פאנצר סימן 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאנצר 3 (סימן J)
Bundesarchiv Bild 101I-185-0137-14A, Jugoslawien, Panzer III in Fahrt.jpg
מידע כללי
סוג טנק בינוני
מדינה מייצרת Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שנת ייצור 1937
דגם קודם פאנצר סימן 2
דגם עוקב פאנצר סימן 4
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 5.52 מטר
רוחב 2.9 מטר
גובה 2.50 מטר
משקל 22 טון (מוכן לקרב)
מהירות 40 קמ"ש על כביש, 19 קמ"ש בשטח
טווח פעולה 155 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 50 מ"מ
חימוש משני שני מקלעי מסוג MG34
מנוע בנזין, 265 כוח סוס
מיגון עד 60 מ"מ
צוות 5

פאנצר סימן 3 היה טנק בינוני ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, ולו צוות בן חמישה אנשים. סימולו הרשמי בצבא הגרמני היה "פַּנצֶרקַמפְּ‏פֿוָאגֶן 3" (Panzerkampfwagen III, רכב קרבי משוריין). פיתוחו של הטנק החל בשנות ה-30 של המאה ה-20; דגם זה היה אחד מהעיקריים בין דגמי הטנקים הגרמניים בשנים 1940-1942. עם תחילת פיתוחו הותקן לו תותח בקוטר 37 מילימטרים, אך עם הזמן הוגדל לתותח קוטר 50 מ"מ. בנוסף לתותח, היה הטנק חמוש בשני מקלעים. בעת המערכה בפולין היו רק מעט טנקים מדגם זה בשימוש, אך יצורו ההמוני החל עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ועם תחילת הפלישה לברית המועצות היה זה הטנק החשוב ביותר, מבחינה מספרית, בצבא הגרמני.

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרישות לציודן של עוצבות הפאנצר (שריון) הגרמניות לשנים הבאות הוגדרו על ידי קבוצת חשיבה שבמרכזה עמד היינץ גודריאן, ממקימי חיל השריון בצבא הגרמני בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. בהתבסס במידה מסוימת על המחקר שנערך בתחנת הניסיונות בקאזאן[1] הוחלט שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים, תחת השמות המוסווים "ZW" ו-"BW", זאת מאחר שחוזה ורסאי אסר על גרמניה לייצר טנקים. על פי המתווה של גודריאן ה-ZW, או Zugführerwagen (מגרמנית: רכב מפקד מחלקה) אמור היה להיות טנק קל חמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ ושני מקלעים, ויועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצר. ה-BW, או BattalionFührerwagen (רכב מפקד גדוד) היה אמור להיות טנק סיוע בינוני לצד ה-ZW, חמוש בתותח בעל קליבר גדול ומותאם לירי פגזים נפיצים על כוחות חי"ר ונ"ט ועמדות מבוצרות של האויב‏[2]. גודריאן תכנן ששני סוגי הטנקים יכללו חמישה אנשי צוות: תותחן, טען ומפקד בצריח הטנק (המפקד ימוקם מעל התותחן ולו יהיה צריחון בעל שדה ראייה היקפי), נהג וקשר בתובה. כל טנק יצויד במערכת קשר פנימית המאפשרת תקשורת בין חברי הצוות, ומערכת קשר חיצונית שתאפשר למפקד כוח השריון לתקשר עם הטנקים שבפיקודו‏[3].

כפי שנקבע בדיוני הוועדה שנערכו ב-11 בינואר 1934 במשרד החימוש הגרמני בנוגע להקצאת כלי רכב משוריינים ליחידות הפאנצר במסגרת הרייכסווהר, שתוכנן להתרחב ולכלול 63 דיוויזיות, כל גדוד פאנצר יורכב מארבע פלוגות. שלוש מתוכן מצוידות בטנקי ה-ZW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 3) החמושים בתותח 37 מילימטר, ואילו הרביעית תפעל כפלוגה מסייעת המצוידת בטנקי ה-BW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 4). עוד הוסכם בוועדה על מפרט סופי ל-ZW, לפיו נדרש טנק שמשקלו המקסימלי 24 טון ומהירותו המקסימלית 35 קמ"ש. ה-ZW נועד להיות הטנק העיקרי של אוגדות השריון הגרמניות, בעל יכולת להעסיק ולהשמיד טנקי אויב.

ארבע חברות ניגשו למכרז: דיימלר-בנץ, קרופ, מאן וריינמטל (Rheinmetall). בחינת אבות הטיפוס של החברות השונות נמשכה ב-1936 ו-1937, ובאותה שנה נבחר הדגם של חברת דיימלר-בנץ. הטנק הראשון, פנצר III מסדרה A ירד מפס הייצור במאי 1937. באותה שנה יוצרו עשרה טנקים כאלה, מתוכם שניים לא חמושים. הייצור ההמוני של הטנק החל מן הטנקים מסדרה F, בשנת 1939. במקביל, נעשה נסיון ליצור אחידות בין שני דגמי הטנקים שיוצרו אז: הפנצר 3, שיוצר בידי דיימלר-בנץ, והפאנצר סימן 4, שיוצר בידי קרופ.

חלק נכבד מעבודת הפיתוח של הטנק היה כרוך במציאת פתרון מתאים למערכת מתלים של הטנק. בסימן A עד D נוסו כמה מתלים שהיו בנויים מקפיצי עלה, ואולם המתלה שנבחר החל מסימן E היה כזה של מוט פיתול. פנצר 3, כמו מקבילו הסובייטי, KV-2, היה מן הראשונים שעשו שימוש במוטות פיתול.

פנצר 3 היה אמור להיות טנק המערכה העיקרי של הצבא הגרמני. הטנק עלה על כל הטנקים בני דורו, אך עם כניסתם לשירות של הטנקים הסובייטיים החדשים יותר, KV-1 ו-T-34, הסתבר כי הוא נופל מהם. כדי להתמודד עם האיום החדש שודרג תותחו של הפנצר 3 לתותח KwK 39 L/60‏‏‏[4] בעל קוטר 50 מ"מ. גם שריונו של הטנק הוגדל, ואולם פתרונות אלו לא סייעו רבות בהתמודדות מול הטנקים הסוביטיים. כדי להמשיך ולהתמודד עם האיום, הוסבו חלק מהטנקים לתותחים מתנייעים, ובמקביל פותחו דגמי פנצר 4, סדרה G, בעלי תותח 75 מ"מ, מדגמים שונים‏‏‏[5].

ב-1942 יוצר פנצר 3 סימן N, ולו תותח KwK 37 L/24 בקוטר 75 מ"מ בעל מהירות לוע נמוכה. ייעודו היה לוחמה נגד חי"ר וסיוע קרוב; למרות זאת, נשא הטנק כמה פגזים בעלי מטען חלול, למטרות הגנה עצמית; פגזים אלו היו יכולים לחדור שריון בעובי 70 מ"מ עד 100 מ"מ.

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים A עד C של הטנק היו ממוגנים בשריון בעובי 15 מ"מ מכל הצדדים, עם שריון בעובי 10 מ"מ בחלקם העליון ו-5 מ"מ בגחון. תוך זמן קצר הסתבר שאין די בעובי זה; בסימנים D עד G עובה השריון בחזית ל-30 מ"מ, ובסימן H נוספו 30 מ"מ נוספים גם לשכבה זו לחזית הטנק ולחלקו האחורי. בדגם J היה מיגון בעובי 50 מ"מ בחזית ומאחור, ובסימני J המאוחרים יותר, כמו גם בסימנים L ו-M, נוספה שכבה נוספת של שריון בעובי 20 מ"מ על שכבה זו, בחזית התובה והצריח. מיגון נוסף זה נתן לפנצר עמידות בפגיעה מהחזית בפני רוב התותחים נגד טנקים שהיו בידי הצבא האדום והצבא הבריטי, למעט בירי מטווח קצר. לעומת זאת, צידי הטנק נותרו פגיעים מכלי נשק רבים שהיו בידי האויב, ובכלל זה מטולי רקטות אישיים נגד טנקים.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנצר 3 נועד להיות טנק שמטרתו לחימה בטנקים אחרים (בניגוד לפאנצר סימן 4, למשל, שנועד לכתחילה להיות טנק לסיוע לחיל רגלים). בשל כך, היה על הטנק לשאת תותח שיתאים למשימה זו, ובתכנון הראשוני נקבע שיישא תותח בקוטר 50 מ"מ. ואולם, מכיוון שתותח הנ"ט שהופעל באותו זמן על ידי חיל הרגלים היה בקוטר 37 מ"מ, הוחלט לשנות את קוטר התותח שבטנק לאותו קוטר, מטעמים של אחידות וסטנדרטיזציה. כפשרה, נותר הצריח שתוכנן לכתחילה, ואשר נועד לשאת תותח גדול יותר; החלטה זו איפשרה לפנצר 3 לקלוט שינויים עתידיים ולהאריך את משך חייו המבצעיים.

פנצר 3, סימנים A עד E, וכמה מהטנקים מסימן F, נשאו תותח KwK 36 L/46.5 בקוטר 37 מ"מ. היה די בחימוש זה במערכות שהתהלו בשנים 1939 ו-1940. ואולם, ככל שהתקדמה המלחמה היה צורך בחימוש בקוטר גדול יותר, וסימנים F עד M נשאו תותח KwK 38 L/42 או KwK 39 L/60, שניהם בקוטר 50 מ"מ, שהיו יעילים יותר נגד טנקי האויב, שהמיגון שלהם הלך והשתפר.

למרות שפנצר 4 נועד להיות טנק סיוע, הרי כבר בשנת 1942 התהפכו היוצרות; תורת הלחימה שגרסה את הצורך בקיומם של שני סוגי טנקים - ללוחמה בשריון ולסיוע לחי"ר - הסתברה כמיושנת, והפנצר 4 צויד בתותח שאיפשר לו גם לוחמה בשריון; טנק זה הסתבר כמוצלח יותר מפנצר 3 ובעל פוטנציאל רב יותר לשדרוג, ופנצר 3 החל להידחק לתפקיד משני יותר. בפנצר 3 סימן N הורכב תותחו של פנצר 4, סימן A עד F, תותח מסוג KwK 37 L/24 בקוטר 75 מ"מ, בעל מהירות לוע נמוכה.

בכל הסימנים המוקדמים של פנצר 3, עד סימן F, הותקנו שלושה מקלעים מדגם Maschinengewehr 34 (נקרא בצה"ל מגל"ד) בקוטר 7.92 מ"מ: שני מקלעים הותקנו במקביל לתותח, ומקלע שלישי בתובה. מסימן G ואילך היה רק מקלע אחד מקביל לתותח ואחד בתובה.

מנוע מייבאך HL 120

ניידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנצר 3 בדגמיו הראשונים (סימנים A עד C) הונעו במנוע מייבאך HL 108 TR בעל 12 צילינדרים, שייצר 230 כוחות סוס. מנוע זה איפשר לטנק לנוע במהירות מקסימלית של 32 קמ"ש, לטווח של 150 קילומטרים. הדגמים המאוחרים יותר הונעו במנוע מייבאך HL 120 TRM, גם הוא בעל 12 צילינדרים, שייצר 320 כוחות סוס. המהירות המרבית השתנתה מדגם לדגם, בכפוף למיכון, לסוג התותח, ולטיפוס תיבת ההילוכים שהותקנה, ואולם באופן כללי נעה בסביבות 40 קמ"ש. הטווח נותר כשהיה, 150 ק"מ.

היסטוריה קרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק לחם במערכות בפולין, צרפת, צפון אפריקה וברית המועצות. גם בזמן הפלישה לנורמנדי ואף במבצע מרקט גארדן, בספטמבר 1944, עדיין היו כמה מן הטנקים מדגם זה בשירות.

בזמן המערכה בפולין ובצרפת היוו טנקי פנצר 3 חלק קטן בלבד מהכוחות המשוריינים של גרמניה, רובם מסימנים A עד F, בעלי תותח 37 מ"מ. יחד עם זאת, אלו היו הטנקים הבינוניים הטובים ביותר שהיו בידי הגרמנים, ועלו על הטנקים שהיו בידי הצבאות שמולם נלחמו.

בעת מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, היה הפנצר 3 הטנק החשוב ביותר בצבא הגרמני מבחנית מספרית. הטנקים שהופעלו בשלב זה היו מסימן E ו-F, שהתותח שלהם שודרג לתותח L42 בעל קוטר 50 מ"מ; בנוסף, הופעלו טנקים מסימן G ו-H, עם אותו תותח. גם בצפון אפריקה הופעלו טנקי פנצר 3 עם תותח זה. הטנקים הסוביטיים מדגם T-34 ומסוג KV שהחלו להופיע באותו שלב היו טובים מהפנצר 3, אך רובם של הטנקים הסוביטיים היו עדיין מדגמי T-26 ומסדרת BT, שנפלו מן הפנצר 3. איכותו של הטנק הגרמני, בנוסף לאימון הטוב יותר של צוותי הטנקים הגרמניים, המיומנות הטקטית הטובה יותר של המפקדים הגרמניים והנדסת האנוש הטובה יותר בטנקים הגרמניים הביאה ליחס השמדות של 6:1 לטובת הגרמנים.

פנצר 3 סימן G שנלכד על ידי חיילים בריטיים בצפון אפריקה

עם הופעתם של הטנקים הסוביטיים החדשים ניתנה עדיפות לחימושם מחדש של טנקי פנצר 3 בתותחים משופרים מדגם L/60, בקוטר 50 מ"מ. סימנים 1 J עד M קיבלו את התותח החדש, יחד עם מיגון טוב יותר. גרסאות אלה של הפנצר 3 הופיעו במהלך 1942 ו-1943; טנקים אלה היו יכולים להתמודד מול טנקי T-34 בטווחים רגילים, ומול הטנקים הכבדים מסדרת KV היו טנקי פנצר 3 יכולים להילחם בעזרת פגזים מיוחדים מטונגסטן, בעלי מהירות גבוהה במיוחד. מול חי"ר הנושא אמצעי נ"ט נוספו לטנקים אמצעי מיגון שונים. ואולם, למרות שיפורים אלה הלך הטנק ונדחק לתפקידים משניים, וזאת בשל הכנסתם לשירות של טנקי הפנצר 4 המשופרים, שעלו על טנקי הפנצר 3, ובמיוחד כניסתם לשירות של טנקי הפנתר.

אחד מיתרונותיו של הפנצר 3 היה הצריח שלו, שתוכנן לשלושה אנשי צוות: מפקד, טען ותותחן. תכנון זה איפשר למפקד הטנק להתמקד בניהול הקרב. ברוב הטנקים שקדמו לפנצר 3 היו בצריח שני אנשי צוות, או אפילו אחד; הדבר הכביד מאד על המפקד, שנדרש גם לטעון את התותח או לירות בו, ופגע מאד בתפקוד הטנק. גם טנקים שנראו מרשימים מאד "על הנייר" נפגעו מאד מתכנון זה.

שלדתו של הפנצר 3 הייתה הבסיס לתותח הסער ומשחית הטנקים שטורמגשיץ (Sturmgeschütz) III, הרק"ם החשוב ביותר של צבא גרמני במהלך המלחמה.

הייצור הסתיים בשנת 1943, אך גרסאות מסוימות של הטנק יוצרו עד סוף המלחמה, בהן טנק המותאם לפיקוד. בסך הכול יוצרו במלחמת העולם השנייה כחמישה עשר אלף טנקים מסוג זה.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנצר 3 עם ציוד לצליחת נתיבי מים
  • פאנצר 3 A,B,C,D - דגמי טרום ייצור מבצעי. 75 כלים מדגם זה יוצרו בשנים 1938-1937.
  • פאנצר 3 E,F - דגמים מבצעיים, עם תותח 37 מ"מ (שודרג לאחר מכן ל-50 מ"מ). 531 כלים יוצרו בשנים 1940-1939.
  • פאנצר 3 G - תוספת שריון בבסיס התותח וחימוש תותח 50 מ"מ. 600 טנקים מסימן זה יוצרו בשנים 1941-1940.
  • פאנצר 3 H - תוספת לוח שריון של 30 מ"מ בחזית. 308 כלים יוצרו בשנים 1941-1940.
  • פאנצר 3 I - הוזכר בדו"חות מודיעין של בעלות הברית, אך כנראה לא יוצר בפועל.
  • פאנצר 3 J - הארכת התובה ושריון אחיד 50 מ"מ. 482 כלים יוצרו בשנת 1941.
  • פאנצר 3 J/1 - תותח 50 מ"מ עם קנה ארוך יותר. 1067 כלים יוצרו מסוף 1941 לאמצע 1942.
  • פאנצר 3 K - טנק פיקוד, עם צריח מותאם. נשא תותח 50 מ"מ.
  • פאנצר 3 L - שריון 50 מ"מ ותוספת לוחות 20 מ"מ. 653 כלים יוצרו בשנת 1942.
  • פאנצר 3 M - תוספת לוחות שריון בצריח ובצדדים וצינור מפלט ארוך לחציית מכשול מים. 250 כלים יוצרו בשנים 1943-1942.
  • פאנצר 3 N - דגמי J/L/M מצוידים בתותח 75 מ"מ. 700 טנקים שופרו בשנים 1943-1942.

כלים ייחודיים שהתבססו על פנצר 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טאוכפנצר (Tauchpanzer) 3- טניקם שהוסבו כ"טנקי צלילה", לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה (מבצע ארי-הים)
  • פנצרבפהלסוואגן (Panzerbefehlswagen) 3 - טנק פיקוד. מיגון כבר יותר, תותח דמה, מכשירי קשר ארוכי טווח.
  • ארטלרי-פנצרבאובאכטונגסוואגן (Artillerie-Panzerbeobachtungswagen) 3 - טנק לתצפית קדמית עבור ארטילריה. יוצרו 262 כלים מדגם זה.
  • פלאמפנצר (Flammpanzer) 3 סימן M - טנק להביור. 100 טנקים מדגם פנתר 3 סימן M הוסבו לדגם זה.
  • ברגפנצר (Bergepanzer) 3 - כמה טנקי פנצר 3 הוסבו לרכבי חילוץ משוריינים מדגם זה.
  • מיינראומר (Minenraumer) 3 - רכב לפינוי מוקשים, עם מזקו"ם מוגבה.
  • שטורמגשיץ (Sturmgeschütz) 3 - תותח סער ששימש גם כמשחית טנקים, תותח 75 מ"מ.

התותח המתנייע הסובייטי SU-76 היה מבוסס גם הוא על תכנון שלדות טנקי פנצר 3 שנלכדו בידי הרוסים והועתקו. כ-1,200 כלים מסוג זה יוצרו ב1943 על ידי הצבא האדום: הצריח הוסר, ובמקומו הותקן תותח 76 מ"מ עם יכולת צידוד מוגבלת. בחזית הצריח הותקן מיגון בעובי 60 מ"מ, בחזית התובה - בעובי 50 מ"מ, ובצידיה מיגון בעובי 30 מ"מ.

גם יפן רכשה מגרמניה שני טנקי פנצר 3, כנראה כדי ללמוד מן התכנון הגרמני. ואולם, מכיוון שעיקר המאמץ הטכנולוגי היפני היה מופנה לחילות האוויר והים, לא נעשה רבות עם טנקים אלה. שני הטנקים לא סופקו ליפן עד 1943, ואז הייתה הטכנולוגיה של הטנק מיושנת למדי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כחלק משיתוף פעולה שנחתם בין נציגים גרמנים לנציגים סובייטים בשנות ה-20, הוקם מרכז אימון חשאי לטנקים ב-1928 בעיר קאזאן על גדות הוולגה. בית ספר זה יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים ולנסות דגמי טנקים שונים. מתוך הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו מאת אורגיל דאגלס, הוצאת מערכות 1980, עמ' 94.
  2. ^ Spielberger, Walter (1993). Panzer IV and its variants .Schiffer Publishing LTD, p.10
  3. ^ Guderian, Heinz. Panzer Leader, Da Capo Press (2002), p.28
  4. ^ ‏להסבר לגבי אפיון התותח ראו בערך קליבר. KwK הוא קיצור לKampfwagenkanone, תותח (של) רכב קרבי. ‏
  5. ^ ‏בין דגמי התותחים שהותקנו: KwK 40 L/43 ו-‏KwK 40 L/48

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]