בית הספר לטנקים בקאזאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בית הספר לטנקים בקאזאן היה מתחם ניסויים חשאי לטנקים שהוקם במשותף על ידי גרמניה וברית המועצות בעיר קאזאן, ואשר פעל בין השנים 1933-1929. בית ספר זה, מוקף בשטח שאפשר אימון טוב בתנועות שריון, יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים, לימוד תורות לחימה, ניסוי דגמי טנקים שונים וניסויים טכנולוגים. יתרונותיו של מתחם הניסויים בקאזאן לגבי הכוחות המזוינים של גרמניה היו גדולים לאין שיעור, שכן חוזה ורסאי אסר על גרמניה לפתח טנקים; לסובייטים מנגד, התברר כחשוב מאוד להוצאת מהנדסי ומתכנני שריון שהצבא האדום חסר. במהלך שנות פעילותו, בית הספר בקאזאן הוציא כמה חידושים טכנולוגים וטקטים חשובים ביותר, דוגמת מכשיר הרדיו האלחוטי בטנק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה ורסאי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה הגביל את הצבא הגרמני ואסר על גרמניה בין היתר להחזיק, לייצר או לייבא טנקים. בשנות ה-20 הגיע הפיקוד העליון של הרייכסווהר למסקנה כי הדרך הקלה והחשאית ביותר לקדם פיתוח טנקים (וכך גם מטוסים) היא לייצר מספר דגמים שהתעשייה והצבא יוכלו לבחון, ולאחר שאלו יבחנו ויעבורו ניסויים מקיפים, המדינה תחל לייצרם בהינתן אקלים פוליטי מתאים. הבעיה העיקרית שעמדה בפני הגרמנים הייתה מציאת מתחם ניסויים מתאים לרכבים. בפניהם עמדו שני אפשרויות: הראשונה, להמשיך את שיתוף הפעולה הקיים עם השבדים, שם קצינים גרמנים אמנם קיבלו גישה לטנקים, אולם לא הותר להם להקים בסיסים על אדמת שבדיה. לפיכך, החליט הנס פון סיקט, מפקד הצבא הגרמני לבחור את האפשרות השנייה ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם הצבא האדום‏[1].

שיתוף הפעולה בין הסובייטים לגרמנים החל עוד באביב 1922, כאשר חתמו נציגים סובייטים וגרמנים על הסכם רפאלו, שהיווה את הבסיס לשיתוף פעולה בין שתי המדינות בין מלחמות העולם. עיקר ההסכם כלל שיתוף פעולה כלכלי ונירמול היחסים בין המדינות. אולם ההסכם כלל גם תוספת סודית שסללה את הדרך לשיתוף פעולה צבאי נרחב, ובין היתר התיר לגרמנים להקים בסיסים צבאיים בשטחי ברית המועצות. ב-1923 הקימו הגרמנים מפעל לייצור מטוסים בקרבת מוסקבה, ושנתיים מאוחר יותר הקימו את בית ספר לתעופה בליפטסק. בנוסף, נבנה ב-1926 מפעל לנשק כימי. גם הסובייטים, וסטלין בייחוד, היו מרוצים מהתוצאות של שיתוף הפעולה.‏[2].

הקמת בית הספר ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926 החלו הסובייטים והגרמנים בשיחות חשאיות במוסקבה, ולאחר מספר חודשים של משא ומתן, חתמו הרמן פון דר ליט-תומסן (Hermann von der Lieth-Thomsen), קצין בחיל האוויר הגרמני והנציג של גרמניה, ויאניס ברזין (Janis Berzins), ראש המודיעין הצבאי הסובייטי על הסכם להקמת בית ספר לטנקים בקאזאן, על גדות הוולגה. בעוד הגרמנים קיוו לבנות מספר דגמים מוגמרים שייכנסו בסופו של דבר לייצור, הצבא האדום מנגד, קיווה לנצל את הידע הטכנולוגי של הגרמנים כדי לסייע לתעשיית הטרקטורים והטנקים הסובייטית‏[3].

הגרמנים הסכימו לשלם את כל ההוצאות, בעוד הסובייטים יהיו אחראים לבניית הבסיסים ולתיקונים. מימון בית הספר בקאזאן, בדומה ללתוכניות חימוש לא חוקיות אחרות, הוסתר בתקציב הגרמני הרשמי על ידי העלאת התקציב לכלי נשק חוקיים והעברת הכספים הנותרים לתקציב "שחור" שישמש לפעילויות הלא חוקיות. בהסכם נקבע כי המתקנים יפעלו לפרק זמן של שלוש שנים, עם אפשרות להארכתם. ראשות בית הספר - שיפתח בקיץ 1927 - תהיה בידי הגרמנים, תוך התחשבות בבקשות מצד הסובייטים‏[1]. במטרה לשמירת החשאיות של תחנת הניסויים בקאזאן, הגרמנים נתנו לה את שם הקוד קאמא (KAMA), שילוב המילים קאזאן ומלברנדט (קולונל גרמני שהיה אחראי לבחירת מיקום בית הספר). אולם בצירוף מקרים ביש מזל, קאמא התברר גם כשמו של נחל קרוב הנשפך אל הוולגה‏[4].

בדצמבר 1926, מספר חודשים לאחר שנחתם ההסכם, פרסם העיתון הבריטי המנצ'סטר גרדיאן מאמר על העברת משלוח לא חוקי של פגזי ארטילריה ונשק אחר מברית המועצות לגרמניה. בעקבות כך הושהה שיתוף הפעולה הסובייטי-גרמני למספר חודשים. בסופו של דבר, הפיקוד הצבאי בשתי המדינות מנע את ביטול הפרויקט המשותף.

ההקמה של בית הספר בקאזאן השתרכה למשך שנה וחצי נוספים. בספטמבר 1928 ביקרה בקאזאן משלחת רמת דרג של קצינים מהרייכסווהר, אשר אורגנה על ידי מפקד הצבא האדום, קלימנט וורושילוב, שקיווה לקדם את שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות. ראש המשלחת הגרמנית היה מיור גנרל ורנר פון בלומברג, שהתרשם מהתקדמות הבנייה של האתר. מנגד, הוא לא היה מרוצה מצוות ההדרכה, וציין כי יש לשלוח לקאזאן טנקים וציוד בהקדם האפשרי. הטנקים הגרמנים היוו בעיה, מאחר שהתעשייה הגרמנית לא הצליחה להשלים אפילו טנק בודד לניסויים עד 1928‏[5].

בית הספר החל לפעול רשמית ב-15 במרץ 1929, תחילה אומנם ללא הטנקים שאיחרו להגיע מגרמניה. תוכנית הלימודים שהותוותה על ידי המדריכים הגרמנים כללה קורסים תאורטיים יחד עם אימונים פרקטים. החניכים למדו על דגמי הטנקים והמנועים השונים, על סוגי החימוש והתחמושת; נערכו הרצאות על טקטיקות של הפעלת פלוגות ומחלקות שריון; בנוסף היו קורסים על לוגיסטיקה, תחזוקה, הפעלת ציוד תקשורת, תיקונים בסיסיים ותיאום עם חיל רגלים. מספר קילומטרים מהקסקרטינים היה מתחם הניסויים לטנקים, שטח שאפשר אימון טוב בתנועות שריון.

כפי שנקבע בהסכם המקורי, סגל הפיקוד בבית הספר היה כמעט כולו גרמני, כמו גם מדריכי תורות לחימת השריון. כתוצאה, הקצינים הסובייטים נחשפו לאסכולות החשיבה לטקטיקות שריון החדישות ביותר של הגרמנים‏[6].

מדיניותו האנטי סובייטית של היטלר גרמה לכך, שבקיץ 1933 נסגר בית הספר לטנקים בקאזאן, יחד עם שאר המתקנים הצבאיים על אדמת רוסיה.

ניסויים והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1929 הגיעו הטנקים הגרמנים הראשונים לקאזאן. אלו היו חמישה טנקים בינוניים מדגם גרוסטרקטור[7] (פירוש השם בגרמנית:"טרקטור גדול") בני 19 טון, חמושים בתותח 75 מ"מ, אשר הובאו לקאזאן מפורקים והורכבו שם מחדש. בגלל החשאיות המרובה שנשמרה סביב פיתוח הטנקים הללו, התוצאה הייתה שהם כלל לא נוסו בגרמניה. שני הטנקים של דיימלר בנץ לדוגמה, כללו מגרעות בתכנון שמנעו מהם לנוע לחלוטין בשנה הראשונה‏[8].

מספר כולל של שמונה דגמי טנקים שונים מגרמניה ובריטניה נבחנו בקאזאן, רובם בין השנים 1933-1931. שמונת הדגמים הללו היוו את הבסיס למרבית הפיתוחים העתידים של הגרמנים, וכמו כן הותירו השפעה עמוקה על תכנון הטנקים הסובייטים‏[9]. אחד מהטנקים החשובים שנבחנו בקאזאן היה מדגם קארדן לויד הקל, תוצרת בריטניה. מספר כאלו נרכשו על ידי ברית המועצות ב-1930, שניים מתוכם נשלחו לקאזאן. טנק קארדן ללויד היה ההשראה לטנק הייצור הגרמני הראשון של שנות השלושים - הפאנצר סימן 1 הקל, שבו נעשה שימוש רב במערכה בצרפת ב-1940[10].

באחד הניסיונות של המהנדסים הגרמנים, הותקן תותח בקוטר 75 מ"מ על טרקטור. המעבר מתותח בקוטר 77 מ"מ, הקוטר הסטנדרטי של הארטילריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, ל-75 מ"מ התברר כמעבר קבוע לצבא הגרמני. מאוחר יותר יהפוך תותח 75 המ"מ לנשק הסטנדרטי של רכבים רבים ביניהם השטוג סימן 3 והפאנצר סימן 4 בתחילת מלמת העולם השנייה‏[11].

הגרמנים השקיעו רבות בפיתוח רדיו אלחוטי שיכול לפעול בתנאים הקשים של טנק בתנועה, ושלחו קבוצת טכנאי רדיו לקאזאן. קודם לקאזאן, קציני טנקים נעזרו לרוב בדגלים לשם תקשורת עם יחידותיהם. יישום רדיו בטנקים נתן לורמאכט יתרון בל ישוער בעת שפלש לפולין ולצרפת, שכן אף אחת מהשניים לא אימצה רדיו בטנקים בהיקף נרחב‏[12].

אחד מהלקחים החשובים ביותר שנתגלו בקאזאן נגע למערך הצוות, ובמיוחד זה של המפקד, בטנק. אופן ישיבת אנשי הצוות בגרוסטרקטור התבררה כבעייתית - מיקום המפקד בתובה לצד הנהג היה משגה ניכר, מאחר שהיה לו שדה ראייה דל, והתקשורת עם שאר אנשי הצוות בטנק הייתה מסורבלת. ב-1933-1932, נוצר קונצזוס שיש למקם את המפקד בצריח מאחורי התותח, ולהעניק לו צריחון עם שדה ראייה רחב. כמו כן, המערך של שלושה אנשי צוות בצריח של קרופ שימש מאוחר יותר את טנקי הפאנצר סימן 3 ו-4, ועזר ליצור את המערך הקלאסי בצריח הטנק לחצי המאה הבאה.‏[13]

כמו כן, בהתבסס במידה מסוימת על הניסויים בקאזאן‏, החליטה מחלקת גיסות התובלה הגרמנית שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים: טנק עיקרי החמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ, בדומה לדגם הלייכטרקטור[14], וטנק סיוע בינוני חמוש בתותח בקליבר 75 מ"מ, בדומה לגרוסטרקטור‏[15].

ההשפעה על תכנוני הטנקים בצד הסובייטי הייתה ניכרת גם כן, כפי שניתן ללמוד מדו"ח שנכתב לפוליטביורו על ידי ראש מחלקת המיכון בצבא האדום, גריאזנוב, בו הוא ציין כי קאזאן תרמה רבות לפיתוחים הסובייטים בתחום השריון. הסובייטים "שאלו" את מערכת המתלים של קרופ (שימש את טנק T-28); את הסידור הפנימי של הצוות בחרטום הטנק הגרמני הבינוני (אומץ ב-T-28 וב-T-35); את השלדה המולחמת בטנקים גרמנים (בה נעשה שימוש ב-T-26 ,BT ו-T-28); וכמו כן, את האמצעים האופטים, כוונות תותח, ושילוב רכיבים אלקטרונים עם המקלע‏[16].

מתוך הקצינים הגרמנים שלמדו בקאזאן, כ-17 ימשיכו לפקד על יחידה בסדר גודל של דיוויזיה או גבוה מכך בורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה. בצד הסובייטי לקצינים בוגרי קאזאן הייתה השפעה פחותה בהרבה, זאת בעקבות הטיהורים הצבאיים שחיסלו בין היתר רבים מהם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Storm of Steel: The Development of Armor Doctrine in Germany and the Soviet Union, 1919-1939 (Cornell Studies in Security Affairs), by Mary Habeck, pp.80-81.
  2. ^ The Secret School of War: The Soviet-German Tank Academy at Kama, by Ian Johnson, 2012. pp.34-35
  3. ^ Milsom, John. Russian Tank, 1900-1970, Galahad Books 1970. p.29
  4. ^ Habeck, עמ' 81
  5. ^ Milsom, עמ' 30
  6. ^ Habeck, עמ' 97
  7. ^ שלוש פירמות היו מעורבות בפיתוח הגרוסטרקטור: ריינמטל, קרופ ודיימלר בנץ, כל אחת השלימה שתי דגמים עד 1930. הן נאלצו להשתמש בשם "טרקטור" כדי להסתיר את הכוונה האמיתית של פיתוח טנקים.
  8. ^ Habeck, עמ' 97
  9. ^ Johnson, עמ' 46
  10. ^ אורגיל, עמ' 94
  11. ^ Johnson, עמ' 47
  12. ^ Johnson, עמ' 2. גם ברית המועצות לא התקדמה בתחום הרדיו בטנקים; במלחמת העולם השנייה היו רק טנקי מפקדי פלוגות מצוידים במכשירי קשר.
  13. ^ ^ Zaloga, Steven J (2001). Panzer IV vs Char B1 Bis, Osprey Publishing Ltd, עמ' 16
  14. ^ הלייכטרקטור ('טרקטור קל') היה טנק קל בן 8 טונות, חמוש בתותח 37 מ"מ. מספר כאלה נשלחו לקאזאן ב-1930.
  15. ^ Zaloga עמ' 14
  16. ^ Johnson, עמ' 53