אברהם לינקולן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם לינקולן
(12 בפברואר 1809; חווה במחוז הארדין שבקנטקי, (כיום מחוז לרו) - 15 באפריל 1865; בית פטרסן שבוושינגטון די. סי.) (בגיל 56)
Abe Lincoln
אברהם לינקולן
שם בשפת המקור Abraham Lincoln
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה אחוזת הקבר של לינקולן בספרינגפילד שבאילינוי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-16
תקופת כהונה 4 במרץ 1861 - 15 באפריל 1865 (4 שנים ו-6 שבועות)
סגן האניבל המלין (1861-1865), אנדרו ג'ונסון (1865)
הקודם בתפקיד ג'יימס ביוקנן
הבא בתפקיד אנדרו ג'ונסון

אברהם לינקולןאנגלית: Abraham Lincoln‏‏[1], נהגה: אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן; 12 בפברואר 1809 - 15 באפריל 1865) היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית ומגדולי האישים בתולדותיה. לינקולן כיהן כנשיא משנת 1861 ועד למותו, ונחשב לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על תולדות ארצות הברית. השפעות פעולותיו כנשיא ניכרות עד היום. כך למשל, ביטול העבדות, וחיזוק אחדות ארצות הברית באמצעות מניעת פילוגה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית.

לינקולן, שקודם לנשיאותו היה חבר בית הנבחרים מטעם מדינת אילינוי, היה הנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. הוא היה מנהיג מדינות הצפון בעת מלחמת האזרחים, והוביל לניצחונן. בסוף המלחמה חתם על התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית המבטל את העבדות בארצות הברית. באפריל 1865, בעת ביקורו בתיאטרון, נרצח על ידי מיליטנט דרומי בשם ג'ון וילקס בות'.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ושירותו בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינקולן נולד בחוה במדינת קנטקי למשפחת איכרים אמידה שהתרוששה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה, שם עסק בכל המלאכות הקשות והתחשל. בתקופה זו לא היה חינוך כללי מטעם המדינה, ולינקולן, שלמד פחות משנה אחת בבית הספר, היה צמא לקריאה ולקניית ידע ורכש השכלה בכוחות עצמו.

עקב ההידרדרות ביחסים שבין הלבנים לאינדיאנים באזור, קרא המושל לגיוס צבאי. לינקולן התגייס, נבחר על ידי אנשי פלוגתו לשמש להם כסרן וכמפקד הפלוגה. פלוגתו שימשה כעתודה ולא השתתפה בקרבות. לאחר שלושים יום כשסיים את חובתו לשירות צבאי, גויס ל-50 ימי צבא נוספים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1842 נישא למרי טוד, בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן שהיה בן איכרים, אשתו הייתה בת למשפחה אמידה, אביה היה איש עסקים ובן החברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ולמדה שם צרפתית, נגינה, ריקוד ונימוסים חברתיים. היא הייתה שונה ממנו בהיבט נוסף, בניגוד לטבעו האיטי והמיושב, הייתה מרי פזיזה והפכפכה. היה לה מזג קשה, ולינקולן היה מתנצל בפני אנשים שכעסה עליהם‏[2].

לזוג נולדו ארבעה בנים. ב-1 באוגוסט 1843 נולד בנו הבכור, רוברט טוד לינקולן, הבן היחיד של לינקולן שהגיע לשיבה טובה, ואף שימש כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בשנים 1881-1885. ב-1847 נולד בנו השני, אדוארד בייקר, שמת בשנת 1850. באותה שנה נולד בנו השלישי, ויליאם וואלאס. הוא מת ב-1862. בנו הצעיר תומאס (שכונה טאד), נולד ב-1853 עם חך שסוע ובשל כך דיבורו היה לקוי, אך חיסרון זה הגדיל את חנו בעיני אביו. תומאס מת בשנת 1871.

מקצועות קודמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מה עבד לינקולן כחנווני, ואחר כך כמודד קרקעות. לאחר מכן החל ללמוד משפטים. אחרי קבלת תואר עורך דין הפך לעורך דין מצליח של אליטת ההון הוויגית של ניו אינגלנד ושל שיקגו, ובמיוחד נחשב לעורך דינם של בעלי העניין בסלילת מסילות רכבת בארצות הברית. כעורך דין הוא הצטיין בכושר הסברה, וכושר שכנוע בדיון לפני בית המשפט.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1846 נבחר לינקולן מטעם המחוז ה-7 של מדינת אילינוי לבית הנבחרים. לינקולן היה חבר בוועדת הדואר, ובוועדת ההוצאות של משרד ההגנה. הוא כמעט לא החסיר ישיבות, והיה נמרץ ופעיל.

כחבר קונגרס תקף לינקולן את רעיון "הייעוד הגלוי" לפיו על ארצות הברית להתפשט ולהפיץ את ערכיה מערבה, משום שלדעתו עדיף היה לשפר את המצב הכלכלי בגבולות הנוכחיים ולא לפזרה על עוד שטחים. בשל כך התנגד למדיניות הנשיא המכהן ג'יימס פולק ולהכרזת מלחמה על מקסיקו, והצביע יחד עם חבריו למפלגה הוויגית נגד ההכרזה שהמלחמה צודקת ונחוצה, אך כשעלו לסדר היום הצעות תקציב למימון המלחמה, הוויגים, ולינקולן בתוכם, תמכו בהן.

חבר הקונגרס אברהם לינקולן (דיוקן משנת 1846)

מאז תחילת פעילותו המדינית קיווה לינקולן לראות את הנרי קליי כנשיא, אך בערב הבחירות לנשיאות של שנת 1848 הבין שאין לקליי סיכוי להיבחר למועמדות המפלגה. הוויגים היו נחושים לתמוך בזכארי טיילור כמועמדם לנשיאות, משום שפרסומו כגנרל מוכשר וכושרו למשוך קולות קסמו להם. לינקולן תמך בו כברירת מחדל ועזר לו להיבחר, ובמידה רבה הודות להשפעתו תמכו הוויגים באילינוי במועמדותו של טיילור.

במסע בחירות שקיים למען מועמדות טיילור במסצ'וסטס הוא הופיע בבוסטון יחד עם ויליאם סיוארד מושל מדינת ניו יורק לשעבר. הערותיו של זה האחרון נגד העבדות השפיעו רבות על לינקולן, במיוחד לאור ניסיונו בתקופת מאבק הבחירות לקונגרס ולנשיאות.

במושב השני של הקונגרס ה-30, הודיע לינקולן כי בכוונתו ליזום חוק לשחרור ילדי שפחות שייוולדו בעתיד במחוז קולומביה, והתנה זאת בהסכמת תושבי המחוז, אך משראה שאין סיכוי שתתקבל הצעה זו הוא הסיר אותה. הוא תמך בהצעה שהתכוונה לאסור סחר בעבדים במחוז, אם כי אף זו נפלה.

לאחר שהמליץ על מועמדים שונים למשרות בממשלה והם לא נתקבלו, הוא נוכח בהשפעתו המועטת. בעקבות כך הוא חזר לעבודתו המשפטית בספרינגפילד שבאילינוי.

בעקבות הסערה הגדולה שנתעוררה לאחר שנתקבל חוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי והתאים לעניינם של תומכי העבדות, החלו המפלגות הגדולות להתפורר. אלפי דמוקרטים עזבו את מפלגתם באכזבה, והמפלגה הוויגית חדלה כמעט להתקיים כגוף כל ארצי. באופן טבעי החלו מתנגדי העבדות להתאחד, ובפברואר 1854 התכנסה קבוצת וויגים, דמוקרטים, ואנשי שחרור בויסקונסין שהכריזו על הקמת מפלגה חדשה שתתנגד להתפשטות העבדות אם החוק החדש יקבל תוקף. ביולי נתקבל השם "המפלגה הרפובליקנית" על ידי אסיפת המונים במישיגן. מצעה התבסס על עקרונותיו של תומאס ג'פרסון.

אחרי שנתקבל החוק ובתקופת המאבקים על החוקה בקנזס הרבה לינקולן לחשוב ולעסוק בסוגיית העבדות, הוא קרא ביסודיות את הוויכוחים בקונגרס, בדק בספרים, ורשם רשימות שנועדו לשימוש מאוחר יותר. הוא חזר לפוליטיקה במטרה לעודד ולחזק את כוחות הוויגים והעמיד את עצמו כמועמד לבחירות הקונגרס. עתה משכו נאומיו תשומת לב יותר מאי פעם, והוא נעשה נואם מבוקש. הסנאטור סטיבן דאגלס שתמך בעבדות חזר לאילינוי על מנת לחזק את עמדתו ולהגדיל את תומכיו, אך הוא נתקל בהתנגדות ובהאשמות. הוא יצא לנאום בספרינגפילד כדי להסביר את עמדתו, ולינקולן שהתנגד לחוק נאם שם למחרת בתשובה לנאומו, דאגלס עצמו השתתף בנאום התשובה. אחר כך נאם לינקולן עוד נאום בפאוריה ובמקומות נוספים. נימוקיו, יושרו ויישוב דעתו גרמו לו להיעשות בעיני בני אילינוי מועמד טבעי להחליף את הסנאטור שילדס בוושינגטון הבירה. במערכת הבחירות לסנאט לשנת 1855 היו סיכוייו להיבחר מצוינים אך הוא נכשל, והוא שב לעבודתו המשפטית.

ב-1856 סייע לינקולן לארגון כנס של כל מתנגדי חוק קנזס נברסקה. חששו שמא יבואו רק מעטים מקרב המתונים שבמתנגדי העבדות - עליהם נימנה, נתבדה, ונתברר שכל הזרמים המתנגדים לעבדות יוצגו שם כראוי - וויגים, דמוקרטים, אנשי שחרור, ואחרים. הוא נאם שם את אחד הגדולים בנאומיו בדבר חשיבותה של אחדות הסיעות השונות למפלגה חזקה. דבריו היוו יסוד למצע המפלגה. כך נוסדה המפלגה הרפובליקנית באילינוי, כאשר לינקולן הוא מראשיה.

זמן מה אחר כך בחרו הרפובליקנים בג'ון פרמונט כמועמדם לנשיאות, אך לינקולן, שניסה להתמודד על משרת סגנו של פרמונט, לא נבחר‏‏‏‏‏[3], ולמועמד נבחר ויליאם דייטון. בבחירות נבחר יריבם הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן. מאז 1854 הלך ונתפרסם שמו של לינקולן, והוא נעשה הפוליטיקאי הבכיר באילינוי, ועם התמודדותו למועמדות המפלגה לסגן הנשיאות נתפרסם שמו יותר ויותר.

במערכת הבחירות לסנאט יצא לשורת ויכוחים בסוגיית העבדות עם הסנאטור סטיבן דאגלס שהתמודד מולו, כשזה האחרון תומך בה ולינקולן מתנגד לה. ויכוחים אלו, שכונו עימותי לינקולן-דאגלס, פירסמו אותו ועשו אותו לפוליטיקאי ידוע ברמה הארצית, כס הנשיאות נעשה עתה בר השגה.

בשנת 1860 נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ובאותה שנה נבחר לנשיא.

תקופת הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום השבעתו של לינקולן (1861)

בבחירות שהתקיימו ב-6 בנובמבר 1860 נבחר לינקולן לנשיאות. לאחר ספירת הקולות נתברר שלינקולן קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר, אם כי שלושת המועמדים האחרים קיבלו יחד כמיליון קולות יותר מאשר לינקולן. עוד נתברר שגם אם כל המצביעים של המועמדים האחרים היו מצביעים למען מועמד יחיד, לינקולן היה מנצח, וזאת בשל שיטת הבחירות הנהוגה בארצות הברית, בה חבר האלקטורים הוא הבוחר את הנשיא. ללינקולן היו 173 אלקטורים בעוד שכל המועמדים האחרים צברו יחד 123 אלקטורים. באסיפה קיבל לינקולן את כל קולות האלקטורים של מדינות הצפון, פרט לאלו של ניו ג'רזי, אותם חלק עם סטיבן דאגלס.

מדינות הדרום חששו כבר קודם לעתיד קיומה של העבדות במדינותיהם, ותכננו פרישה מהאיחוד בשל החשש לביטולה במסגרת הקיימת של ארצות הברית. לאחר בחירתו של לינקולן, שהיה מתנגד ידוע לעבדות, גבר החשש והמתח. עוד קודם ליום הבחירות כמה מושלים, לא מעט סנאטורים וחברי קונגרס דרומיים היו בעד פרישה מהאיחוד במקרה שייבחר לינקולן. באותה תקופה, המניות בבורסה רשמו ירידה גדולה בערכן, ובנקים ועסקים נסגרו.

סנאטורים וחברי קונגרס ניסו למצוא נוסחה להסדר. נעשו ניסיונות פיוס, ואף כונסה ועידת שלום בוושינגטון אליה הגיעו כל מדינות הדרום, אך כל זה לא הביא לכדי תוצאה ממשית.

ב-20 בדצמבר, בתקופה שבין בחירתו של לינקולן לכניסתו לתפקיד, הכריזה קרוליינה הדרומית על פרישתה מארצות הברית. מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה ולואיזיאנה פרשו בעקבותיה. ב-1 בפברואר הצטרפה אליהם טקסס, ומכאן החלו הדברים להידרדר להתקוממות. המורדים תפסו מבצרים ומחסני נשק, הורידו את דגל ארצות הברית מעל בנייני הממשלה, והניפו את דגלי מדינותיהם במקומו.

תוך כדי הרכבת הממשלה הועלתה הצעה להציע משרת שר אחת למנהיג דרומי מוכר כאות לרצון טוב, ועל אף שלינקולן תהה אם יוכל בן דרום שמכבד את עצמו לעשות זאת ולהכתים בכך את מצפונו הוא הסכים לנסות, אולם פניותיו לכמה מועמדים בזה אחר זה לא הועילו. אנשי הדרום ראו באדוארד בייטס שנתמנה לתפקיד התובע כללי, ובמונטגומרי בלייר שנתמנה לשר הדואר, בוגדים. השניים האלו היו נציגי נאמני האיחוד במדינות הגבול.

ב-4 במרץ הושבע לינקולן לנשיאות. עם השבעתו היה לנשיא הראשון שנבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית.

בנאום השבעתו בוושינגטון לפני בניין הקפיטול (הבלתי גמור, כשמנוף גדול נישא מעל כיפתו) ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום ואמר: "אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה". עוד אמר, כי הפרישה של המדינות איננה חוקית, ועם זאת הוא לא ישתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים. (ציטוט מורחב יותר של הנאום מובא בסוף הערך)

המצב הידרדר, והמדינות הפורשות הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה. מלחמת האזרחים הייתה בלתי נמנעת.

בהוראתו של לינקולן לשגר אספקה לפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית ראו מדינות הדרום איום, והם לא היו יכולים לסבול עוד את פירוש הדבר: המשך נוכחות כוחות הצפון על אדמתם. מפקד כוחות הדרום במקום הגנרל בורגרד נצטווה לדרוש את כניעת כוחות הצפון שהחזיקו במצודה, ולאחר שלא הסתפקו בתשובתו של מפקד הכוח במקום רב סרן רוברט אנדרסן, פתחו כוחות הדרום באש על המצודה. אנדרסן וחייליו ענו באש, אך לא היו יכולים להחזיק מעמד, והם קיבלו את תנאי הכניעה שהציע הדרום. ב-14 באפריל יצא אנדרסן בראש פלוגה בת 90 איש לעבר הרציף שם עלו על אונייה שהפליגה לניו יורק.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקאית

המלחמה שפרצה הייתה קשה ומרובת קורבנות משני הצדדים. היא נמשכה קרוב לארבע שנים והתנהלה בין מדינות הדרום שדגלו בעבדות, שהייתה מקור שגשוגן הכלכלי, לבין מדינות הצפון שראו בעבדות פגם מוסרי שראוי להלחם נגדו.

הנשיא לינקולן עם גנרל ג'ורג' מקללן באוהל שלו, ליד שדה הקרב אנטיאטם ב-3 באוקטובר 1862. צלם: מת'יו בריידי

גנרל ג'ורג' מקללן מפקד כוחות הצפון נמנע לצאת לקרבות, אף על פי שכוחותיו היו גדולים פי כמה וכמה מכוחות הדרום, ולאחר שניסיונות שכנוע ופקודות מצד הנשיא לא הועילו מספיק פיטר אותו לינקולן. במרץ 1864 מינה לינקולן למפקד כוחות הפדרציה את יוליסס סימפסון גרנט, לאחר שזה הרשים אותו בהצלחותיו בקרבות שכללו בין היתר את כיבוש העיר ג'קסון בירת מדינת מיסיסיפי, וכיבוש ויקסבורג, שם לקח גרנט 38 אלף שבויים וכמאה תותחים. לינקולן העריך את גרנט בשל יוזמתו לצאת לקרבות, שלא כקודמיו לפיקוד שנמנעו לצאת לקרבות. הוא נלחם למרות קשיים רבים עד השמדתו המוחלטת של האויב. מעלה נוספת ראה הנשיא בגרנט בכך שהכיר בכפיפותו של הצבא לשלטון האזרחי, הכרה זו ראה הנשיא כחיונית למפקד צבאי.

בשנת 1863 ניצח הצפון בקרב גטיסברג, ניצחון שהיווה נקודת מפנה במלחמה. לאחר הניצחון, הגיע לינקולן לגטיסברג לחנוך בית הקברות לחללי הקרב, ונשא את נאום גטיסברג. במיוחד זכור המשפט בו סיים את הנאום: "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם, לעולם לא תימחה". נאום זה נלמד בבתי ספר בארצות הברית הן בשל חשיבותו ההיסטורית והערכית, והן בשל ערכו הרטורי.

במהלך המלחמה מת ויליאם, בנו של לינקולן, ממחלת השחפת. הייתה זו מכה קשה לו ולאשתו, והיא השפיעה עליהם עד סוף ימיהם.

לינקולן, שכל תקופת נשיאותו עמדה בסימן המלחמה, מצא זמן גם לעניינים אחרים. כך למשל חתם ב-30 ביוני 1864 על חוק, המקנה למדינת קליפורניה את הזכות לקבל לידיה את עמק יוסמיטי, ולהקים בו אזור פתוח לציבור, מה שהפך לימים לפארק הלאומי יוסמיטי.

ב-8 בנובמבר 1864 נערכו הבחירות לנשיאות. מול לינקולן, מועמד המפלגה הרפובליקנית, התמודד הגנרל ג'ורג' מקללן, מועמד המפלגה הדמוקרטית. כשהתבררו התוצאות כמה ימים אחר כך, נתברר כי לינקולן קיבל את מירב הקולות - שני מיליון ו-200 אלף. באסיפת הבוחרים קיבל רוב גדול יותר, וחוץ מקנטקי, דלוור וניו ג'רזי הוא זכה בכל המדינות, מה שזיכה אותו ב-212 קולות מול 21.

התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית

עד סוף ינואר 1864 ביטלו ארקנסו, לואיזיאנה, מרילנד ומיזורי את העבדות בתחומיהן. טנסי וקנטקי החלו לפעול גם הן לביטול העבדות.

עוד לפני סיום המלחמה הכריז לינקולן רשמית על שחרור העבדים במדינות המורדות. עתה דאג להכניס את התיקון ה-13 לחוקה שאוסר את העבדות בכל תחומי ארצות הברית, ולשם כך נדרש ששלושה רבעים מהמדינות יאשרו את התיקון המוצע. לאחר שבאפריל 1864 נדחתה הצעת התיקון לחוקה, ביקש הנשיא מהקונגרס בנאומו השנתי בדצמבר באותה שנה להעלות את ההצעה להצבעה חוזרת. בסוף ינואר עלתה הצעה עוד פעם, ולאחר עבודה מאומצת מאחורי הקלעים עלה בידי לינקולן להעבירה ברוב קטן, כש-120 קולות בעדה, 56 נגדה, ו-8 נמנעים, רק שלושה קולות חסרו כדי להפילה. משהקריא יו"ר הבית את התוצאות, קריאות שמחה פרצו מפי הקהל ביציע ובאולם, צירים קפצו ממקומותיהם בהתלהבות, ובחוץ ירתה סוללת תותחים מאה מטחים.

הנשיא אברהם לינקולן בשנת 1864

המלחמה המשיכה תחת פיקודו של גרנט, והניצחון היה קרוב. נעשו ניסיונות פשרה בין הדרום לבין הצפון, אך הם לא הועילו בשל התעקשותו של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייויס, שארצות הברית תכיר בקונפדרציה כמדינה עצמאית כתנאי לשלום, ואילו לינקולן לא הסכים לכך בשום פנים, אלא הסכים לשלום תוך הכרה בממשלה אחת, וחזרה לאחדות, ולארצות הברית. לינקולן העלה הצעה לממשלה לפצות את בעלי העבדים ב-400 מיליון דולר אם תפסיק המלחמה עד 1 באפריל. ההצעה נדחתה פה אחד, אף כי לינקולן קיווה שההצעה תסייע למנוע שפיכות דמים, וחיסול רגשות השנאה. זו הייתה נדיבות מצדו של לינקולן לחשוב בכיוון זה אחרי הניצחון אשר עמד לפתחו של הצפון.

ב-4 במרץ 1865 הושבע לינקולן לנשיאות בשנית. את נאומו הוא פתח במילים אלו: "בני ארצי! זו הפעם השנייה הריני בא להישבע אמונים ולקבל עלי את משרת הנשיאות. עתה אין משמעות כה רבה לנאום מפורט כבפעם הראשונה..." בהמשך דבריו אמר: "התקדמותנו הצבאית, בה תלוי עתה הכול, ידועה לכולכם היטב לא פחות משהיא ידועה לי, והריני מאמין כי יש בה כדי להשביע רצון ולעודד. תקוותנו לעתיד רמה ואין צורך לנבא על כך..." וסיים: "ללא רגשות שנאה כלפי איש, תוך רחמים כלפי הכול ואמונה בצדקתנו, כאשר נתן לנו להבינה, נוסיף לחתור במלוא התוקף לסיום המלאכה בה אנו עוסקים, לחבוש את פצעי האומה, לדאוג לאלה אשר נשאו את עול המלחמה על שכמם לאלמנותיהם ויתומיהם, ולעשות הכול להשגתו והתמדתו של שלום צודק ונצחי לנו ולכל העמים".

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באפריל 1865 הודיע המצביא גרנט לנשיא על כניעתו של רוברט לי מפקד כוחות הדרום, לפי תנאיו של גרנט. הובטחה לו ולחייליו חנינה והאפשרות לחזור לבתיהם, יחד עם נשקם וסוסיהם. תנאים אלו היו לפי הוראותיו הנדיבות של הנשיא, ועל פי רצונו. הוא לא היה מרוצה מכך שכמה מחברי מפלגתו דיברו על לקיחת נקם מהדרום. נציגי מדינות הדרום שהוקמו על ידו מחדש לא הורשו לחזור לתפוס את מקומותיהם בקונגרס. נשמעו דיבורים על שלילת זכויות בחירה ויחס אל מדינות הדרום כאל שטחי כיבוש.

מטחי תותחים ירו עם שחר בוושינגטון הבירה, עיתוני הבוקר הודיעו בכותרות גדולות על הידיעה המשמחת, עסקים שבתו, דגלים נתלו על הבתים והמונים יצאו לרחובות, מתאספים לפני הבית הלבן. לינקולן הופיע בחלון, ובנו טד, נפנף בשמחה בדגל דרומי שבוי. הנשיא, שהיה מרוצה אך עייף מאד, דחה את נאומו לליל המחרת. בנאומו למחרת בלילה דיבר הנשיא על פייסנות וסליחה למדינות הדרום. עתה נתכוון הנשיא לאחד את העם תחת ממשלת שלום יציב ובטוח, ולשקם את המדינה מהריסות ונזקי המלחמה.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח לינקולן
התא בו נרצח לינקולן, תיאטרון פורד, וושינגטון
המיטה בבית פטרסן עליה מת לינקולן

ב-14 באפריל 1865, ימים ספורים לאחר כניעת כוחות הדרום, ישב הנשיא בתא הנשיאותי בתיאטרון פורד שבוושינגטון וצפה בהצגה "בן דודנו האמריקני". מתנקש חדר לתא הנשיאותי, ירה בראשו של הנשיא, וקפץ אל הבמה תוך כדי שהוא שובר את רגלו. הוא צעק בלטינית: "Sic semper tyrannis" (כך תמיד לרודנים)‏[4], על פי גרסה אחרת צעק: "זוהי נקמת הדרום". בחסות המהומה שהתפתחה הוא נמלט מהמקום.

לינקולן נפצע קשה ונכנס לתרדמת. הוא הועבר אל בית פרטי - בית פטרסן, שעומד מול תיאטרון פורד. רופאים, שרים, חברי קונגרס ופקידי ממשלה מילאו את החדר הקטן בו שכב. מזמן לזמן נתנו לו הרופאים סמים מעוררים והחליפו לו תחבושות להקל על הלחץ מעל מוחו. לאט לאט נחלשה נשימתו, ובשעה 07:22 בבוקר ב-15 באפריל 1865 הוא מת.

לאחר ההתנקשות ברח המתנקש ג'ון וילקס בות' לביתו של ד"ר סמואל מאד, שטיפל ברגלו השבורה. חיילי האיחוד רדפו אחריו, והוא מצא מסתור באסם טבק בחווה בוירג'יניה. לאחר שסירב להיכנע, הוצת האסם באש, והוא נורה בעת שניסה להימלט. החייל בוסטון קורבט ירה בו בניגוד להוראותיו של שר המלחמה אדווין סטנטון, שביקש לתפוס את בות' חי. למרות זאת קיבל החייל היורה כ-1,650 דולר - חלקו בפרס שהוכרז על ראשו של בות'.

בות' ביצע את הרצח מתוך דחף לחפות על כישלון הדרום במלחמה. במותו היה הנשיא לינקולן בגיל 56. בעקבות מותו לקתה אלמנתו בדיכאון.

קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרצונו של הממשל האמריקאי החליטה משפחתו של לינקולן לקוברו בספרינגפילד, ולא בסמוך לגבעת הקפיטול. גופתו של לינקולן הושמה במרתף קבורה בבית הקברות אוק רידג', על מנת להעבירה בבוא העת למשכן שיבנה.

לאחר שהגופה טולטלה במשך מספר שנים, ב-1874 הושלמה בנייתה של אנדרטת קבר לינקולן. המבנה נחנך ב-‏15 באוקטובר באותה שנה על ידי הנשיא יוליסס סימפסון גרנט, עת גופתו של לינקולן הועברה לשם והונחה בארון אבן במרכז קטקומבה. המקום הכיל גם כוכים שתוכננו להכיל את גופותיהם של בני משפחתו של לינקולן לאחר מותם.

בשנת 1875 אירע ניסיון לשדוד את הגופה לצורכי מיקוח. הניסיון נכשל אך בעקבותיו, במטרה למנוע את חטיפת הגופה פעם נוספת, הוצאה הגופה והוחבאה באזור בית הקברות עד לשנת 1876. בשנת 1900 שופץ האתר באופן נרחב.

אישיותו ודעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינקולן היה נואם מצוין ופוליטיקאי מוכשר ("הוא הנו האדם החזק של מפלגתו והטוב שבנואמי המערב" אמר עליו אחד הסנאטורים החשובים בזמן ההוא סטיבן דאגלס), יחד עם זאת הוא היה איש ישר, צנוע ונעים הליכות. מזכיריו העריכו כי היה מבלה שלושת רבעי מזמנו בפגישות עם אנשים. בעיקר היו אלו אזרחים מהשורה, בעוד שלפקידי ממשלה ואנשים בעלי השפעה הייתה הגישה אליו קשה יותר, והיה זה לא בלתי רגיל שסנאטורים חיכו לפגישה אישית עמו עשרה ימים. כינו אותו "אייב הישר".

שיטת ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינקולן אימץ רבות מעמדותיו של הנרי קליי. הוא החזיק בעמדות פדרליסטיות-וויגיות, שהדגישו את חשיבותו של שלטון פדרלי מרכזי חזק, במקום את זכויות המדינות באיחוד, כגרסתם של בעלי העמדות הג'פרסוניות. בנאום שנשא ב-16 ביוני 1858, קבע, כי

"בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד". (A house divided against itself cannot stand) (מרקוס 3, 25)

"איני מאמין שהברית הזאת תוכל להישאר דרך קבע חציה שקועה בעבדות וחציה חופשית. אינני מצפה לפירוקה של הברית - אינני מצפה לנפילתו של הבית - אבל אני מצפה לחיסולו של הפילוג."

עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינקולן התנגד לעבדות רעיונית ומעשית. רעיונית - הוא טען שהאבות המייסדים עצמם נתכוונו להגביל את העבדות וסבר שזוהי "זכותו הטבעית" של העבד להיות בן חורין. מעשית - הוא תמך בהצעות חוק להגבלתה ואף ניסה להציע הצעות מגבילות משלו. חזרתו לפוליטיקה הייתה בשל קבלת חוק קנזס נברסקה שגרם להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות, וכאשר שמע שהחוק נתקבל הוא נזדעזע, וחרדה עמוקה התעוררה בו "כפי שלא עורר בו דבר מעולם". למעשה הוא ביטל את העבדות על ידי ניצחון במלחמה והעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שמבטל את העבדות.

לינקולן לא נמנה עם הקיצוניים שבין אנשי השחרור, ואף התנגד להם. הוא לא התכוון לבטל מיד את העבדות לגמרי, אלא להגבילה למקומות בהם היא קיימת ולאוסרה בשאר הטריטוריות החדשות, כדי שעם הזמן היא תתבטל לגמרי. כאשר מת הנרי קליי (שיזם פשרה שנועדה לרפות את המתח בין מתנגדי העבדות לתומכיה, ונעזר בדניאל וובסטר ובסטיבן דאגלס להעבירה בקונגרס), אמר עליו לינקולן שהוא התנגד לעבדות, זאת אף שקליי החזיק בעבדים רבים. "הוא התנגד לעבדות מתוך עיקרון ורגש, אך הוא לא ראה, ככל איש פיקח אחר, כיצד ניתן לבטלה בבת אחת מבלי להעלות רעה קשה ממנה, העלולה להביא נזק רב עוד יותר למטרת חופש האדם עצמה". לינקולן התקיף את אנשי השחרור הקיצוניים, המוכנים "לשבר את ברית המדינות האלה לרסיסים, לקרוע לגזרים את חוקתה, ואולי אף לשרוף את התנ"ך עד לטופס האחרון ובלבד שלא תמשך העבדות ולו גם שעה אחת נוספת". בה במידה הוא גם גינה את הקיצוניים הדרומיים, שבתמיכתם בעבדות הריהם מתעלמים מתוקפה של הכרזת העצמאות כי "כל האנשים נוצרו שווים".

בדומה לשאר האבות המייסדים, ובדומה לרוב האוכלוסייה האמריקאית בזמנו, האמין לינקולן בעליונות גזעית של הלבנים והתנגד לשוויון זכויות של שחורים, מתן זכות הצבעה, נישואי תערובת, השכלה וכו'‏[5]. למעשה, אחד השיקולים המכריעים בהחלטה להילחם את מלחמת האזרחים היה החשש מפילוג ארצות הברית בעקבות שגשוג מדינות הדרום (בעלות העבדים). ייתכן ששיקול זה עמד בראש מעייניו אף יותר מרצונו לביטול העבדות מהפן המוסרי.

לינקולן היה מתומכי הגישה שחתרה למיגור העבדות בכל הטריטוריות החדשות של ארצות הברית. כרבים אחרים באותה תקופה, שאף לינקולן למצב בו המדינות החדשות המצטרפות לברית תהיינה בעלות אוכלוסייה לבנה בלבד, ללא תושבים שחורים כלל. תפישה זו הונעה משאיפה לצמצם את כוחו הפוליטי של הדרום הדמוקרטי, שהתבסס על עבודת עבדים, ומשאיפה מקבילה למנוע זרימת שחורים חופשיים למדינות החדשות, כדי למנוע התחרות שלהם על מקומות עבודה עם לבנים.

לינקולן מוטבע על מטבע סנט
לינקולן מופיע על שטר של חמישה דולרים
פסל של אברהם לינקולן ברמת גן

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הכלכלי אימץ לינקולן את עמדותיו המרקנטיליסטיות של הנרי קליי. התפישה המרקנטיליסטית גרסה כי כוחה של מדינה יועצם אם תוכל לאגור כמות גדולה ככל האפשר של מטילי זהב וכסף. הוא תמך תמיכה איתנה בכינונו של בנק מרכזי במתכונת ה"בנק של ארצות־הברית" שבוטל על ידי אנדרו ג'קסון; בהעלאה ניכרת של מכסי המגן, שהיו מקור הכנסתה העיקרי של הממשלה הפדרלית וסייעו בצמצום ייבואה של המדינה; ובמימון של הממשל הפדרלי לפרויקטים הנדסיים ותחבורתיים של "שיפור פנימי".

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם לינקולן מאת בנימין פ. תומאס. תרגום לעברית: א. מזר נרגל. הוצאת מסדה בע"מ תל אביב. 1962.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגייה באלפבית הפונטי הבינלאומי: /ˈeɪbrəˌhæm, ˈlɪŋkən/
  2. ^ בספר הביוגרפי "אברהם לינקולן" מאת בנימין תומאס, הוא כתב שהיום יודעים שמרי הייתה חולת נפש. עוד הוא כתב, כי להשערתו, רוב חייהם יחד היו מאושרים, למרות שמועות סותרות בעניין. הוא כתב שמזגה הקשה של אשתו תרם לעיצוב אישיותו של לינקולן. חייו בחברתה חישלו אותו לעמוד בלחץ נפשי רב, ותכונותיו הטבעיות - סבלנות, אורך רוח וסלחנות, התפתחו עקב כך.
  3. ^ GOP Convention of 1856 in Philadelphia‏, באתר US-History.org
  4. ^ על פי האגדה היו אלו מילותיו של מרקוס יוניוס ברוטוס בשעה שרצח את יוליוס קיסר.
  5. ^ לפי The Lincoln-Douglas Debates - 6th Debate Part I


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון · ג'ון אדמס · תומאס ג'פרסון · ג'יימס מדיסון · ג'יימס מונרו · ג'ון קווינסי אדמס · אנדרו ג'קסון · מרטין ואן ביורן · ויליאם הנרי הריסון · ג'ון טיילר · ג'יימס פולק · זאכרי טיילור · מילרד פילמור · פרנקלין פירס · ג'יימס ביוקנן · אברהם לינקולן · אנדרו ג'ונסון · יוליסס סימפסון גרנט · רתרפורד הייז · ג'יימס גרפילד · צ'סטר ארתור · גרובר קליבלנד · בנג'מין הריסון · גרובר קליבלנד · ויליאם מקינלי · תאודור רוזוולט · ויליאם האוורד טאפט · וודרו וילסון · וורן הרדינג · קלווין קולידג' · הרברט הובר · פרנקלין דלאנו רוזוולט · הארי טרומן · דווייט אייזנהאואר · ג'ון פיצג'רלד קנדי · לינדון ג'ונסון · ריצ'רד ניקסון · ג'רלד פורד · ג'ימי קרטר · רונלד רייגן · ג'ורג' הרברט ווקר בוש · ביל קלינטון · ג'ורג' ווקר בוש · ברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.