הכיסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"הכיסאות" (בצרפתית: Les Chaises) הוא מחזה אבסורד מאת אז'ן יונסקו משנת 1952, העוסק בחוסר המשמעות של החיים ובחוסר התקשורת בין בני האדם.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח בתמונה של חדר ריק כמעט, למעט שני כיסאות, במה קטנה עם לוח עליה ומנורת גז. לאורך הקיר פזורות דלתות רבות ושני חלונות. על הבמה קשיש וקשישה. הקשיש והקשישה (ששמה סימיראמיס) מחליפים דברי הבל מהם מבינים שהם על בקתה בודדת בלב ים. נראה שהם חיים בזמן בו הציוויליזציה האנושית קרסה, הם מזכירים את פריז ש"כבתה" לפני ארבע מאות אלף שנים.

תוך כדי הדברים הזקן מחליט שעליו להעביר הלאה את משמעות חייו, ויעשה זאת באסיפה שמתקיימת באותו הערב, ואף הזמין נואם לדבר. ואכן, אחרי זמן מה נשמע שכשוך סירה במים וצלצול פעמון. אך האורחת שמגיעה אינה אלא אוויר, ועם זאת הם מתייחסים אליה במציאותיות גמורה ואף מביאים לה כיסא לשבת עליו. לאחר שיחה קלה עם האורחת מגיע גם אלוף, ואחריו גברת יפה ודפס גלופות. כל אחד מהם, כמובן, מקבל כיסא. נראה שלגברת היפה היה רומן בעבר עם הקשיש, בעוד שדפס הגלופות מפלרטט עם הקשישה בגסות. מכאן ואליך צורתם של האורחים הבאים כבר אינה ברורה, והם מגיעים בכמויות גדולות יותר ובמהירות רבה. אין עוד שיוך של כיסא לאדם בודד. בין האורחים יש עיתונאים, כתבים, שדרנים ואף ילדים. מתחילה זרימה גדולה של כיסאות לבמה. כשהבמה עמוסה בכיסאות, משתרר שקט לזמן מה ואז מגיע הקיסר. גם הוא, כמובן לא קיים.

אחרי בואו של הקיסר מחכים הקשיש והקשישה לנואם. בסופו של דבר מגיע הנואם, והוא שחקן בשר ודם. הקשיש והקשישה בטוחים כעת שמסרו האחרון של הקשיש לאנושות, הוראותיו כיצד להציל את עצמה, יעברו, ולכן מתאבדים, על מנת להעצים את הרגע, בקפיצה מחלונות ביתם. אחרי ההתאבדות הכפולה הנואם מבהיר שהוא בעצם חירש-אילם, משרטט כמה אותיות סתומות על הלוח, ויוצא. המחזה הכיסאות שוחק בישראל, את הקשיש שיחק בצורה פנטסטית(מה שנחשב לאחד התפקידים הטובים ששוחקו אי פעם בישראל), השחקן שלמה בר שביט. בתפקיד הקשישה שיחקה ליא קניג, הופעה מצמררת שנשארה עד היום בתודעה הישראלית כאחד התפקידים המשמעותיים בהיסטוריית התיאטרון. המחזה צולם ב-1971 לטלוויזיה הישראלית.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה משתתפים שלושה שחקנים והם-

  • הקשיש- חי בבקתה בלב ים, בעל עבר מפואר לפי דבריו, רואה את עצמו כ"רמטכ"ל בית".
  • הקשישה- נשואה לקשיש כשבעים וחמש שנים. שמה סימיראמיס, אך רק הקשיש קורא לה כך, בהוראות המחזה ההתייחסות אליה היא כאל "הקשישה".
  • הנואם- לא ברור מה יחסו לקשיש ולקשישה, חירש אילם.

עם זאת, קיימות דמויות אליהן מתייחסים הקשיש והקשישה וביניהן-

  • הגברת- האורחת הראשונה, גברת נכבדה.
  • האלוף- אישיות צבאית בכירה. בשלב מסוים.
  • היפה- גברת בעלת עבר רומנטי עם הקשיש, הייתה פעם יפה, אך הזדקנה. הקשיש מנסה להחיות את הרומן ביניהם.
  • הקיסר- קיסר האנושות, כנראה.

מאפיינים אבסורדיים במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה משתייך לתיאטרון האבסורד. מספר מוטיבים המאפיינים את המחזה כאבסורדי הוא-

  1. ריקנות הטקסט והעלילה- חשיבותו של הטקסט במחזה היא מינורית. דברי הקשיש והקשישה סתומים ולעתים קרובות אף סותרים זה את זה (הקשישה מספרת כיצד בנם נטש אותם, בעוד הקשיש מספר שמעולם לא היה להם בן, הקשישה מספרת איזה בן מסור היה הקשיש, בעוד הוא מספר איך נטש את אימו הגוססת). העלילה גם היא לא ברורה ועלובה.
  2. ריחוק הזמן והמקום- במחזות אבסורד מקום ההתרחשות לרוב משדר קלסטרופוביה או אגרופוביה. במחזה זה המיקום משלב את שתי התחושות. מצד אחד מדובר בבקתה קטנה הסגורה על ידי מים מכל עבר, מצד שני מדובר בלב אוקיינוס כשאין שום דבר במרחק הנראה לעין.
  3. חזרה- בתחילת המחזה הקשיש והקשישה מדברים על פעולות שהם עושים כל ערב על מנת להעביר את הזמן, מה שיוצר תחושה שגם כל משחק האסיפה הוא דבר החוזר על עצמו מדי ערב רק על מנת להעביר את זמנם של הקשיש והקשישה.