דה בירס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דה בירס
לוגו דה בירס
סוג: חברה פרטית
שנת הקמה: 1888
משרד ראשי: לוקסמבורג
מייסדים: ססיל רודז
אנשי מפתח: מרק קוטיפני, יושב ראש
פיליפ מילייה, מנכ"ל
מוצרים עיקריים: כרייה וסחר ביהלומים
www.debeersgroup.com

דה בירס (De Beers) הוא שמו של תאגיד לכרייה וסחר ביהלומים שבסיסו ביוהנסבורג ובלונדון השולט על רוב שוק היהלומים בעולם, לרבות כרייה, שיווק היהלומים הגולמיים, וייצור יהלומים מלוטשים.

דה בירס נוסדה ב-13 במרץ 1888 על ידי ססיל רודז וצ'ארלס רוד במימון בנקאי מצד משפחת רוטשילד. בשנת 1927, ארנסט אופנהיימר, מהגר יהודי-גרמני שהקים את ענקית הכרייה אנגלו אמריקן, השתלט על החברה ובמהלך המאה ה-20 משפחת אופנהיימר הייתה לבעלת השליטה העיקרית בחברה.

כריית היהלומים של דה בירס מתבצעת בבוטסואנה, נמיביה, דרום אפריקה וקנדה.

היסטוריה של החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שם החברה הוא בשמם של יוהאן ניקולס ודידריק ארנולדס דה-ביר, שני חוואים אפריקאנרים שבחוותם, הסמוכה למפגש הנהרות אורנג' ו-ואל, נתגלו יהלומים. האחים לא יכלו להתמודד עם מחפשי היהלומים הנלהבים, ומכרו בשנת 1871 את חוותם (אותה רכשו ב-1860 תמורת 50 ליש"ט) ב-6,300 לירה שטרלינג לרודז ורוד, שחפרו בה 2 מכרות יהלומים וקראו את חברתם על שמם, לאחר שקנו גם את מכרות קימברלי.

החברה צמחה במהירות בשלהי המאה ה-19 משום שאופי המרבצים בדרום אפריקה שחייבו חפירה עמוקה בקרקע קשה חייבה השקעת הון וכורים עצמאים שהחלו בהפקת יהלומים לאחר שהתגלו היהלומים בקימברלי ב-1867 נאלצו למכור את זכויות הכריה לחברות כדה בירס. דה בירס בראשות ססיל רודז החלה לפעול ב-1880 ובשנת 1887 הייתה אחת מ 3 חברות כריה גדולות שחילקו בניהן את ההפקה. ססיל רודז קנה את אחת החברות (Compaigne Francaise des Mines de Diamant du Cap de Bon Esperance) ושנתיים מאוחר יותר איחד את החברה עם המתחרה היחידה שנותרה (Kimberly Central Mining Company) ליצירת חברת De Beers Consolidate Mines Limited הקיימת עד היום‏[1].

בשל דרישות כח האדם האדירות של הפקת היהלומים, מאמצע המאה ה-19 ועד סופה, בנתה דה בירס את בתי הכלא הפרטיים הראשונים בדרום אפריקה. החברה בנתה את מבני בתי הכלא ושילמה על כלכלת האסירים תמורת הזכות להשתמש בהם כפועלי מכרות. בסוף המאה ה-19 מעריכים כי 10,000 אסירים עבדו מדי יום במכרות דה בירס.

נוסף לשליטה בהפקת היהלומים חברת דה בירס מבקרת גם את השיווק והעיבוד. רודז, שחשב שהמחיר שדה בירס מקבלת מסוחרים עצמאים עבור היהלומים נמוך החליט למכור את היהלומים רק לסינדיקט קוני היהלומים של לונדון שנוסד בשנת 1893. באופן זה רק סוחרים שהחברה מזמינה יכולים לרכוש חבילות יהלומים בהיקף ובמחיר קבועים‏[1]. בשנת 1994 נתבע התאגיד על ידי מחלקת המשפטים של ארצות הברית באשמת קיום הגבל עסקי בקביעת מחירי היהלומים הגולמיים. ב-14 ביולי 2004 הודתה דה בירס באשמה ושילמה 10 מיליון דולר קנס, זאת כדי לאפשר לה פעולה ישירה בארצות הברית, לאחר שנים של מכירות דרך מתווכים.

המסורת של הענקת יהלום במתנה לאירוסין טופחה היטב במסע פרסום מוצלח שיזמה החברה החל ב-1938 כדי לשמור על ביקוש ליהלומים שהתמוטט בעקבות השפל הכלכלי, הקמפיין, שנוהל בידי ג'רולד לוק (Gerold M. Louck), התבסס על קשר עם אולפני הסרטים ומגזינים. מסע זה לווה בסיסמת הפרסום שהייתה למטבע לשון : "יהלומים הם לנצח". אופן פרסום זה התברר כיעיל, ותוך 3 שנים בלבד עלה הביקוש ליהלומים ב-55%‏[2] וקיבע בתרבות הפופולרית את הקשר בין יהלומים לרומנטיקה.

דה בירס משווקת סדרות של יהלומים ממכרותיה, שרובם בדרום אפריקה ובבוטסואנה.

בשנת 2001 יצא הסרט התיעודי "יהלומים וחלודה", המתעד את חייהם של פועלים קשי יום מרחבי העולם העובדים על ספינת יהלומים העוגנת לחופי נמיביה. הסרט חושף את הניצול וההשפלה של תאגיד דה בירס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]