הבלש המזמר

הבלש המזמר
The Singing Detective

כרזת הסדרה
סוגה	סרט אפל
יוצרים	דניס פוטר
כותבים	דניס פוטר
בימוי	ג'ון אמייל
שחקנים	מייקל גמבון ג'ים קרטר לינדון דייוויס פטריק מאלאהייד ביל פטרסון אליסון סטדמן ג'נט סוזמן ג'ואן וולי ג'נט הנפריי
ארץ מקור
שפות	אנגלית
מספר עונות	1
מספר פרקים	6
הפקה
מפיק	קנית' טרוד ג'ון האריס
מפיקים בפועל	ריק מקאלום
הפצה	1986
עורכים	Bill Wright
מוזיקה	סטנלי מיירס
אורך פרק	סך הכל: 6 שעות ו-42 דקות
שידור
רשת שידור	BBC1
רשת שידור בישראל	הטלוויזיה הישראלית
תקופת שידור מקורית	16 בנובמבר 1986 – 21 בדצמבר 1986
קישורים חיצוניים
דף התוכנית ב-IMDb

הבלש המזמר (באנגלית: The Singing Detective) היא מיני סדרת דרמה של ה-BBC מאת דניס פוטר, בכיכובו של מייקל גמבון, ובבימויו של ג'ון אמיאל. הסדרה כוללת שישה פרקים והם: "עור", "חום", "ימים יפים", "רמזים", "פיטר פאטר", ו"מי עשה זאת". הסדרה "הבלש המזמר" מתרחשת בשנות ה-40. סדרה קודמת של פוטר, "מטבעות מן השמיים" (1978), מתרחשת בשנות ה-30 ובעקבות שתי הסדרות הללו יצר פוטר סדרה שלישית בשם "שפתון על צווארונך", המתרחשת בשנות ה-50.

הסדרה "הבלש המזמר" שודרה לראשונה בממלכה המאוחדת בערוץ BBC One בלילות ראשון מ-16 בנובמבר עד 21 בדצמבר בשנת 1986 ושודרה גם בארצות הברית ברשת PBS ובטלוויזיה בכבלים וגם בישראל. ב-1989 זכתה הסדרה בפרס פיבודי. "הבלש המזמר" מדורגת במקום ה-20 ברשימת 100 תוכניות הטלוויזיה הבריטיות הגדולות של מכון הסרטים הבריטי שנערכה בשנת 2000. ב-1992 נכללה הסדרה בתערוכת הרטרוספקטיבית של דניס פוטר במוזיאון הרדיו והטלוויזיה, והייתה לחלק מאוסף המוזיאון בניו יורק ובלוס אנג'לס.

תקציר עלילה

כותב ספרי המתח פיליפ אי מרלו סובל ממחסום כתיבה. הוא מאושפז בבית חולים בשל דלקת מפרקים פסוריאטית, מחלת עור ומפרקים כרונית, שנמצאת בשלב חמור ויוצרת נגעים ופצעים בכל גופו, ובפרט גורמת לשיתוק ידיו ורגליו. (דניס פוטר סבל ממחלה זו בעצמו, והוא כתב בעזרת עט הקשור לאגרופו, כפי שמארלו כותב בפרק האחרון בסדרה. על אף שמחלתו של מרלו היא קשה, היא רוככה יחסית למצבו של פוטר שעורו היה לעיתים סדוק ומדמם).

כתוצאה מכאב מתמיד, החום שנגרם ממחלתו, וסירובו לקחת תרופות, מרלו שוקע בעולם של הזיות. הוא מדמיין רומן בסגנון ריימונד צ'נדלר בשם "הבלש המזמר". רומן הרפתקאות אסקפיסטי אודות בלש פרטי (שגם שמו הוא "פיליפ מרלו") שמופיע כזמר באולם ריקודים ומקבל עבודות בילוש כאלה ש"בחורים שאינם שרים" לא לוקחים. מרלו "חולם עלילה", הוא מדמיין פתרונות שונים לתעלומה ומחבר את העלילה בראשו, ומחליט תוך כדי כך איזה אלמנטים הכי מתאימים לדמות או לאירועים. הוא משלב רעיונות מוזרים שעולים במוחו, ומבטל חלקים בסיפור שאינם מתאימים אחרי השינוי.

מרלו האמיתי חווה פלשבקים מילדותו באנגליה הכפרית, וחייו עם אמו בלונדון בתקופת המלחמה (מלחמת העולם השנייה). האזור הכפרי הוא כנראה יער דין, מקום הולדתו של פוטר ואתר הצילומים. אבל הדבר אינו נאמר במפורש (אם כי פיליפ הצעיר מזכיר את "היער" כשהוא מתייחס לביתו). אחד הדימויים החוזרים ונשנים בסדרה הוא ההתאבדות של האם. מרלו משתמש בכך בסיפור המתח שלו, ולעיתים הוא מחליף את פניה בפנים של נשים אחרות בחייו, אמיתיות או מדומיינות. התעלומה בסיפור המסתורין האפל אינה נפתרת מעולם. כל מה שנחשף הוא סיפור עלילה מעורפל שבו מעורבים פושעי מלחמה נאצים שמוברחים על ידי בעלי בריתם, וסוכנים סובייטים המנסים לעצור אותם. סיפור כזה משקף את דעתו שסיפורת צריכה להיות "כולה רמזים בלי פתרונות".

שלושת העולמות של בית החולים, המותחן בסגנון הקולנוע האפל, ואנגליה בתקופת המלחמה, מתמזגים בדמיונו של מרלו, ויוצרים רובד רביעי, שבו דמויות בדיוניות מתקשרים עם אנשים אמיתיים. ניכר שרבים מידידיו ואויביו של מרלו, מיוצגים בדמויות שברומן. בפרט, ריימונד, המאהב של אמו של מרלו, מופיע בדמות האנטגוניסט הן בעולם "האמיתי" והן בעולם האפל (אם כי בסופו של דבר גם ביני/פיני "האמיתי" הוא פנטזיה בדמיונו של מרלו). השימוש של ביני כנבל נובע מהעובדה שהוא ניהל רומן אם אמו של מרלו והצמיח קרניים לאביו, שאותו אהב. האשמה של עצמו שהוא גרם לפרידה של הוריו, ואולי גם להתאבדותה של אמו, מתעצמת מזיכרון מוקדם שלו שהוא הפליל את מארק ביני, חברו לכיתה, שעשה את צרכיו על השולחן של המורה בבית הספר היסודי (ג'נט הנפריי). ביני החף מפשע, מוכה באכזריות מול כל הכיתה, ומרלו זוכה לשבחים על שאמר את "האמת". כל האירועים האלה רודפים את מרלו, ואחת מהדמויות שבסיפור, המנסות להרוג את מרלו, דומה לגרסה בוגרת של מארק ביני, הילד. מארק ביני האמיתי מגיע בסופו של דבר לבית חולים לחולי נפש, לפי דבריו של מרלו לפסיכיאטר. דמות הנבל ביני/פיני נהרגת בשני העולמות. נרמז שהאשמה של ביני/פיני/מארק היא כולה פרי דמיונו של מרלו. פיני בדמות המאהב של אשתו של מרלו, אינו קיים, בעולם הסיפור ביני הוא שמו של הנבל בעלילה, ובזכרונותיו של מרלו מילדותו, הוא שיקר למורה בקשר לאשמתו של מארק. לקראת הסוף, מרלו בוחר להשאיר בחיים את הדמות שנראית כמו מארק בילדותו, ולהרוג את עצמו. ג'נט הנפריי גילמה את אותה דמות במחזה טלוויזיוני של פוטר "Stand Up, Nigel Barton".

שחקנים אחדים מגלמים מספר דמויות בסדרה. את מרלו ואת האלטר אגו שלו, הבלש המזמר, מגלם השחקן מייקל גמבון. את מרלו הילד מגלם לינדון דייוויס. את הילד מארק ביני מגלם ויליאם ספיקמן. דייוויס וספיקמן למדו יחד בבית הספר צ'וזן היל שבגלוסטרשייר, קרוב למקום הולדתו של פוטר. פטריק מאלאהייד מגלם שלוש דמויות מרכזיות – פיני, שלדעתו של מרלו הוא מנהל רומן עם אשתו לשעבר ניקולה, בגילומה של ג'נט סוזמן; ביני הבדיוני, דמות מרכזית בעלילת הרצח; וריימונד, חבר של אביו של מרלו והמאהב של אמו (אליסון סטדמן). סטדמן מגלמת את אמו של מרלו, את "לילי" המסתורית, אחת מקורבנות הרצח. בסיום הסדרה נראה שהשתפרו היחסים בין מרלו וניקולה.

צוות השחקנים

• מייקל גמבון – פיליפ מרלו
• פטריק מאלאהייד – מארק ביני / ריימונד / מארק פיני
• ג'ואן וולי – האחות מילס
• דייוויד ריאול – מר הול
• ג'רארד הורן – רג'ינלד
• רון קוק – איש מסתורין ראשון
• ג'ורג' רוסי – איש מסתורין שני
• לינדון דייוויס – פיליפ בגיל 10
• ג'נט סוזמן – ניקולה
• אליסון סטדמן – גברת מרלו
• ג'ים קרטר – מר מרלו
• אימלדה סטונטון – האחות וייט
• ג'נט הנפריי – מורה בבית הספר
• ביל פטרסון – ד"ר גיבון
• סיימון צ'נדלר – דוקטור פינלי
• קן סטוט – הדוד ג'ון

הפקה

בתסריט המקורי של פוטר, תוכנן לצלם את סצנות בית החולים במצלמת טלוויזיה (וידאו), ואת סצנות הסרט האפל במצלמת קולנוע, כשאת תקופת הילדות בצילום בשחור-לבן. בסופו של דבר כל הסצנות צולמו במצלמת קולנוע בניגוד לרצונו של פוטר. פוטר רצה שבסצנות בית החולים ישמרו המוסכמות של צילומי סיטקום. לא בכוונה חלק מהדמויות משמרות רעיון זה. למשל מר הול ורג'ינלד, המיועדים לשמש כמקהלה יוונית מדומה לפעילות המתרחשת בבית החולים.

מקורות

פוטר לקח חלקים מספרו הראשון "Hide and Seek" (מ-1973) והוסיף אליהם היבטים אוטוביוגרפיים, יחד עם מוזיקה פופולרית משנות הארבעים של המאה העשרים, וסגנון הקולנוע האפל. התוצאה נחשבת לאחת מנקודות השיא של הדרמה במאה העשרים. ההזיות של מרלו אינן רחוקות מהסרט "Murder, My Sweet" של פיליפ מרלו, עיבוד משנת 1944 לרומן "היי שלום יפתי" מאת ריימונד צ'נדלר, בכיכובו של דיק פאוול בדמות מרלו.

בפרק האחרון יש אזכור לספרה של אגאתה כריסטי "רצח רוג'ר אקרויד". ייתכן שיש בכך רמז לזה שמרלו הוא מְסַפֵּר בלתי אמין.

השפעה

על אף שנתוני הצפייה של "הבלש המזמר" לא היו מרשימים, הייתה לו השפעה על תעשיית הטלוויזיה. הסדרה זכתה לשבחי הביקורת בארצות הברית. לדברי סטיבן בוצ'קו הסדרה הייתה ההשראה לסדרת הדרמה המשטרתית המוזיקלית "Cop Rock" משנת 1990. שלא כמו בסדרה "הבלש המזמר" הדרמה של בוצ'קו כללה מוזיקה שנכתבה במיוחד עבורה ולא יצירות קיימות.

ב-2003 יצא לאקרנים סרט קולנוע אמריקאי, עיבוד של הסדרה בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור ומל גיבסון, כשמקום ההתרחשות הוא לארצות הברית.

להקת הרוק הבריטית Elbow (מרפק) בחרה את שמה משורה בסדרה בה מרלו אומר שהמילה Elbow היא "המילה היפה ביותר בשפה האנגלית".

מוזיקה

הסדרה ידועה גם בזכות השימוש במוזיקה משנות הארבעים של המאה העשרים, שלעיתים משולבת במצבים סוריאליסטים. פוטר השתמש במוזיקה גם בסדרה הקודמת שלו "מטבעות מן הרקיע". נעימת הנושא היא "Peg o' My Heart" מתוך שיגיונות זיגפלד.

פסקול הסדרה

• "Peg o' My Heart" – מקס האריס וטריו נובלטי (שיר הנושא; קטע אינסטרומנטלי)
• "I've Got You Under My Skin" – תזמורת הריקודים של ה-BBC בניצוחו של הנרי הול
• "Blues in the Night" – אן שלטון
• "Dry Bones" – פרד וורינג והפנסילבניאנס
• "Rockin' in Rhythm" – כ The Jungle Band (דיוק אלינגטון ותזמורתו)
• "Cruising Down the River" – התזמורת של לו פריגר
• "Don't Fence Me In" – בינג קרוסבי והאחיות אנדרוז
• "It Might as Well Be Spring" – דיק היימס
• "Frühlingsrauschen (Rustle of Spring) Op. 32 No. 3" – כריסטיאן סינדינג
• "Bird Song at Eventide" – רוני רונלד
• "Paper Doll" – האחים מילס
• "ביי מיר ביסטו שיין" – אל באולי ותזמורת ריי נובל
• "לילי מרלן" – לאלה אנדרסן
• "I Get Along Without You Very Well" – לו סטון בנד
• "Do I Worry?" – The Ink Spots
• "Ac-Cent-Tchu-Ate the Positive" – בינג קרוסבי והאחיות אנדרוז
• "The Umbrella Man" – סמי קיי ותזמורתו
• "You Always Hurt the One You Love" – האחים מילס
• "After You've Gone" – אל ג'ולסון עם התזמורת של מטי מלנק ו-The Four Hits and a Miss
• "It's a Lovely Day Tomorrow" – ג'ק פיין ותזמורתו
• "Into Each Life Some Rain Must Fall" – אלה פיצג'רלד ו-The Ink Spots
• "The Very Thought of You" – אל באולי והתזמורת של ריי נובל
• "The Teddy Bear's Picnic" – התזמורת של הנרי הול
• "We'll Meet Again" – ורה לין

לקריאה נוספת

• Mundy, John (2006). "Singing Detected: Blackpool and the Strange Case of the Missing Television Musical Dramas". Journal of British Cinema and Television. Edinburgh University Press. 3 (1): 59–71. doi:10.3366/JBCTV.2006.3.1.59.

קישורים חיצוניים

• "הבלש המזמר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "הבלש המזמר", באתר Metacritic (באנגלית)
• "הבלש המזמר", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "הבלש המזמר" באתר Screen Online של מכון הסרטים הבריטי
• בועז כהן, מעיל הגשם, הכובע, השפם, הסיגריה, לונדון קולינג - הבלוג של בועז כהן