצחון על נבחרת צרפת שסייע לסקוטלנד להתקדם למיקום גבוה יותר בדירוג פיפ"א. כמו כן, הוא הוביל את הנבחרת לזכייה בגביע קירין ביפן, והיה זה התואר הראשון של סקוטלנד מזה שנים אחדות. הנבחרת כשלה בנסיונה להעפיל למונדיאל 2006 בגרמניה, וסיימה במקום השלישי לאחר נבחרת איטליה ונבחרת נורבגיה.

סמית' עזב את הנבחרת בתחילת 2007 כיוון שרצה לשוב לאמן מועדונים, כאשר הנבחרת ניצבת בראש בית המוקדמות שלה לקראת יורו 2008. מחליפו היה אלכס מקליש, המאמן ה-20 בתולדותו הנבחרת. משחקו הראשון היה הניצחון 2 - 1 על נבחרת גאורגיה, ובכך הוא היה למאמן השלישי בלבד בתולדות הנבחרת שהצליח להובילה לניצחון במשחקו הראשון. סקוטלנד לא הצליחה לבסוף להעפיל ליורו 2008, אך השיפור בתוצאות משחקיה, כולל הניצחונות על נבחרת צרפת, סייעו לה להעפיל עד למקום ה-13 (אוקטובר 2007) בדירוג פיפ"א, ולראשונה מאז אמצע שנות ה-90 דורגה הנבחרת בין 20 הראשונות.

מקליש התפטר מתפקיד מאמן הנבחרת בעקבות אי ההעפלה ליורו 2008, זמן קצר לאחר שנערכה הגרלת מוקדמות מונדיאל 2010. בעקבות השיפור בתוצאותיה בשני טורנירי המוקדמות האחרונים היא דורגה בקבוצת האיכות השנייה, והוגרלה לבית אחד עם נבחרת הולנד, נבחרת נורבגיה, נבחרת מקדוניה ונבחרת איסלנד. ג'ורג' ברלי מסאות'המפטון החל לאמן את הנבחרת, ולא הצליח להוביל אותה לניצחון בשלושת משחקי ההכנה. סקוטלנד פתחה את טורניר המוקדמות עם הפסד, ניצחון ותיקו, ולאחר ההפסד 0 - 3 לנבחרת הולנד הודחו הקפטן בארי פרגוסון והשוער אלן מקגרגור לאחר שנטען כי הפרו את תקנון המשמעת של הנבחרת‏[15]. יכולתה של הנבחרת השתפרה במשחקים הבאים, אך לאחר הפסד נוסף לנבחרת הולנד היא סיימה במקום השלישי בגלל הפרש שערים נחות.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצטדיון הלאומי של סקוטלנד הוא האמפדן פארק שבגלאזגו. האצטדיון הנוכחי, שתכולתו היא 52,000 מקומות, הוא אחד ממספר אצטדיונים שנשאו את השם הזה. משחקי הנבחרת נערכו באצטדיון זה ובאלה שקדמו לו החל מ-1878. שיא הנוכחות היה 149,415 צופים במשחק מול נבחרת אנגליה ב-1937‏‏[16]. האמפדן הוא אחד משני האצטדיונים הסקוטיים שזכו לדירוג של חמישה כוכבים בדירוג האצטדיונים של אופ"א[17].

חלק ממשחקי הידידות של הנבחרת נערכים במתקני ספורט קטנים יותר, כגון המשחק מול נבחרת דרום אפריקה שנערך באצטדיון פיטודרי באברדין באוגוסט 2007. באצטדיון איסטר רואד שבאדינבורו נערכו ארבעה משחקי ידידות מאז 1998. בשלהי שנות ה-90 נערכו שיפוצים בהאמפדן פארק, וכתוצאה מכך נערכו משחקים מוקדמות מונדיאל 1998 ויורו 2000 באצטדיונים סלטיק פארק, אייברוקס, רוגבי פארק, טיינקאסל ופיטודרי.

לאחר תום השיפוצים ב-1999 נערכו כל המשחקים הרשמיים בהאמפדן פארק, למעט המשחק הראשון במוקדמות יורו 2008. הסיבה לכך הייתה שלוח המשחקים של הנבחרת נקבע מראש, והאמפדן פארק כבר היה מוזמן להופעה של הזמר רובי ויליאמס[18]. בהגרלה שנערכה הוחלט כי המשחק ייערך בסלטיק פארק.

בטבלה שלהלן מופיעה רשימה של כל האצטדיונים שבהם נערכו משחקים של הנבחרת:

מספר משחקים אצטדיון משחק בינלאומי ראשון משחק בינלאומי אחרון
210 האמפדן פארק 7 באפריל 1906 26 במרץ 2008
22 סלטיק פארק, גלאזגו 28 במרץ 1891 2 בספטמבר 2006
19 אצטדיון אייברוקס, גלאזגו 9 במרץ 1889 5 באוקטובר 1999
12 אצטדיון פיטודרי, אברדין 3 בפברואר 1900 22 באוגוסט 2007
11 האמפדן פארק הראשון, גלאזגו 2 במרץ 1878 17 במרץ 1888
9 אצטדיון טיינקאסל, אדינבורו 26 במרץ 1892 9 במאי 2003
5 המילטון קרסנט, גלאזגו 30 בנובמבר 1872 25 במרץ 1876
4 איסטר רואד, אדינבורו 22 באפריל 1998 17 בנובמבר 2004
4 רוגבי פארק, קילמרנוק 24 במרץ 1894 27 במאי 1997
3 דנס פארק, דנדי 12 במרץ 1904 2 בדצמבר 1936
2 קאת'קין פארק הראשון, גלאזגו 15 במרץ 1884 29 במרץ 1884
1 היברניאן פארק, אדינבורו 10 במרץ 1888 10 במרץ 1888
1 אנדרווד פארק, פייזלי 22 במרץ 1890 22 במרץ 1890
1 האמפדן פארק השני, גלאזגו 5 באפריל 1890 5 באפריל 1890
1 קרוליינה פורט, דנדי 21 במרץ 1896 21 במרץ 1896
1 פיר פארק, מאת'רוול 19 במרץ 1898 19 במרץ 1898
1 קאפיאלו, גרינוק 15 במרץ 1902 15 במרץ 1902
1 סנט מירן פארק, פייזלי 17 במרץ 1923 17 במרץ 1923
1 אצטדיון פירהיל, גלאזגו 25 בפברואר 1928 25 בפברואר 1928

סיקור תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקי הבית של הנבחרת מסוקרים כיום (2009) על ידי סקיי ספורטס, הפועלת בשיטת שלם וצפה. הרגעים הבולטים בכל משחק ביתי משודרים במסגרת הטלוויזיה האזורית של ה-BBC ספורט. זכויות השידור על משחקי החוץ אינן בידי גוף יחיד, אם כי הזכויות לכל משחקי מוקדמות מונדיאל 2010 שייכות לסטנטה ספורטס, שהוא גוף שידור בתשלום. ממשלת סקוטלנד מתחה על כך ביקורת, וטענה כי מן הראוי שמשחקי הנבחרת בטורנירים רשמיים יהיו ברשימת האירועים שניתן לשדרם אך ורק בחינם‏[19].

צבעי המדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבחרת לובשת במשחקי הבית שלה חולצות בצבע כחול כהה עם מכנסיים לבנים וגרביים בצבע כחול כהה, שהם הצבעים של קבוצת קווינס פארק שייצגה את סקוטלנד במשחקה הבינלאומי הראשון‏[20]. על החולצה יש סמל המבוסס על האריה של הנס המלכותי של סקוטלנד. התלבושת המשנית הנוכחית היא בצבע לבן עם צלב אנדראס הקדוש לרוחב החזה. לנבחרת יש עיצוב נוסף הכולל חולצה כחולה, מכנסיים לבנים וגרביים אדומות. הגרסה הנוכחית של הסמל כוללת את דגל סקוטלנד עם רקע של קוצים המייצגים את הפרח הלאומי של סקוטלנד, בנוסף לאריה השואג.

בעבר היו מקרים שבהם סקוטלנד לא שיחקה בכחול כהה; בין 1881 ל-1951 היו מספר פעמים שבהן הנבחרת שיחקה בצבעי רקפת וורוד שהיו הצבעים של לורד רוזברי, שהיה ראש ממשלת בריטניה ודמות משפיעה בתולדות הכדורגל הסקוטי, ובין השאר כיהן בתפקיד נשיא הכבוד של התאחדות הכדורגל הסקוטית ושל המועדון הארט אוף מידלות'יאן. הצבעים שלו היו בשימוש בעיקר בעשור הראשון של המאה ה-20, אך השימוש בהם נפסק ב-1909. הם היו בשימוש לזמן קצר ב-1949, והפעם האחרונה שהנבחרת השתמשה בהם הייתה ב-1951 במשחק מול נבחרת צרפת. בשנת 1900 גברה סקוטלנד על נבחרת אנגליה בתוצאה 4 - 1, ולורד רוזברי אמר "מעולם לא ראיתי את הצבעים מיוצגים כל כך טוב מאז שלאדאס ניצח בדרבי"‏[21].

מאז שנת 2005 מעודדת ההתאחדות את השימוש בגאלית סקוטית על מדי הנבחרת הלאומית כחלק מתחיית השפה בסקוטלנד‏[22].

אוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הטרטן במילאנו

אוהדי סקוטלנד ידועים בכינוי "צבא הטרטן". לאורך שנות ה-70 נקשר שמם לתקריות של חוליגניזם, בין השאר לאחר שחדרו למשטח המשחק בוומבלי והרסו את השערים לאחר משחק מול אנגליה ב-1977‏‏[23]. עם זאת, מאז אותה תקופה חל שיפור במעמדם והם זכו בפרסים מטעם אופ"א בגין שילוב של עידוד, התנהגות ידידותית ופעילות צדקה[24]. צבא הטרטן זכה גם בפרס המשחק ההגון (Fair Play) מטעם הוועד האולימפי הבלגי[25]. כמו כן, ביורו 1992 נבחרה הקבוצה לאוהדים הטובים ביותר בטורניר‏[25]. במונדיאל 1998 בצרפת זכו אוהדי סקוטלנד בפרס על אי-אלימות בספורט, ונבחרו על ידי העיתונאים לאוהדים הטובים ביותר בזכות התנהגותם הגונה וספורטיבית‏[26].

מאמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1872 ל-1958 הורכבה הנבחרת על ידי ועדה מיוחדת שבחרה את השחקנים. אנדי ביטי אימן את הנבחרת במשך חצי שנה ב-1954 כשהיא השתתפה במונדיאל הראשון בתולדותיה. לאחר הטורניר הוחזרה הוועדה לפעילות, ובחרה את שחקני הנבחרת עד למינויו של מאט באזבי ב-1958‏‏[27].

מבחינה סטטיסטית המאמן המצליח ביותר הוא אלכס מקליש, שניצח בשבעה מתוך עשרה משחקים שבהם הדריך את הנבחרת. למעט מאמנים עם פחות מעשרה משחקים, המאמן הפחות מצליח הוא ברטי פוגטס שהוביל את הנבחרת לשמונה ניצחונות מתוך 31 משחקים. נכון למרץ 2009 המאמן הוא ג'ורג' ברלי, שהתמנה לתפקידו ב-23 בינואר 2008 לאחר שעזב את סאות'המפטון.

שם שנות כהונה משחקים ניצחונות תיקו הפסדים אחוז ניצחונות
Flag of Scotland.svg ועדה מסדרת 1872- 1954
1958 - 1954
254 148 48 58 58.27
Flag of Scotland.svg אנדי ביטי 1954 6 2 1 3 33.33
Flag of Scotland.svg ווקר דוסון[28] 1958 6 1 2 3 16.66
Flag of Scotland.svg מאט באזבי 1958 2 1 1 0 50.00
Flag of Scotland.svg אנדי ביטי 1959 - 1960 11 4 3 4 36.36
Flag of Scotland.svg איאן מק'קול 1960 - 1965 28 17 3 8 60.71
Flag of Scotland.svg ג'וק סטיין 1965 - 1966 7 3 1 3 42.86
Flag of Scotland.svg ג'ון פרנטיס 1966 4 0 1 3 0.00
Flag of Scotland.svg מלקולם מקדונלד 1966 - 1967 2 1 1 0 50.00
Flag of Scotland.svg בובי בראון 1967 - 1971 28 9 8 11 32.14
Flag of Scotland.svg טומי דוקרטי 1971 - 1972 12 7 2 3 58.33
Flag of Scotland.svg וילי אורמונד 1973 - 1977 38 18 8 12 47.37
Flag of Scotland.svg אלי מקלאוד 1977 - 1978 17 7 5 5 41.18
Flag of Scotland.svg ג'וק סטיין 1978 - 1985 61 26 12 23 42.62
Flag of Scotland.svg אלכס פרגוסון 1985 - 1986 10 3 4 3 30.00
Flag of Scotland.svg אנדי רוקסברג 1986 - 1993 62 23 19 20 37.10
Flag of Scotland.svg קרייג בראון 1993 - 2002 70 32 18 20 45.71
Flag of Germany.svg ברטי פוגטס 2002 - 2004 31 8 7 16 23.33
Flag of Scotland.svg טומי ברנס[29] 2004 1 0 0 1 0.00
Flag of Scotland.svg וולטר סמית' 2004 - 2007 16 7 5 4 43.75
Flag of Scotland.svg אלכס מקליש 2007 10 7 0 3 70.00
Flag of Scotland.svg ג'ורג' ברלי החל מ-2008 9 2 3 4 22.22
סך הכל 685 326 152 207 47.59

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון בפער הגדול ביותר היה 11 - 0 מול נבחרת אירלנד באליפות הבית הבריטית של 1901‏‏[30]. ההפסד הגבוה ביותר היה 0 - 7 לאלופת העולם אורוגוואי במהלך מונדיאל 1954.

במשחק של סקוטלנד מול אנגליה באליפות הבית הבריטית של 1937 נקבע בזמנו שיא צופים. הקהל בהאמפדן פארק מנה לפי אומדנים רשמיים כ-150,000 אוהדים, אם כי המספר המדויק לא ידוע כיוון שאוהדים רבים הצליחו להיכנס למגרש בלי קניית כרטיס. שיא זה נשבר בגמר מונדיאל 1950 בין ברזיל לאורוגוואי, שנערל במרקאנה, אך הוא עדיין בתוקף באירופה‏[31].

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם מועדונים[32] קריירה בנבחרת הופעות שערים
1 קני דלגליש סלטיק, ליברפול 1971 - 1986 102 30
2 ג'ים לייטון אברדין, מנצ'סטר יונייטד, היברניאן 1982 - 1998 91 0
3 אלכס מקליש אברדין 1980 - 1993 77 0
4 פול מקסטיי סלטיק 1983 - 1997 76 9
5 טום בויד מאת'רוול, צ'לסי, סלטיק 1990 - 2001 72 1
6 כריסטיאן דיילי בלקבורן רוברס, דרבי קאונטי, וסטהאם יונייטד, גלאזגו ריינג'רס החל מ-1997 67 6
7 וילי מילר אברדין 1975 - 1989 65 1
= 8 דני מק'גריין סלטיק 1973 - 1982 62 0
= דייוויד ויר הארט אוף מידלות'יאן, אברטון, גלאזגו ריינג'רס החל מ-1997 62 1
= 9 ריצ'רד גוף דאנדי יונייטד, טוטנהאם הוטספר, גלאזגו ריינג'רס 1983 - 1993 61 6
= אלי מקויסט גלאזגו ריינג'רס, קילמרנוק 1985 - 1998 61 19

שיאני ההבקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם קריירה בנבחרת הופעות שערים ממוצע למשחק
1 קני דלגליש 1971 - 1986 102 30 0.29
= דניס לאו 1958 - 1974 55 30 0.55
3 יואי גלאגר 1924 - 1935 20 24 1.20
4 לורי ריילי 1948 - 1957 38 22 0.58
5 אלי מקויסט 1986 - 1998 61 19 0.31
6 רוברט המילטון 1899 - 1911 11 15 1.36
7 מו ג'ונסטון 1984 - 1991 38 14 0.37
= ג'יימס מקפאדן מאז 2002 40 14 0.35
9 רוברט סמית' מק'קול 1896 - 1908 13 13 1.00
10 אנדרו וילסון 1920 - 1923 12 12 1.00
= אלן גילזין 1963 - 1971 22 12 0.55
= בילי סטיל 1947 - 1953 30 12 0.40
= ג'ון קולינס 1988 - 1999 58 12 0.21

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תיאור משחק הכדורגל הראשון בהיסטוריה באתר ה-BBC
  2. ^ מידע באתר ה-BBC
  3. ^ מידע באתר ההתאחדות
  4. ^ כתבה באתר הטיימס
  5. ^ פול בראון, The Unofficial Football World Championships, טונטו ספורט, 2006 (ISBN 0955218314)
  6. ^ כתבה באתר הדיילי מייל וכתבה באתר הסקוטסמן
  7. ^ מידע באתר ה-BBC
  8. ^ כתבה באתר הסקוטסמן
  9. ^ מידע באתר ה-BBC
  10. ^ כתבה באתר ה-BBC
  11. ^ כתבה באתר הסקוטסמן
  12. ^ כתבה באתר ה-BBC
  13. ^ כתבה באתר ה-BBC
  14. ^ כתבה באתר ה-BBC
  15. ^ כתבה באתר ה-BBC
  16. ^ מידע באתר אופ"א
  17. ^ מידע באתר האצטדיון
  18. ^ כתבה באתר הסקוטסמן
  19. ^ כתבה באתר ה-BBC
  20. ^ סיקור משחק הכדורגל הבינלאומי הראשון באתר ה-BBC
  21. ^ מידע באתר ההתאחדות הסקוטית לכדורגל
  22. ^ כתבה באתר ה-BBC
  23. ^ כתבה באתר הדיילי מייל ועמוד 77 בספרSport and National Identity in the Post-War World Routledge של אדריאן סמית' ודילווין פורטר (ISBN 0415283000)
  24. ^ כתבה באתר התאחדות הכדורגל הסקוטית
  25. ^ 25.0 25.1 כתבה באתר ה-BBC
  26. ^ כתבה באתר צבא הטרטן
  27. ^ כתבה באתר ה-BBC
  28. ^ דוסון היה אחראי על הנבחרת במשך זמן קצר כיוון שהמאמן הקבוע מאט באזבי נפצע באסון האווירי במינכן
  29. ^ ברנס כיהן בתפקיד המאמן באופן זמני בלבד
  30. ^ מידע באתר RSSSF
  31. ^ כתבה באתר הסקוטסמן ומידע באתר פיפ"א
  32. ^ המועדונים הרשומים בטבלה זו הם אלה שבהם שיחק השחקן בזמן הופעותיו בנבחרת.


נבחרות הכדורגל של אירופה (אופ"א)

אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איי פארו · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנגליה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלארוס · בלגיה · גאורגיה · גיברלטר · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · ויילס · טורקיה · יוון · ישראל · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סן מרינו · סלובניה · סלובקיה · ספרד · סקוטלנד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צפון אירלנד · צרפת · קזחסטן · קפריסין · קרואטיה · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ