סיפור בהמשכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הקובץ השנים עשר של הרומן "דייוויד קופרפילד" מאת צ'ארלס דיקנס, אפריל 1850, כשפורסם במתכונת של סיפור בהמשכים

סיפור בהמשכים הוא רומן או נובלה, המופיע כסדרה מתמשכת בכתב עת או באתר אינטרנט, כאשר כל פרק מופיע זמן מה לאחר הפרק הקודם. לרוב, לאחר פרסום הסדרה יוצא הסיפור לאור בדפוס כספר בפני עצמו. בדרך כלל נכתב כל הסיפור על ידי סופר יחיד, אולם בסדרות המתפרסמות באינטרנט נוצר ז'אנר שבו קהל הקוראים משתתף בכתיבת הפרקים הבאים של הסיפור. טכניקת הסיפור בהמשכים משמשת גם ככלי חינוכי, בבתי הספר ובגני הילדים, שבהם מוקראים סיפורים מעת לעת, כחלק בלתי נפרד משיעורי העשרה וספרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה התשע-עשרה, טרם התקדמות הדפוס לממדים ולטכנולוגיה בני זמננו, היה מחירם של ספרים גבוה והם נחשבו כמעט כמוצר מותרות, שרק אנשים אמידים יכלו לרכוש לעצמם. ספרייה מכובדת בסלון הביתי הייתה מנת חלקם של עשירים בלבד. לעומתם, אנשי מעמד הביניים ומעמד הפועלים צרכו בעיקר עיתונים כחומר לקריאה. מצב זה הביא סופרים רבים, שרובם נמנו על מעמד הביניים, להתפרנס מכתיבתם של סיפורים בהמשכים עבור כתבי עת ועיתונים פופולריים. אחרים הפיצו בעצמם את ספריהם בקבצים חודשיים, שהתפרסו על פני שנה או שנתיים ונמכרו בדוכנים או נשלחו באמצעות הדואר ישירות למנויים קבועים.

סופרים מפורסמים, שספריהם הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הכלל-עולמית, החלו את דרכם ככותבי סיפורים בהמשכים. אחד הראשונים שבהם הוא צ'ארלס דיקנס, שהחל בשנת 1836 בהפצת ספרו הראשון, "מועדון הפיקוויקים", בחוברות שיצאו לאור אחת לחודש והופצו בעשרות אלפי עותקים, כמעט לכל רחבי העולם דובר האנגלית. רוב ספריו של דיקנס, כ"אוליבר טוויסט", "ניקולס ניקלבי" ואחרים, פורסמו כסיפור בהמשכים, בכתבי העת "Household Words" ו-"All The Year Round". יש הטוענים‏[1] כי זו הסיבה שהם ארוכים כל כך, וגדושים באירועים ובסיפורים שאינם קשורים לגוף העלילה ולעתים אף מכבידים עליה - ככל שרבו הפרקים והסדרה התארכה יותר, מובטחת הייתה פרנסתו של דיקנס לפרק זמן ארוך ושכרו גדל בהתאם.

אלכסנדר דיומא האב פרסם בשנת 1844 שלוש נובלות בו זמנית, כולן בהמשכים. "שלושת המוסקטרים", "המלכה מרגו" ו"הרוזן ממונטה כריסטו". המניע לעיסוקו בסוגה ספרותית זו, היה ככל הנראה כלכלי - כותב מוכשר כמוהו, יכול היה לכתוב בכמה כתבי עת במקביל ולהרוויח משכורת יפה, מה שאכן הפך אותו לאחד הסופרים המפורסמים בזמנו ומגדולי העשירים בצרפת. על מנת לעמוד בהספק, נעזר דיומא במספר סופרי צללים וביניהם אוגוסט מקיוט, שכתב את טיוטת הסיפורים, כשדיומא הרחיב את העלילה והעשיר את הדמויות. רוב ספריו של דיומא שראו אור בשנים שלאחר מכן, הופיעו תחילה כסיפורים בהמשכים בכתבי עת שונים בצרפת.

הסאטיריקן ויליאם מייקפיס תאקרי נחשב אף הוא כאחד מחלוצי הסיפור בהמשכים. הוא הגיע לעיקר פרסומו בזכות הרומן "יריד ההבלים", שפורסם בהמשכים בשנים 1847 ו-1848 בלוויית איורים. באותה העת החל גם צ'ארלס דיקנס לפרסם את הרומן "דייוויד קופרפילד", מה שהביא להשוואה בינו לבין תאקרי ואף ליריבות בין השניים.

סופר המסתורין וילקי קולינס, מאבות הספרות הבלשית, החל גם הוא את דרכו ככותב סיפורים בהמשכים, בעבור כתבי עת שונים, וספריו הנודעים "אבן הירח" ו"האישה בלבן" פורסמו בהמשכים במגזין "All The Year Round".

בינואר 1857 פרסמה ג'ורג' אליוט, את תחילת "סיפורו העגום של הכומר עמוס ברטון", בכתב העת "בלק-ווד'ס מגזין" - "Blackwood's Magazine", המשכו של הסיפור ראה אור בגיליון חודש פברואר של כתב העת. סיפור זה, היה הראשון בסדרת סיפורים קצרים בהמשכים שהודפסו לבסוף כאנתולוגיה "סצינות מחיי כמרים".

הסופר הצרפתי ז'ול ורן, הנודע כאחד מחלוצי ספרות המדע הבדיוני, פרסם את רוב ספריו החל משנת 1863, בהמשכים דו-שבועיים. הסיפורים פורסמו תחילה במגזין הספרות של המו"ל פייר-ז'ול הצל: "הספרייה המשפחתית המאוירת" - "Bibliothèque illustrée des Familles", ששמו הוסב לאחר מכן ל"מגזין החינוך והבידור" - "Magasin d'éducation et de récréation". לאחר השלמת פרסום כל הפרקים, הודפסו הם כספר ושווקו לחנויות. היציאה לחנויות הייתה על פי רוב לקראת סוף השנה, על מנת לאפשר את קניית הספר כמתנת חג המולד לילדים. הסדר זה נמשך לאורכן של 25 שנה, בהן יצאו לאור מיטב ספריו של ורן.

פיודור דוסטויבסקי, הנחשב לאחד הסופרים הרוסים החשובים ביותר, פרסם חלק מספריו כסיפורים בהמשכים, במסגרת ירחונים שאותם הוציא לאור עם אחיו מיכאיל. ספרו האחרון, "האחים קרמזוב", נכתב אף הוא במשך קרוב לשנתיים ופורסם על ידיו בכתב עת בהמשכים. הרומן בשלמותו יצא לאור בנובמבר 1880.

כריכת הסטרנד מגזין (משנת 1894), ששימש כבית היוצר לסיפורי שרלוק הולמס וכאכסניה לסיפורים נוספים בהמשכים

עלילות הבלש האגדי שרלוק הולמס נכתבו תחילה כסיפור בהמשכים בעבור הסטרנד מגזין הלונדוני, על ידי ארתור קונן דויל. הוא פרסם לראשונה את פרקו הראשון של "חקירה בשני", במהדורת חג המולד של הסטרנד בשנת 1887, מה שהביא את העיתון לפופולריות רבה. קהל הקוראים, ש"התאהב" בשרלוק הולמס, הביא את הסטרנד לשיא תפוצתו, כאשר נתפרסם בו לראשונה, בהמשכים, הספר "כלבם של בני בסקרוויל". תורים ארוכים של קוראים השתרכו ליד משרדי העיתון, בציפייה לכל פרק חדש. במרוצת הזמן, הצירוף שבין הסטרנד לבין סיפורי שרלוק הולמס, הפך את קונן דויל לסופר הפופולרי בזמנו. אגתה כריסטי, רודיארד קיפלינג ואחרים, נמנו אף הם עם כותבי הסיפורים בהמשכים בסטרנד מגזין.

בשנת 1914 קיבל הסיפור בהמשכים פן נוסף, עם פרסומו בארצות הברית של תמליל המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו, במתכונת של מחזה-סיפור בהמשכים, מעל דפי כתב העת "Everybody's Magazine".

ז'אנר הסיפורים בהמשכים תפס מקום נכבד בעיתוני ילדים לכל אורך המחצית השנייה של המאה העשרים, הן מתוך רצון להביא ספרות משובחת לילדים והן כדי לשמר את עניינם ולהבטיח את המשך הקריאה בעיתון משבוע לשבוע.

במשך הזמן, עם התפתחות הדפוס, הוזלו עלויות ההדפסה, ורבה הייתה נגישותו של ציבור הקוראים לספרים, הן ברכישה עצמית והן באמצעות ספריות ציבוריות. כך פחת ערכו של הסיפור בהמשכים, והוא נעלם אט-אט מעל דפי כתבי העת השונים, כשרובם המכריע של הסופרים בני זמננו החלו לפרסם את סיפוריהם כספרים בפני עצמם.

ז'אנרים ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון נוסף של סיפורים בהמשכים, שזוכה לפופולריות עד זמננו, הוא הקומיקס – סיפורים המופיעים כאיורים וקריקטורות בשילוב מלל בגוף האיור, ומעטרים במשך עשרות שנים את עמודיהם של עיתוני הילדים ברחבי העולם. סיפורי קומיקס רבים מצאו את מקומם כסדרות בהמשכים בכתבי עת רבים, כיצירות למבוגרים.

עם המצאת הרדיו, נוצר זן חדש של סיפור בהמשכים – התסכית, סיפור שהוקרא או הומחז בהמשכים, מעל גלי האתר. תסכיתים בהמשכים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה העשרים והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בארץ ובעולם.
תוכנית הרדיו "לאם ולילד" או בשמה החדשני יותר "לבת ולבן ולמי שמתעניין", ששודרה ברשת א' של קול ישראל בשנות השישים, השבעים והשמונים, של המאה העשרים, שימשה כבמה יומית לתסכיתים בהמשכים לילדים ונוער, ממיטב הקלאסיקה הישראלית והעולמית.
למעשה הפכה התוכנית לבית היוצר של ספרות ילדים ונוער בישראל. ספרים כמו "קרשינדו ואני" של דבורה עומר, וספריו של יצחק נוי "בין חולות ופרדסים", "הצריף הישן של גבעת הבוסתן", "רון וג'ודי" "גבעת האיריסים השחורים" "דג החול", "אור ואלכסנדרה" ואחרים, החלו את דרכם כתסכיתים וסיפורים בהמשכים במסגרת התוכנית ורק לאחר מכן פורסמו כספר.

רעיון זה שודרג לאחר מכן והועבר גם לטלוויזיה, בסדרות טלוויזיה לסוגיהן.
ברחבי העולם דובר האנגלית אף שודרה במשך שלושים שנה מ - 1965 עד 1996, סדרת טלוויזיה בריטית בשם "ג'יקנרי", שנועדה לעודד ילדים לקריאה באמצעות הקרנת פרקים בודדים מתוך ספרי ילדים ונוער.
מספר נובלות וטרילוגיות ספרותיות תורגמו לעברית, רק לאחר שצברו פופולריות בקרב ציבור הצופים בארץ כסדרות טלוויזיה. כך למשל הנובלה ההיסטורית פולדרק - מאת וינסטון גרהם (16 כרכים) וסדרת הספרים בית קטן בערבה של לורה אינגלס ויילדר (שבעה כרכים מתוך תשעה במקור) שהודפסו כספרים בעברית בעקבות הקרנתם בטלוויזיה הישראלית בשנות השבעים של המאה העשרים.

סיפור בהמשכים בזמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות האינטרנט קמה עדנה לסיפור בהמשכים ואתרי אינטרנט רבים החלו לפרסם סיפורים בהמשכים כדרך למשיכת גולשים אל האתר. ענף נוסף שהתפתח מעל גבי האינטרנט הוא אתרים ובלוגים היוצרים סיפורים בהמשכים, בסיועם המלא של הגולשים הרשומים באתר. כיום קיימים אלפי אתרי אינטרנט העוסקים בתחום זה, במגוון רחב של שפות ובתצורות שונות, כמשחק חברתי של יצירת סיפור, ככלי ליצירה של קהילת גולשים עצמאית, או כגימיק פרסומי הבא לעורר את סקרנות קהל הגולשים להיכנס לאתר ולהיחשף לתכנים או לפרסומות הנמצאים בו.

כותב ספרי האימה בן זמננו, סטיבן קינג, החל את דרכו הספרותית בגיל שלוש עשרה, בכתיבת סיפורים בהמשכים למגזין "Dave's Rag" שהוציא אחיו לאור. אף לכשבגר, כתב קינג סיפורים בהמשכים למגוון ירחונים וכתבי עת אמריקאיים, בעיקר סיפורי אימה ברמות שונות - רובם מצאו מאוחר יותר את דרכם לאוספי סיפורים, או לספרים בפני עצמם. אחד המפורסמים שבספריו, "המייל הירוק", שאף הפך לסרט קולנוע, נכתב בתחילה כסיפור בהמשכים. קינג גילה את העוצמה הטמונה באינטרנט, ולאחר הפסקה של 5 שנים שבהן פרסם בקבצים קטנים את ספרו "השתיל" - "The Plant", פרסם שוב בשנת 2000 את הספר כסיפור בהמשכים ברשת The Plant, תוך מתן אפשרות להורדת קובץ הסיפור. הקוראים התבקשו לשלם לקינג דולר בודד, לפני או לאחר קריאתו. הרעיון שעמד מאחורי תוכנית זו פורסם על ידי קינג ב"אתר הבית" שלו: אם לפחות שבעים וחמישה אחוז של הקוראים ישלמו, הוא ימשיך הלאה בפרויקט. התוכנית הצליחה ותוך פחות מיממה הורידו 200,000 קוראים את הסיפור בתשלום, באמצעות אתר האינטרנט של רשת הספרים "בארנס אנד נובל" - "Barnes & Noble". אולם לבסוף, לאחר כתיבת פרקים רבים בהמשכים לסיפור, נחל הרעיון כישלון חרוץ ולמעשה לא הושלמה כתיבתו עד היום.

גם הגרדיאן והטיימס הלונדוני גילו את כושר המשיכה של הסיפור בהמשכים, והתחילו לפרסם סיפורים בהמשכים במהדורת האינטרנט שלהם, מפרי עטם של סופרים מפורסמים.

באפריל שנת 2007 התפרסם ספר הביכורים של הפרסומאי והסופר רוני דונביץ', "נרדף". המותחן הפך תוך חודשים ספורים לרב-מכר שזיכה את דונביץ' באות "ספר הזהב" של "התאחדות הוצאות ספרים בישראל". ככל הנראה, הצלחתו הגורפת של המחבר הביאה אותו ואת המו"ל שלו, "הוצאת ידיעות אחרונות", לפרסם את "לכודים"‏[2], סיפור יומי בהמשכים, שהחל להתפרסם באוגוסט אותה שנה במסגרת מוסף העיתון "ידיעות אחרונות", ושימש ככלי אטרקטיבי להרחבת קהל קוראי העיתון וכמנוף שיווקי לרכישת מנויים בו. לצורך כך, אף פתח העיתון אתר אינטרנט מיוחד, עם משחק נושא פרסים העוסק בסיפור היומי, אליו נלוותה האפשרות לרכישת מנוי לעיתון.

סיפור בהמשכים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל תפס הסיפור בהמשכים מקום נכבד, בעיקר בכתבי העת לילדים ונוער: "דבר לילדים", "המשמר לילדים", "הארץ שלנו", "זרקור", "פשוש" ועוד, שרובם היוו בית יוצר לספרי ילדים ונוער שהודפסו לאחר מכן.

סופר הילדים וחתן פרס זאב לספרות ילדים ונוער, אוריאל אופק, פרסם חלק מספריו כסיפורים בהמשכים בעיתון "דבר לילדים".

הסופר והמחזאי הישראלי יצחק בן נר החל את דרכו הספרותית בשנת 1951 בהיותו נער בן 14, ככותב סיפורים בהמשכים בעיתוני ילדים. אולם ספרו הראשון לילדים, "בעקבות מבעיר השדות", נדפס רק בשנת 1966, לאחר שהופיע בשבועון "דבר לילדים", כסיפור בהמשכים.

גם מאיירו הקבוע של השבועון, הצייר נחום גוטמן, הנחשב כחלוץ איור ספרי הילדים בארץ, פרסם ב"דבר לילדים" את סיפוריו בהמשכים, בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע ביותר "הרפתקאות לובנגולו מלך זולו".

בשבועון "הארץ שלנו" פורסמו בהמשכים סיפורים של כמה סופרים בולטים לנוער ובראשם פנחס שדה, שכתב בעיתון במשך קרוב לעשרים שנה סיפורי ילדים בהמשכים, תחת שמות עט שונים כמו ש. פנחס ויריב אמציה.

גלילה רון־פדר-עמית, אחת הבולטות בין סופרי הילדים והנוער בארץ, פרסמה בהמשכים, החל מראשית שנות השבעים של המאה העשרים, את ספרה הנודע "אל עצמי", ב"הארץ שלנו", שיצא לאור כספר בשנת 1976. הספר, המתאר את קורותיו של ציון כהן, ילד שנולד בשכונת מצוקה למשפחה שמתקשה לגדל אותו ומועבר למשפחה אומנת, נכתב על סמך ניסיונה של רון־פדר כאם אומנת לעשרה ילדים. בהמשך פיתחה המחברת את סיפורו של ציון לסדרת ספרים שלמה, שרובם ככולם הופיעו בהמשכים ב"הארץ שלנו". הספר תורגם לשבע שפות ואף עובד לסרט קולנוע, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל סרטי הילדים בפרנקפורט. רון־פדר פרסמה סיפורים נוספים בהמשכים, בירחון הילדים "פשוש" שבעריכתה, ואף הם יצאו לאור כספרים מאוחר יותר.

נכסי צאן ברזל נוספים של ספרות הילדים והנוער בארץ התפרסמו באופן זה, ובהם סדרת חסמבה של יגאל מוסנזון, שהפכה מסיפור בהמשכים שהתפרסם לראשונה ב"משמר לילדים" בשנת 1949 לסדרה בת ארבעים וארבעה ספרים, "בוקר חדש" של ראובן קריץ, "דפי תמר" של דבורה עומר ועוד. הספר "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת", של אסתר קל, החל את דרכו לא כסיפור בהמשכים אלא כמדור עצות שבועי בעיתון.

בעיתונות למבוגרים בישראל, כמעט שלא תפס הסיפור בהמשכים מקום נכבד, למעט שבועונים יחידים. יוצא מן הכלל הוא הרומן, "אורח נטה ללון", מאת ש"י עגנון, שהופיע לראשונה כסיפור בהמשכים, ונפרס על פני 139 גיליונות של העיתון "הארץ", מ-18 באוקטובר 1938 ועד 7 באפריל 1939. רק לאחר מכן פורסם הרומן כספר. בספטמבר 2013, לרגל ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, פרסם אתר עיתון "הארץ" ברשת את ספרו של משה אורן, "אֶרֶץ גְזֵרָה", כרומן בהמשכים, במשך שלושה שבועות רצופים.


בשבועון הנשים "לאשה" התפרסמו בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, סיפורים רומנטיים בהמשכים, בעיקר מתורגמים משפות זרות. על פי רוב, היה למדור זה רצף פרסומי ומיד עם תום פרסום חלקו האחרון של הסיפור, התחיל פרסומה של סדרה חדשה.

בשבועון "שער", שיועד בזמנו בעיקר לאוכלוסיית העולים החדשים, התפרסמו עד אמצע שנות השבעים סדרות של סיפורים בהמשכים, בעיקר על רקע היסטורי כמו מאורעות השואה, קורות היישוב והיסטוריה של עמי אירופה.

במגזר החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות החרדית לילדים ונוער של שנות השבעים, יצאו לאור ספרים רבים של הסופרים החרדים שמואל ארגמן ורבקה שזורי, שפורסמו תחילה כסיפורים בהמשכים, בחלוץ שבועוני הילדים החרדי, "זרקור". בעיתונות החרדית, עדיין מקובלת מאוד שיטת הפרסום של סיפורים בהמשכים, גם כספרות למבוגרים. רבי-מכר רבים במגזר החרדי הפכו לכאלו דווקא בשל פרסומם המוקדם מעלי גבי השבועונים החרדיים; "משפחה" ו"בקהילה", ובמהדורות יום שישי של היומונים; "המודיע" ו"יתד נאמן". סופרים כמו: חיים גרינבוים, יאיר וינשטוק, חוה רוזנברג ואחרים, כמו גם צמד כותבי הקומיקס החרדים "אלי וגולד", פרסמו תחילה את ספריהם או חלק מהם, כסיפור בהמשכים בעיתון.

סיפור בהמשכים ככלי חינוכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעת סיפור בגן ילדים בעיר מרינה, קליפורניה

בגני הילדים ובכיתות הנמוכות של בתי הספר, עדיין תופס הסיפור בהמשכים מקום נכבד. שעת ההקראה בגנים, כמו גם שעות הסיפור במסגרת שיעורי ספרות והעשרה, בהן מוקראים ספרים שלמים בחלקים, הינן חלק בלתי נפרד ממהלך ההוראה.

המעלה המיוחדת בהקראת סיפור בהמשכים היא יצירת גרייה אינטלקטואלית לתלמידים. הרצף הקטוע של הסיפור, שהקראתו מסתיימת על פי רוב בקטע מותח, מעוררת בילדים געגועים אל הסיפור וממריצה אותם לשמוע עוד. בכך מחבבים אנשי הצוות החינוכי את הקריאה בספרים על הילדים. הצורך בכך נובע מהעובדה, שעם התפתחות הטכנולוגיה, תעשיית הסרטים, שידורי הטלוויזיה והאינטרנט, ירדו אחוזי הקריאה בקרב ילדים ובני נוער.

לסיפור בהמשכים מטרות חינוכיות נוספות: הוא מקנה לילדים כושר איפוק מחד, ומעורר את יצר הסקרנות שלהם מאידך. בנוסף, תוך כדי השתלשלות הסיפור, יכולים המחנכים לגעת בנקודות רגישות וליצור שיח חברתי וחינוכי סביב הדמויות והיווצרות העלילה, באופן המשליך לחיי היום-יום של התלמידים הצעירים. המעלה של הסיפור בהמשכים על פני הסיפור הקצר היא; כי ניתן להרחיב לאורך זמן מטרה או חוויה חינוכית מסוימת, כמו גם לשמר ולקדם באמצעותו מוטו פדגוגי מתמשך, שלא יסיר את הנושא הרצוי לקידום מסדר יומו של התלמיד וילווה אותו לפרק זמן רב.

סיפור בהמשכים כביטוי מושאל בסלנג הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהותו של ה"סיפור בהמשכים" כמשהו ארוך, קטוע, לעתים מסורבל ואף מעורר מתח וציפייה לבאות, מבלי לדעת את סוף הסיפור ולראותו, יצרה בסלנג הישראלי את הביטוי: "סיפור בהמשכים". משמעות הביטוי היא – תהליך ארוך, מסורבל, מייגע ורווי מתחים, שסופו אינו נראה לעין. בדרך כלל נעשה שימוש בביטוי זה בתיאור מאבק בהליכים בירוקרטיים, חיפוש אחרי אדם ששינה כתובת או מספר טלפון וכדומה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עירית לינור, במבוא לספר ניקולס ניקלבי הוצאת אחוזת בית (2005)
  2. ^ מירב קריסטל, לא נח לדקה, באתר ynet‏, 23 באוגוסט 2007