הבימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הבימה הוא התיאטרון הלאומי של ישראל. הוא פועל ברציפות מאז הקמתו הרשמית בשנת 1917 וכיום חבר ב"איחוד תיאטרוני אירופה".

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 בגולה 1.2 בארץ ישראל 1.3 לאחר הקמת המדינה 2 בית הבימה 3 לקריאה נוספת 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] בגולה

התיאטרון נוסד תחילה בעיר וילנה בשנת 1913 על ידי נחום דוד צמח, אולם נכשל וקרס. צמח ייסד מחדש את התיאטרון בשנת 1917 במוסקבה. בין המייסדים היו גם חנה רובינא ומנחם גנסין.

נחום צמח נפגש עם קונסטנטין סטניסלבסקי, הבמאי והמורה הרוסי המפורסם וביקש את סיועו בהקמת התיאטרון. סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התיאטרון המוסקבאי האמנותי והעמיד לרשותו את אחד מתלמידיו הטובים ביותר, הבמאי הארמני יבגני וכטנגוב כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרישיון להקמת התיאטרון חתום המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז – יוסיף סטלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה לא התנהלו בצורה מקצועית.

המחזה הראשון שהעלה "הבימה" היה "נשף בראשית" בבמויו המקצועי של הבמאי והשחקן יבגני וכטנגוב (ב-1918). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" שכתב המחזאי וסופר היידיש דוד פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחק המבוסס על שיטת סטניסלבסקי המאופיינת בהבעה עזה של רגשות.

את ראשית התהילה השיג "הבימה" משהעלה את "הדיבוק" של המחזאי היידי ש. אנ-סקי (שלמה רפפורט), ב-1923. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה, באיפור ובתלבושות המשרות אווירת מסתורין. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כלוגו של "הבימה".

[עריכה] בארץ ישראל

ב-1926 עלה "הבימה" לארץ ישראל, ונאלץ להתמודד על מעמדו כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, כמו תיאטרון "האוהל" שהוקם שנה לפני כן. "הבימה" פעל בצורה של קולקטיב, שבו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול.

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החל "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ – "שומרים" – מאת עבר הדני. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי.

ב-1945 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין בקו צעיר וחדשני לעומת המכובדות של "הבימה" עם שחקניו המבוגרים. כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים: "הבימה", "הקאמרי" ו"האהל", בצד תיאטרונים קטנים שקמו ונעלמו.

בפברואר 1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת השחרור שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתיאטרון (ביניהם היו שמוליק סגל ושלמה בר שביט).

[עריכה] לאחר הקמת המדינה

בין ההצגות הבולטות של "הבימה" בשנות החמישים היו "המרד על הקיין" וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט", שבה קנה השחקן רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן. באותה תקופה הועלו מספר הצגות הנסובות סביב תקופת השואה כמו "חנה סנש" – העוסקת בלוחמת ובמשוררת חנה סנש ו"אנה פרנק" – העוסקת בנערה היהודייה אנה פרנק שחיברה יומן ונספתה בשואה. ב-1958 "הבימה" הוכרז רשמית כ"התיאטרון הלאומי של ישראל". באותה שנה ניתן לו פרס ישראל בתחום התיאטרון.

בסוף שנות השישים נקלע התיאטרון למשבר כספי ואמנותי, והקולקטיב של שחקניו מזה ארבעים שנה פורק. בתמיכת הממשלה הפך "הבימה" לתיאטרון ממלכתי הנהנה מתקצוב המדינה, והתמנה לראשונה חבר נאמנים הבוחר מנהל כללי ומנהל אמנותי. עם מנהליו האמנותיים של התיאטרון נמנו בשנים הבאות שמעון פינקל ושלמה בר-שביט.

בשנות השבעים שילב "הבימה" ברפרטואר שלו הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "הדודה ליזה".

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה", המציג את סבלן של נשות לוחמי טרויה הנלקחות מטרויה כשפחות וכפלגשים על ידי מצביאי הצבא היווני. במהלך שנות השמונים היה שמואל עומר מנהל התיאטרון.

בראשית שנות התשעים נקלע "הבימה" למשבר כספי חריף ולסכסוכי הנהלה. ב-1995 התמנה יעקב אגמון למנהל כללי ואמנותי ובנוסף אליו התמנה גם נאמן ציבורי מטעם הממשלה. התיאטרון הצליח להגדיל את כמות צופיו והחל לצאת מהמשבר הכספי המתמשך, אולם מבקרי התיאטרון טענו שהדבר בא על חשבון איכות ההצגות, כמו בהעלאתם של מחזות זמר מסחריים. בשנים אלה הוקמה על ידי אילן רונן "קבוצת הצעירים" של התיאטרון, שהעלתה הצגות בקו יותר צעיר ונועז. לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה" ב1997, הועלתה גרסה נוספת של "הדיבוק", המחזה שהועלה ב"הבימה" מספר הפעמים הרב ביותר, ושאתו התיאטרון מזוהה יותר מאשר עם כל מחזה אחר. לקראת חגיגות היובל למדינה ב-1998, הועלה המחזמר "בוסתן ספרדי" שהוצג בהצלחה רבה במשך שש שנים. הצגות בולטות נוספות מהשנים האחרונות היו "המדריך למטייל בורשה" בכיכובה של ליא קניג ו"קדיש לנעמי" בכיכובה של גילה אלמגור.

[עריכה] בית הבימה

ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין לפי תוכניות של האדריכל אוסקר קאופמן מהשנה שלפני כן. המבנה נועד לקום בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד בתל אביב, ולהיות המבנה הראשון של המתחם התרבותי של עיר לפי תוכנית גדס.

בטקס נכחו הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, משה שרת וראש העירייה מאיר דיזנגוף. אולם רק בשנת 1945 האולם הגדול נחנך, וב-1946 נפתח בית תיאטרון הבימה באופן רשמי. ב-1962 נחנך אולם נוסף בבנין, אך זה היה קטן יותר ונועד למחזות קאמריים ולמחזות נסיוניים.

מראה הבניין שונה פעמים רבות. ב-1958 הוסיפו לו האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר מרפסות שנתלו בין עמודיו וגרם מדרגות שהובילה לכניסה מוגבהת.בשנת 1970 שינה הבניין את פניו שוב, הוא צופה באבן ונוסף לו קיר מסך מזכוכית. עוד נוסף בבנין אולם שלישי - אולם ה"בימרתף" להעלאת הצגות יחיד. השינויים נמשכו גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, נפרש על חזיתו המזוגגת של בית הבימה דגל ישראל ענקי, התרסה של תושבי העיר, שנשארו בעיר על אף איום הסקאדים ונחבאו בחדרים אטומים, מאחורי יריעות ניילון, כנגד עולם ומלואו באמצעות רשת CNN.

בשנת 2007 החל פרויקט שיפוץ בית "הבימה" בתכנונו של רם כרמי, יחד עם שיפוץ כללי למתחם הבימה כולה שהופקד בידיו של דני קרוון. השיפוץ כולל בנייה כמעט מחדש של כל המבנה למעט חזיתותיו, והוא צפוי להסתיים במחצית השנייה של שנת 2009, במסגרת חגיגות יובל המאה של העיר תל אביב. ששת העמודים המקוריים של המבנה ייחשפו ובראשם תותקן מערכת תאורה בדמות מטריה. מעטפת זכוכית שקופה בגובה של 10 מטרים תורכב בחזית המבנה. בבנין יהיו ארבעה אולמות: "אולם רובינא" (900 מושבים), "אולם מסקין" (300 מושבים), "אולם ברטונוב" ("הבימרתף") (220 מושבים) ותיאטרון ניסיוני (עד ל-170 מושבים). שטח המבואות יורחב ויעוצב מחדש. הן תשתרענה על פני שלושה מפלסים שמכולן ניתן יהיה להשקיף את מחוץ למבנה דרך קיר הזכוכית. משרדי ההנהלה יועתקו לקומת הגג החדשה, סדנאות התיאטרון ישופצו ויוגדלו, וכל תשתיות הבניין ישודרגו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• דורי פרנס, 80 לילה ולילה, "הבימה" 1918-1998, הוצאת משכל, תל אביב, 1998.
• כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס - רובינא ו"הבימה", הוצאת עם עובד, 1995.
• שלמה שבא (עורך), שבעים השנים הראשונות : סיפור הבימה, הוצאת כתר, 1987.
• מרגוט קלאוזנר, יומן הבימה, הוצאת מועדים ידיעות אחרונות, 1971

[עריכה] ראו גם

• מתחם הבימה

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תיאטרון הבימה

• אתר "הבימה"
• בנין הבימה באתר עיריית תל אביב
• המבנה החדש של הבימה
• יוסי קליין, ‏הפיל הלבן החדש של תל אביב: בניין הבימה החדש, באתר הארץ, 28/08/09

מתחם הבימה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.