חוזה ורסאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוזה ורסאי הוא הסכם שלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, והוא גם החוזה הראשון שנחתם במסגרת ועידת השלום בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-28 ביוני 1919.

ההסכם הופר כבר זמן קצר לאחר שנכנס לתוקף, על ידי רפובליקת ויימאר.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בהתמוטטות צבאית וכלכלית של גרמניה, אולם מבלי שגרמניה עצמה נכבשה. הגרמנים נכנעו ביער קומפיין שבצרפת ב-11 בנובמבר 1918. ההסכם נכתב ברובו על בסיס תוכנית ארבע עשרה הנקודות של וודרו וילסון, שקרא ל"שלום ללא מנצחים ומנוצחים".

ועידת השלום נפתחה ב-18 בינואר 1919, בפריז. במהלך הועידה היו התכנסויות רבות משתתפים, פעלו 16 ועדות מומחים, אך הסמכות העליונה ניתנה לוועד ה-10 שכלל את ראשי המדינות ושרי החוץ של ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה ויפן. במהלך הועידה גובשו ההסכמים במשא ומתן בין "ארבעת הגדולים", נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, נשיא צרפת ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת איטליה ויטוריו אורלנדו וראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג'.

וילסון החזיק בגישה אידאליסטית ורצה להגיע להסכמים הוגנים, שלא יהיו מבוססים על נקמה, לאפשר את מימוש זכות ההגדרה העצמית ולהקים את חבר הלאומים, שבו הוא תלה תקוות למניעת מלחמות נוספות בעולם. לעומתו, ז'ורז' קלמנסו ביקש להבטיח את ביטחונה של צרפת באמצעות החלשתה המוחלטת של גרמניה, כך שלא תוכל לעולם לתקוף את צרפת, גם אם יהיה הדבר כרוך בהשפלתה. הוא דרש שצרפת, שנפגעה קשות במלחמה, תשתקם על חשבון גרמניה בעזרת תשלום פיצויים והעברת שטחים גרמניים לשלטון צרפת. דייוויד לויד ג'ורג' הבריטי רצה להגיע להסכם של פשרה שיחליש מעט את גרמניה, אבל לא יחזק יותר מדי את צרפת, כך שהשתיים יאזנו אחת את השנייה, ולא יפריעו להגמוניה הבריטית בעולם. לעומת זאת אורלנדו, נשיא איטליה, לא נקט עמדה בולטת בקשר לאירופה בכלל, אלא פעל למען השגת שטחים למדינתו.

סעיפי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת ההסכם, באולם המראות שבארמון ורסאי
אבדן שטחי גרמניה לאחר חוזה ורסאי

440 סעיפי ההסכם מחולקים לפי מספר תחומים, ועיקריהם הם:

הקמת חבר הלאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים 1–26 היוו את אמנת חבר הלאומים, והנספח שאחריהם פירט את החברות המייסדות שלו.

תחום צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיוון שגרמניה היא האחראית לאבידות רבות במלחמה ולהרס רכוש רב במהלכה, תוגבל עוצמת הצבא הגרמני. זהו סעיף "אשמת גרמניה" (סעיף 231).
  • ייאסר על גרמניה להשאיר או לבנות ביצורים כלשהם בגדה המערבית של נהר הריין, ואף בגדתו המזרחית (סעיף 42). בנוסף, בשטח זה נאסר על גרמניה להחזיק צבא (סעיף 43).
  • לאחר ה-31 במרץ 1920 לא יכלול הצבא הגרמני מעל שבע דיוויזיות חיל רגלים ושלוש דיוויזיות חיל פרשים. בנוסף להגבלה זו, לא יכלול הצבא הגרמני מעל מאה אלף חיילים גרמנים, כולל 4,000 קצינים (סעיף 160).
  • נאסר על גרמניה לייבא או לייצא טנקים או ציוד צבאי אחר (סעיף 171).
  • כוחות הצי של גרמניה יוגבלו, ולא ייכללו בהם צוללות (סעיף 181).
  • בכוחותיה של גרמניה לא יכללו שום כוחות אוויר (סעיף 198).
  • כערובה להסכם הנזכר למעלה יישארו מדינות ההסכמה בשטחים שממערב לנהר הריין לתקופה של 15 שנה (סעיף 428).
  • אם גרמניה תעמוד בהסכמיה במשך 15 שנה, כוחות מדינות ההסכמה ייסוגו (סעיף 431).

תחום כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרמניה מקבלת על עצמה לשלם פיצויים בעבור הנזקים שגרמה. ועדת פיצויים מיוחדת תקבע את הסכום הכולל (סעיף 232).
  • כיוון שגרמניה גרמה להרס מכרות הפחם בצפון צרפת, נדרשת גרמניה להעניק לצרפת את הבעלות על מכרות הפחם בחבל הסאר ואת הזכות לנצלם (סעיף 45).
  • פולין מתחייבת לאפשר גישה חופשית של סחורות וכלי שיט ומעבר אנשים מפרוסיה המזרחית לגרמניה (סעיף 89). שטח זה המאפשר לפולין גישה לים הבלטי דרך העיר דנציג מכונה "הפרוזדור הפולני".

תחום טריטוריאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרמניה תעביר לידי חבר הלאומים את השלטון המקומי על חבל הסאר. בתום חמש עשרה השנים תינתן לתושבי המקום אפשרות לבחור את הריבונות שבה יהיו מעוניינים להשתלב (סעיף 49).
  • כל השטחים שנגזלו מצרפת במלחמת צרפת פרוסיה (כאמור, אלזס ולורין), יוחזרו לריבונות צרפתית (סעיף 51).
  • גרמניה תכיר במדינת צ'כוסלובקיה, והגבול הקודם בין גרמניה לאימפריה האוסטרו-הונגרית יהיה לגבול בינה לבין צ'כוסלובקיה. בכך ויתרה גרמניה על תביעותיה בחבל הסודטים העשיר במכרות, אשר אוכלס ברובו על ידי גרמנים. (סעיפים 81-82).
  • גרמניה מוותרת על זכויותיה בחבל ממל לטובת מעצמות הברית העיקריות (סעיף 99).
  • גרמניה מוותרת על זכויותיה מעבר לגבולותיה האירופאים, לרבות מושבותיה מעבר לים (סעיפים 118-119).

תחום פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרמניה מכירה בעצמאותן של המדינות אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין (סעיפים 80, 81, 87).
  • מעצמות הברית העיקריות מתחייבות לקיים את דנציג, מובלעת גרמנית בפולין, כעיר חופשית בחסותו של חבר הלאומים (סעיף 102).
  • על גרמניה נאסר לכרות ברית כלשהי עם אוסטריה, אשר עשויה להוביל לאיחודן של שתי המדינות.
  • על שטח גרמניה שהוחזר קמו כתשע מדינות.

תוצאות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם הופר כבר זמן קצר לאחר שנכנס לתוקף, על ידי רפובליקת ויימאר. הוקם חיל אוויר סודי תחת המעטה של "מועדוני טיס", טייסים וחיילים גרמנים הורשו להתאמן בברית המועצות, והוקמו בסיסי ניסוי למטוסים ולטנקים על אדמת רוסיה (דוגמת בית הספר לטנקים בקאזאן) כתוצאה מהסכם עם הממשלה הסובייטית, והצבא התחיל בחימוש מחדש ב-1935, ועם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ההסכם הופר בגלוי.

תשלומי הפיצויים הכבדים שגרמניה נדרשה לשלם הביאו להתמוטטות כלכלתה, ומצב התוהו ובוהו שנגרם עקב כך תרם משמעותית להתחזקותם של גורמים קיצוניים ובהם המפלגה הנאצית.

ההגבלות המספריות שהוטלו על הצבא הגרמני הובילו אותו לפתח טקטיקות לחימה חדשות כדי להתגבר על הנחיתות המספרית שלו. כמו כן שוחררו קצינים רבים מהשירות, ורק הקצינים הטובים ביותר הורשו להישאר.

ההסכם הגביר את ההשפלה שגרמניה חשה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ונחשב בעיני רבים לאחד הגורמים שזירזו את פרוץ מלחמת העולם השנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוזה ורסאי בוויקישיתוף