הארייט ביצ'ר סטואו
הארייט ביצ'ר סטואו (באנגלית: Harriet Beecher Stowe; 14 ביוני 1811 - 1 ביולי 1896) הייתה סופרת אמריקנית ידועה בשל ספרה אוהל הדוד תום.
ביצ'ר סטאו נולדה בקונטיקט. אביה היה כומר קלוויניסטי אדוק. הרייט הייתה אחת מאחד עשר ילדים. היא הייתה מורה זמן מה. בסינסינטי פגשה בעבדים שחורים ומאוחר יותר נטלה חלק בפעילות להברחת עבדים מהדרום. ב-1843 הוציאה את ספרה הראשון מייפלאואר.
לספר אוהל הדוד תום הייתה השפעה גדולה על דעת הקהל בארצות הברית כנגד תופעת העבדות, שהייתה הגורם העיקרי למלחמת האזרחים בין מדינות הצפון, שרצו לבערה, לבין מדינות הדרום, שדגלו בה ושכלכלתן התבססה עליה.
הספר יצא לאור בשנת 1852, כשמונה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים. בספר יש תאור קשה של יסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ומגיע בסופו של דבר להיות עבדו של אדון אכזר ורע לב. הוא לא מוחה ומקבל עליו את הדין למרות ההשפלות והמכות. הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים בעתון נשיונל אירא. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקניים לגבי הדפסתו בספר, אך משפורסם אזלו עותקיו מהשוק במהירות, ובתי דפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף.
מספרים כי הארייט ביצ'ר סטואו אמרה: "לא אני כתבתי את אוהל הדוד תום. אלוהים הכתיב לי את הסיפור ואני רק רשמתי את המילים מפיו".
לאחר שספגה ביקורת מצד תומכי העבדות, לפיה הספר אינו מבוסס על עובדות, פירסמה ביצ'ר סטואו את המפתח לאוהל הדוד תום, אשר הציג את הרקע העובדתי ליצירתה.
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פגש אברהם לינקולן את הסופרת ואמר לה בבדיחות הדעת "אז את האשה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה". במלחמה זו נפצע קשה בנה של ביצ'ר סטואו. פציעה זו מהווה רק חלק מן הטרגדיות שמשפחתה ידעה, שכן שלושה ילדים אחרים שלה (מתוך שבעה) מתו בנסיבות טראגיות.
הספר חלף עם הרוח נכתב כניסיון להתוכח עם התיאורים המובאים באוהל הדוד תום.
[עריכה] ספריה
- המֵיפְלַאוֶּר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים (1843)
- בקתת הדוד תום או החיים בין דלי אדם (1852. תר' אברהם זינגר בשם אוהל תֹם או החיים בין עבדי עולם, ורשה 1896; אשר ברש בשם אוהל הדוד תום, 1927; אליהו מייטוס בשם בקתתו של הדוד תום, 1952; שלמה סקולסקי, 1955; עדה צרפתי, 1969; רפאל אלגד, 1993; יעל רון-לרר, 2007) — תלאותיו של עבד שחור ירא-שמים, שעבר מרשותם של אדונים נדיבים לידי בעלים אכזריים, סבל ייסורים על לא עוול בכפו, ובבוא הישועה הוא גווע וסולח למעניו. הספר ודמויותיו נהפכו למיתוס לאומי (אם כי "הדוד תום" נהפך גם, בעיקר בפי השחורים, כינוי-גנאי לעבד המתרפס לפני אדוניו).
- מפתח ל"בקתת הדוד תום" (1853) — מסמכים ועובדות ששימשו לסופרת רקע לספרה.
- דְרֶד: סיפור מן הביצה הגדולה והמדכאת (1856)
- השר חוזר (1859)
- פנינת האי אור (1862) — חיי משפחה לחוף מיין.
- אגנס בת סורנטו (1863)
- שועלים קטנים (1866) — סיפורים קצרים.
- צ'רלי שלנו ומה לעשות בו (1869)
- אנשי העיר העתיקה (1869)
- תלתלית-ערבה קטנה (1870) — ידידות בין ילדה כפרית לנערה עירונית.
- ליידי ביירון זכאית (1870)
- אשתי ואני (1871)
- עריצות ורודה ולבנה (1871)
- כפות תמרים (1873)
- אנו ושכנינו או רשימות מרחוב בלתי-אופנתי (1875)
- גיבורות התנ"ך (1878)
- נשים מפורסמות (1884)
[עריכה] לקריאה נוספת
- אוריאל אופק, מרובינסון ועד לובנגולו, מסדה, 1973
