גלעין כדור הארץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוקיינוס קרום כדור הארץ קרום כדור הארץ מעטפת כדור הארץ גלעין כדור הארץ תחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג תחום אי הרציפות ג'פריס אסתנוספירה ליתוספירה תחום אי הרציפות מוהו
תרשים אינטראקטיבי של מבנה כדור הארץ


גלעין כדור הארץ או ליבת כדור הארץ הוא חלק מהגאוספירה וכולל החומר הנמצא במרכז כדור הארץ, מעומק של 2,900 קילומטר מתחת לפני השטח. סביב הגלעין נמצאת מעטפת כדור הארץ, כשביניהם מפריד תחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג.

תכונות הגלעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטר הגלעין הוא כמחצית מקוטר כדור הארץ, ומסתו 32.4% ממסת כדור הארץ.

שלא כמו חומרי הקרום והמעטפת הנחשפים על פני כדור הארץ או נפלטים כלבה, אין אמצעים ישירים לבחינת הרכבו של הגלעין.

על פי חישובים מתמטיים שונים, וכן על פי חישוב מהירות הגלים הסיסמיים באזור זה, צפיפות החומר בגלעין היא 10-‏13 גרם לסמ"ק. צפיפות זו מחייבת את שכיחותם של יסודות מתכתיים כבדים בגלעין, ששקעו לשם במשך השנים. החוקרים מציעים את היסודות: ברזל, ניקל ומעט קובלט, כיסודות הסבירים ביותר להימצאותם בגלעין. בין השאר, הם נעזרים בתאוריית הדינמו, לפיה חייב להיות בגלעין יסוד מוליך חשמל. החוקרים גם מצאו שישנה הקבלה כימית ומינרלוגית מסוימת בין שלושת סוגי המטאוריטים: האירוליטים, הסידרוליטים והסידריטים, לבין שלוש השכבות של כדור הארץ: הקרום, המעטפת והגלעין. לפי הקבלה זאת הגלעין צריך להיות מורכב מאותו חומר שממנו מורכבים הסידריטים, הברזל. בגלל שכיחות מתכות אלה בגלעין נהוג לכנותו גם "ניפֶה" – הלחם הסמלים של ניקל (Ni) וברזל (Fe), המשמש לתיאור ההרכב הגאוכימי של הגלעין.

במרכז הגלעין מגיעה הטמפרטורה ליותר מ-6,000 מעלות צלזיוס.‏[1] מקור החום הוא בחלקו תוצאה מכוח הכבידה שיוצר לחץ רב והופך לאנרגיית חום ובעיקרו התפרקויות רדיואקטיביות של איזוטופים בעלי מחצית חיים ארוכה מאוד.

תאוריית הדינמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים סכמטי של פנים כדור הארץ. מקור המגנטיות בגלעין החיצוני הנוזלי (Liquid outer core) מסומן בצבע צהוב
התפשטות גלים סיסמיים בחתך של כדור הארץ
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תאוריית הדינמו

בגלעין כדור הארץ שוררת טמפרטורה הגבוהה מאוד מנקודת קירי, הנקודה שבה מתבטלת המגנטיות הטבעית של החומר. לכן, משערים שהשדה המגנטי של כדור הארץ נוצר כתוצאה מהתחככות וסיבוב הגלעין החיצוני הנוזלי על הגלעין הפנימי המוצק, תנועה היוצרת זרמים חשמליים, בדומה לדינמו, ולפיכך גם שדה מגנטי.

גלעין פנימי וחיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניתוח המהירות של גלים סיסמיים בגלעין, עולה שקיים תחום אי רציפות נוסף בתוך הגלעין בעומק של בין 4,980 ל-5,120 קילומטר מתחת לפני השטח, תחום אי הרציפות ג'פריס. תחום זה מבדיל בין גלעין פנימי מוצק, לבין גלעין חיצוני נוזלי. מסת הגלעין הפנימי הוא 1.7% ממסת כדור הארץ. מסת הגלעין החיצוני, לעומת זאת, הוא 30.7% מכלל מסת כדור הארץ. הגלעין הפנימי נשאר מוצק על אף הטמפרטורה הגבוהה (למעלה מ-6,000 מעלות צלזיוס), הודות ללחץ העצום המופעל עליו אשר גורם לו לחצות את נקודת ההתכה (העומדת שם על 4,300 מעלות בגלל תנאי הלחץ). בגלעין הפנימי מזוהה "גלעין עמוק" ברדיוס של 300 קילומטר, שהוא בעל תכונות פיזיקליות שונות מאלה של שאר הגלעין.‏[2]

תאוריית הגלעין המחוספס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זו טוענת שפני הגלעין הפנימי המוצק אינם חלקים, וכי ישנם זיזים הבולטים מפניו וחודרים לגלעין החיצוני. התאוריה, המבוססת על תאוריית הדינמו, הוצגה על ידי גודונסון, קלייטון ואנדרסון ב-1986 במסגרת כנס האגודה האמריקנית לגאופיזיקה. התאוריה קיבלה תמיכה בעזרת חישוב שינויי מהירותם של גלים סיסמיים בגלעין, והיא מסבירה תופעות שונות:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Encyclopedia of Geology, Richard C. Selley, Robin Cocks, Ian Plimer (Editors), Elsevier Academic Press, First edition 2005, ISBN 0-12-636380-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]