הבימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמליל "הבימה"

הבימה הוא התיאטרון הלאומי של ישראל. הוא פועל ברציפות, מאז הקמתו הרשמית בשנת 1917, תחילה במוסקבה ואחר כך בארץ ישראל. משנת 1945 משמש את התיאטרון בית הבימה בתל אביב. התיאטרון חבר ב"איחוד תיאטרוני אירופה".

שחקני הבימה בשנת 1942

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה רובינא בדמותה של לאה במחזה "הדיבוק"
"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון סקרטריובה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקאיה מס' 6 במוסקבה ב-31 בינואר 1922
אחד מ"חדרי רובינא" במבנה
פסל ראשו של קלצ'קין השמור בבנין

בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון נוסד תחילה בשנת 1914 על ידי נחום דוד צמח. פעילותו נפסקה בשל מספר סיבות, ביניהן מלחמת העולם הראשונה. צמח ייסד מחדש את התיאטרון בשנת 1917 במוסקבה יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא.

צמח נפגש עם הבמאי והמורה הרוסי המפורסם קונסטנטין סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי וביקש את סיועו בפעילות התיאטרונית והאמנותית של "הבימה". סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התיאטרון האמנותי והעמיד לרשותו את יבגני וכטנגוב, במאי ממוצא ארמני, מתלמידיו הטובים ביותר, כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרישיון להקמת התיאטרון חתם המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז – יוסיף סטלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה הגדירו עצמן כלהקות חובבים.

ההצגה הראשונה שהעלתה "הבימה" היה "נשף בראשית", ארבעה מערכונים בבימויו המקצועי של הבמאי והשחקן יבגני וכטנגוב (ב-1918) על פי שיטת סטניסלבסקי ("האחות הבכירה" - שלום אש, "השריפה" - י.ל פרץ, "החמה, החמה" - יצחק כצנלסון, "פגע רע" - י.ד ברקוביץ'). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" שכתב המחזאי וסופר היידיש דוד פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחקה של הלהקה בהצגותיה הראשונות המבוסס על פאתוס והבעה עזה של רגשות. סגנון זה היה פיתוח ופרשנות של הבמאים הראשונים ב"הבימה", וכטנגוב, וורשילוב ומצ'דילוב, לשיטת של סטניסלבסקי, מורם.

את ראשית התהילה השיגה "הבימה" משהעלתה את "הדיבוק" של המחזאי היידי ש. אנ-סקי (שלמה רפפורט), ב-31 בינואר 1922. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה, באיפור ובתלבושות המשרות אווירת מסתורין. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. מי שקבלה במקור את התפקיד הייתה שושנה אביבית, השחקנית המקצועית היחידה בקבוצה, שעזבה את הלהקה עוד בתקופת החזרות. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול[1] עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כסמליל של "הבימה". "הדיבוק" הוצג ברציפות עד שנת 1965 בשינויי קאסט. ברוב ההצגות גילמה חנה רובינא את לאה הרדופה אך לצידה גלמו את התפקיד בת עמי שניידר (שעזבה את הקבוצה בפילוג הלהקה בארצות הברית בשנת 1927), אינה גובינסקא, פנינה פרח, מרים זוהר ואוה ליאון. בשנת 1979 הועלה שוב המחזה בהבימה, הפעם בבימויו ג'ו צ'ייקן. את תפקיד לאה גלמה השחקנית מיקי מרמור. בהמשך הועלה "הדיבוק" פעמיים נוספות, בשנת 1988 בבימויו של אנז'י ווידה הפולני וב - 1998, במסגרת פסטיבל ישראל בבימויו של חנן שניר. בשתי ההפקה גלמה את תפקיד לאה השחקנית נאוה זיו.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במארס 1928 הגיעו חברי "הבימה" לנמל יפו, לאחר שנעזרו במרגוט קלאוזנר שהקימה את "חוג ידידי הבימה" בברלין, שלוותה ותמכה בתיאטרון במשך שנים. הצגת הבכורה בארץ הייתה "האוצר" מאת שלום עליכם , שהתקיימה ב-29 בנובמבר באולם שהיה אמור לשמש את התא"י (התיאטרון הארצישראלי) בשדרות רוטשילד 80 בתל אביב, אך פורק טרם נכנס לבניין.

בארץ ישראל נאלץ "הבימה" להתמודד על מעמדו כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, ביניהם תיאטרון "אוהל" שהוקם שנה לפני כן על ידי משה הלוי, אחד משנים עשר מייסדי "הבימה", שעזב את תיאטרון עת שהתה עוד במוסקבה. "הבימה" פעל בצורה של קולקטיב, שבו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. מראשית שנות השלושים בויימו הצגות התיאטרון במסגרת "הרג'יסורה הפנימית" - באים שבאו מהקולקטיב ובראשם צבי פרידלנד וברוך צ'מרינסקי. פרידלנד, שקיים במחתרת אולפן להכשרת שחקנים צעירים, התמחה במחזות אוניברסליים. צ'מרינסקי התמחה במחזאות יהודית משל שלום עליכם, חיים נחמן ביאליק ומנדלה מוכר ספרים.

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החל "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ – "שומרים" – מאת עבר הדני בבימויו של פרידלנד. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי.

מאמצע שנות השלושים החלו להצטרף שחקנים מהאולפן הדרמטי של השחקן, הבמאי והמורה למשחק צבי פרידלנד ובהמשך מבית הספר הדרמטי בניהולו שהוקם בשנת 1945 ומהחוג הדרמטי של "גמנסיה הרצליה". בתחילה בתפקידים קטנים ובהמשך תפקידים מרכזיים, ביניהם: מרדכי בן זאב, בתיה לנצט, חנה מרון, יוסף ידין, אברהם ניניו, דבורה קידר, עדה טל, שמואל סגל, שרגא פרידמן, מישה אשרוב, פנינה פרח, שושנה רביד, נחמה דוידית, יהודה אפרוני, דליה פרידלנד ובהמשך גילה אלמגור, אלכס פלג ואהרון אלמוג.

עם עליית המשטר הנאצי ופרוץ מלחמת העולם השנייה, העלה התיאטרון מחזות שעסקו באנטישמיות ובשנאת יהודים, ביניהם : "לא אמות כי אחיה", "המגפה הלבנה", "הסוחר מורשה", "מי האיש", "ורשה" ועוד.

ב-1944 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין בקו צעיר וחדשני הן מבחינת החומר האמנותי והן מבחינת להקת השחקנים. כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים: "הבימה", "הקאמרי" ו"אהל", בצד תיאטרונים קטנים, במות סאטיריות, מוסיקליות וריווי.

לקראת סוף שנות הארבעים החלו לפקוד את "הבימה" במאים מחוץ לארץ, ביניהם : טיירון גאטרי, יוליוס גלמן, הרולד קלורמן, לי שטרסברג, היי קיילוס ואחרים.

בפברואר 1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת השחרור שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתיאטרון (ביניהם היו שמוליק סגל ,שלמה בר שביט, שרגא פרידמן ונחמה דוידית ועוד, תלמידי בית הספר הדרמטי של התיאטרון שהוקם בשנת 1945).

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ההצגות הבולטות של "הבימה" בשנות החמישים היו "המרד על הקיין" וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט", שבה קנה השחקן רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן. באותה תקופה הועלו מספר הצגות הנסובות סביב תקופת השואה בעידודו וביוזמתו של השחקן והבמאי ישראל בקר. ביניהם "חנה סנש" – העוסקת בלוחמת ובמשוררת חנה סנש ו"אנה פרנק" – העוסקת בנערה היהודייה אנה פרנק שחיברה יומן ונספתה בשואה. בהמשך הוצגו ההצגות "ילדי הצל" ו"ציפור הגטו". ב-1958 "הבימה" הוכרז רשמית כ"התיאטרון הלאומי של ישראל". באותה שנה ניתן לו פרס ישראל בתחום התיאטרון.

בסוף שנות השישים נקלע התיאטרון למשבר כספי ואמנותי, והקולקטיב של שחקניו מזה ארבעים שנה פורק. בתמיכת הממשלה הפך "הבימה" לתיאטרון לאומי במעמד ממלכתי הנהנה מתקצוב המדינה, והתמנה לראשונה חבר נאמנים הבוחר מנהל כללי ומנהל אמנותי. עם מנהליו האמנותיים של התיאטרון נמנו בשנים הבאות שמעון פינקל, יוסי יזרעאלי, שלמה בר-שביט ודוד לוין.

בשנות השבעים שילב "הבימה" ברפרטואר שלו הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "דודה ליזה" ומחזות נוספים "אדי קינג", "הצוענים של יפו" בהם השתלב דור הוותיקים עם דור הביניים והצעיר ב"הבימה": אהרון מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, ישראל בקר, שמואל סגל, יוסי בנאי, אדית אסטרוק ואחרים. לאורך העשור הצטרפו לתיאטרון שחקנים צעירים, בוגרי בתי הספר למשחק השונים, לבנה פינקלשטיין, יונה אליאן, שרגא הרפז, שמעון כהן, רפי תבור, רבקה אברבוך ואחרים.

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה", המציג את סבלן של נשות לוחמי טרויה הנלקחות מטרויה כשפחות וכפלגשים על ידי מצביאי הצבא היווני. במהלך שנות השמונים היה שמואל עומר מנהל התיאטרון. דוד לוין כיהן כמנהל אומנותי בין השנים 1978 עד 1985. אחריו כיהן כמנהל אומנותי עומרי ניצן המנהל האמנותי 1985-1990, אוריאל זוהר היה דרמטורג ב 1989-1990.

בראשית שנות התשעים נקלע "הבימה" למשבר כספי חריף ולסכסוכי הנהלה. ב-1995 התמנה יעקב אגמון למנהל כללי ואמנותי ובנוסף אליו התמנה גם נאמן ציבורי מטעם הממשלה. התיאטרון הצליח להגדיל את כמות צופיו והחל לצאת מהמשבר הכספי המתמשך, אולם מבקרי התיאטרון טענו שהדבר בא על חשבון איכות ההצגות, כמו בהעלאתם של מחזות זמר מסחריים. בעקבות קיצוץ בתקציב המדינה לתמיכה במוסדות תרבות גובש הסכם הבראה נוסף שפרש את החוב על פני שנים רבות יותר‏[2]. בשנים אלה הוקמה על ידי המנהל האמנותי, אילן רונן, "קבוצת הצעירים" של התיאטרון, שהעלתה הצגות בקו יותר צעיר ונועז. לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה" ב-1997, הועלתה גרסה נוספת של "הדיבוק", המחזה הועלה ב"הבימה" מספר פעמים רב ביותר, ועימו מזוהה התיאטרון יותר מאשר עם כל מחזה אחר. לקראת חגיגות היובל למדינה ב-1998, הועלה המחזמר "בוסתן ספרדי" שנכון ל-2013 עדיין מוצג בהצלחה רבה. הצגות בולטות נוספות מהשנים האחרונות היו "המדריך למטייל בורשה" בכיכובה של ליא קניג ו"קדיש לנעמי" בכיכובה של גילה אלמגור.

בשנת 2007, בעקבות תחילת שיפוץ הבניין, עברו הצגות התיאטרון לאולמות שונים ברחבי תל אביב, בעיקר לאולם "בית החייל" ולאולם "אריסון". החוב הכספי שצבר התיאטרון מאז שנות התשעים, והצורך בתשלום עבור שכירת אולמות ומשרדים החריפו את המשבר הכספי של התיאטרון.[3] בשנת 2010 מונתה מועצת נאמנים לתיאטרון.

בית הבימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
משה שרת חנה רובינא ארתור גרנפל ווקופEvenyesod.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

הנחת אבן היסוד לבניין הבימה, 20 ביוני 1935 בנוכחות הנציב העליון ארתור גרנפל ווקופ, משה שרת וחנה רובינא

עצרת מחאה המונית מחוץ לתיאטרון הבימה בתל אביב, נגד מדיניות הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי, 18 באוגוסט 1946
בית הבימה בשנת 1950 לערך
מבנה תיאטרון הבימה (2005)
עבודות השיפוץ בינואר 2010
אולם רובינא המחודש, 12/11
חזית בניין הבימה החדש בכיכר הבימה

ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין לפי תוכניות של האדריכל אוסקר קאופמן מהשנה שלפני כן. המבנה נועד לקום בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד בתל אביב, ולהיות המבנה הראשון של המתחם התרבותי של העיר לפי תוכנית גדס. בטקס נכחו הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, משה שרת וראש העירייה מאיר דיזנגוף.‏[4] רק בשנת 1945 נחנך האולם הגדול,‏[5] וב-1946 נפתח בית תיאטרון הבימה באופן רשמי. ב-1962 נחנך בבניין אולם נוסף, קטן יותר, שנועד למחזות קאמריים ולמחזות נסיוניים.‏[6]

מראה הבניין שונה פעמים רבות. ב-1958 הוסיפו לו האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר מרפסות שנתלו בין עמודיו וגרם מדרגות שהוביל לכניסה מוגבהת. בשנת 1970 שינה הבניין את פניו שוב בתכנון האדריכלים דוד דה מאיו ויהודה לנדאו. הבניין צופה באבן ונוסף לו קיר מסך מזכוכית, כמו כן נערך עיצוב פנים מחודש למבנה כולו. עוד נוסף בבנין אולם שלישי - אולם ה"בימרתף" להעלאת הצגות יחיד. השינויים נמשכו גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, נפרש על חזיתו המזוגגת של בית הבימה דגל ישראל ענקי, התרסה של תושבי העיר, שנשארו בעיר על אף איום הסקאדים ונחבאו בחדרים אטומים, כנגד עולם ומלואו באמצעות רשת CNN.

בשנת 2007 החל פרויקט שיפוץ בית "הבימה" בתכנונו של רם כרמי, יחד עם שיפוץ כללי למתחם הבימה כולו שהופקד בידיו של דני קרוון. השיפוץ כלל בנייה כמעט מחדש של כל המבנה למעט חזיתותיו, והסתיים בספטמבר 2011. הפרויקט, שעלותו הסתכמה בכ-100 מיליון ש"ח, מומן על ידי עיריית תל אביב (עיקר המימון) ומשרד התרבות. ששת העמודים המקוריים של המבנה נחשפו ובראשם הותקנה מערכת תאורה בדמות מטריה. מעטפת זכוכית שקופה בגובה של 10 מטרים הורכבה בחזית המבנה. בבניין יש ארבעה אולמות: "אולם רובינא" (900 מושבים), "אולם מסקין" (300 מושבים), "אולם ברטונוב" ("הבימרתף") (220 מושבים) ותיאטרון ניסיוני (עד ל-170 מושבים). שטח המבואות הורחב ועוצב מחדש. הן משתרעות על פני שלושה מפלסים שמכולם ניתן להשקיף אל מחוץ למבנה דרך קיר הזכוכית. משרדי ההנהלה הועתקו לקומת הגג החדשה, סדנאות התיאטרון שופצו והוגדלו, וכל תשתיות הבניין שודרגו.‏[7]

בנין הבימה המשופץ, 2011

הבימה במשכנה החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב - 22 בינואר 2012, נחנך משכנה החדש של "הבימה" במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת וראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי. "הבימה" בניהולם של מנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן, סמנכ"ל התיאטרון בני צרפתי והמנהל האמנותי אילן רונן ומרכז התרבות בו שוכן משכנה הפך למקום מפגש לבני כל הגילאים ואבן שואבת לצופים תושבי תל אביב והארץ כולה. עם פתיחת המשכן הושם דגש על מחזאות ישראלית עכשווית : "אם יש גן עדן", "ארץ חדשה", "כי בנו בחרת", המחזמר "נתתי לה חיי" המבוסס על שיריו של דני סנדרסון, "המאהב" (עפ"י א.ב יהושע), "זרעים של שתיקה" (רובי פורת שובל), "החולה ההודי" (רשף לוי, רגב לוי), "עת דודים" (עפ"י מירי ורון); מחזאות ישראלית קלאסית: מחזות הזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"איש חסיד היה", "לא ביום ולא בלילה" (אברהם רז); מחזאות יהודית קלאסית: "מירל'ה אפרת" (יעקב גורדין); מחזאות מודרנית בת זמננו: "רעל ותחרה", "פרסונה" (אינגמר ברגמן בשיתוף התיאטרון ה"רזידנס", מינכן), "ערי מדבר אחרות" (ג'ון רובין בייטס), "משהו טוב" (איילין מרפי), המחזמר "כמעט נורמאלי" ומחזאות קלאסית: "הסוחר מוונציה" (שקספיר), "הדה גאבלר" (איבסן), "החייל האמיץ שוייק", "ליזיסטרטה" המחזמר "גבירתי הנאווה" ו"הקמצן" (מולייר). שפת תיאטרון ייחודית באה לידי ביטוי בהצגות "קבוצת צעירי הבימה", בניהולו של שי פיטובסקי: "החוטם" (ע"פ ניקולאי גוגול), "מסייה דה פרסוניאק" (מולייר), "השבועה" (ע"פ "מעשה בירושלמי") ובעבודותיהן של המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג. בין היתר, יצרו השתיים את ההצגה "אדם לא מת סתם" המבוססת על סיפוריה של דבורה בארון. הצגות התיאטרון הועלו במרכזים החשובים באירופה דוגמת ורשה, מוסקבה, לונדון וברלין. כאות הערכה לה זוכה "הבימה" בזירה הבינלאומית הוחלט למנות את אילן רונן, מנהלה האמנותי לנשיא "איגוד תאטרוני אירופה" ה - UTA. החלטה זו התקבלה, בין היתר בזכות היוזמות ושיתופי הפעולה הבינלאומיים המיוחדים עם תיאטרונים חשובים באירופה. במאי 2012 נבחר התיאטרון להעלות את הצגת "הסוחר מוונציה" בפסטיבל הבינלאומי GLOBE TO GLOBE, פסטיבל להצגות שקספיר בתיאטרון "הגלוב" בלונדון. ההצגה התקבלה בתשואות על ידי 3000 איש מכל רחבי העולם וזכתה לתשבחות בתקשורת העולמית. הפעילות הבינלאומית נמשכת, במהלכה מתארחים יוצרים ואמנים מרכזיים מהעולם.

ארכיון תיאטרון הבימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתו ארצה ועד ראשית שנות השמונים פעל ב"הבימה" ארכיון בהנהלתו של יעקב רפאלוביץ', מוותיקי התיאטרון. ב - 12.09.2013, כשלושים שנה לאחר סגירתו, נחנך מחדש ארכיון תיאטרון הבימה . הארכיון, הממוקם במשכן הבימה, כולל כ - 670 תיקי הצגות (התיק כולל טקסט, תכניה, תצלומים, קטעי עיתונות וכרזה), מקטים, מסכות, סקיצות, ספרי תיאטרון ותצוגת תמונות מהצגות הבימה שהועלו מראשיתו ועד היום. כמו כן, מפעיל הארכיון חדר צפייה בו ניתן לצפות בהצגות התיאטרון שצולמו במהלך השנים. פתיחתו המחודשת של הארכיון הוא פרי יוזמתה של חני זילגסון, שכיהנה כמזכירת התיאטרון ובהתנדבות שימרה, אספה ותיעדה את תכולת התיקים עד לפתיחתו המחודשת. במקביל, הקימה זליגסון ארכיון וירטואלי באתר התיאטרון, בו ניתן למצוא אינפורמציה על הצגות הבימה באמצעות תמונות, ביוגרפיות של שחקנים ויוצרים, רישומים, קטעי עיתונות וביקורות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דורי פרנס, 80 לילה ולילה, "הבימה" 1918-1998, הוצאת משכל, תל אביב, 1998.
  • כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס - רובינא ו"הבימה", הוצאת עם עובד, 1995.
  • שלמה שבא (עורך), שבעים השנים הראשונות : סיפור הבימה, הוצאת כתר, 1987.
  • מרגוט קלאוזנר, יומן הבימה, הוצאת מועדים ידיעות אחרונות, 1971
  • בוכמן, נ' (1998). הבימה שלי. ת"א: ירון גולן.
  • ברטונוב, י' (1969). אורות מבעד למסך. ת"א: רשפים.
  • ברץ, א' (1954). אמן הבמה. ת"א: הקבוץ המאוחד.
  • בר-שביט, ש' (2001). הנשמה התשיעית. לוד: זמורה-ביתן.
  • גנסין, מ' (1946). דרכי עם התיאטרון העברי. ת"א: הקיבוץ המאוחד.
  • גרובר, ח' (1973). משני צדי המסך. (יוסף אחאי (מתרגם)). חיפה: פינת הספר.
  • הלוי, מ' (תשט"ו). דרכי עלי במות. ת"א: מסדה.
  • ורדי, ד' (1982). בדרך הלוכי. ת"א: עקד.
  • לוי, ע' (1981). התיאטרון הלאומי הבימה. קורות התיאטרון בשנים 1917-1979. ת"א: עקד.
  • נורמן, י' (עורך). (1966). בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש. ירושלים: הספרייה הציונית.
  • פינקל, ש' (1968). במה וקלעים. (מהד' מחודשת). ת"א: עם עובד.
  • Ben-Ari, R. (1957). Habima. (A. H. Gross & I. Soref Trans). New York - London: Thomas Yoseloff.
  • Владислав ИВАНОВ, Русские сезоны театра «Габима». Москва: Артист. Режиссер. Театр, 1999.
  • Ouriel Zohar, « Comparaison du Théâtre ‘Bimate Ha'Kibbutz’ et du Théâtre national israélien ‘Habima’ et du théâtre ‘Habima’ avec la Comédie-Française », in Théâtres du Monde Revue Interdisciplinaire de l'Université d'Avignon,Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.6, p. 203-210, 1996. (בצרפתית)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ועם זאת לא ל'הבימה' זכות הראשונים להעלאת 'הדיבוק' על במות ארץ ישראל אלא ללהקת החובבים של גדוד שומריה, כבר בפברואר 1922.
  2. ^ ע"א 8702/06
  3. ^ מאיה נחום שחל, "רשומון בהבימה", כלכליסט, 28 בספטמבר 2010
  4. ^ אבן פנה ל"בית הבימה", דבר, 21 ביוני 1935
  5. ^ נחנך בית הבימה - משכן ראשון לתיאטרון בישראל, דבר, 1 באוקטובר 1945
  6. ^ "הבימה" חנכה אולמה החדש בהצגת "בראשית", דבר, 12 ביולי 1962
  7. ^ דקל גודוביץ, התוספת לא תופסת, באתר כלכליסט, 7 באפריל 2011
מתחם הבימה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
שדרות רוטשילד רחוב אחד העם שדרות בן ציון ה'תרס"ט רחוב דיזנגוף ברוניסלב הוברמן שדרות ח"ן בית ציוני אמריקה רחוב אבן גבירול היכל התרבות הבימה ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו גן יעקב רחוב יהודה הלוי רחוב קפלן ארטורו טוסקניני חיים חיסין אלכסנדר מרמורק מתחם הבימה בית אליהוHabima Square.jpg
אודות התמונה