הבימה

הבימה הוא התיאטרון הלאומי של ישראל. הוא פועל ברציפות, מאז הקמתו הרשמית בשנת 1917, תחילה במוסקבה ואחר כך בארץ ישראל. משנת 1945 משמש את התיאטרון בית הבימה בתל אביב. התיאטרון חבר ב"איחוד תיאטרוני אירופה".

שחקני הבימה בשנת 1942

היסטוריה

חנה רובינא בדמותה של לאה במחזה "הדיבוק"

"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון סקרטריובה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקאיה מס' 6 במוסקבה ב-31 בינואר 1922

אחד מ"חדרי רובינא" במבנה

פסל ראשו של קלצ'קין השמור בבנין

בגולה

התיאטרון נוסד תחילה בשנת 1914 על ידי נחום דוד צמח, אולם נכשל וקרס. צמח ייסד מחדש את התיאטרון בשנת 1917 במוסקבה. השניים הנוספים בייסוד הבימה במוסקבה היו מנחם גנסין וחנה רובינא. נחום צמח נפגש עם הבמאי והמורה הרוסי המפורסם קונסטנטין סטניסלבסקי, וביקש את סיועו בהקמת התיאטרון. סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התיאטרון האמנותי והעמיד לרשותו את אחד מתלמידיו הטובים ביותר, הבמאי ממוצא הארמני יבגני וכטנגוב כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרישיון להקמת התיאטרון חתום המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז – יוסיף סטלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה לא התנהלו בצורה מקצועית.

ההצגה הראשונה שהעלה "הבימה" היה "נשף בראשית", ארבעה מערכונים בבמויו המקצועי של הבמאי והשחקן יבגני וכטנגוב (ב-1918). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" שכתב המחזאי וסופר היידיש דוד פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחקה של הלהקה בהצגותיה הראשונות המבוסס על פאתוס והבעה עזה של רגשות. סגנון זה היה פיתוח ופרשנות של תלמידי סטניסלבסקי לשיטתו שעבדו עם "הבימה" בראשיתה: וכטנגוב, וורשילוב ומצ'דילוב.

את ראשית התהילה השיג "הבימה" משהעלה את "הדיבוק" של המחזאי היידי ש. אנ-סקי (שלמה רפפורט), ב-31 בינואר 1922. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה, באיפור ובתלבושות המשרות אווירת מסתורין. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. מי שקבלה במקור את התפקיד הייתה שושנה אביבית. שעזבה את הלהקה עוד בתקופת החזרות. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כסמליל של "הבימה". "הדיבוק" הוצג ברציפות עד שנת 1965 בשינויי קאסט. ברוב ההצגות גילמה חנה רובינא את לאה'לה הרדופה אך לצידה גלמו את התפקיד בת עמי (שעזבה את הלהקה בשנותיה הראשונות), אינה גובינסקא, פנינה פרח, מרים זוהר ואוה ליאון.

בארץ ישראל

ב-27 במארס 1928 הגיעו חברי "הבימה" לנמל יפו, לאחר שנעזרו במרגוט קלאוזנר שהקימה את "חוג ידידי הבימה" בברלין, שלוותה ותמכה בתיאטרון במשך שנים. הצגת הבכורה בארץ הייתה "האוצר" מאת שלום עליכם , שהתקיימה ב-29 בנובמבר באולם שהיה אמור לשמש את התא"י (התיאטרון הארצישראלי) בשדרות רוטשילד 80 בתל אביב, אך פורק טרם נכנס לבניין.

בארץ ישראל נאלץ "הבימה" להתמודד על מעמדו כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, כמו תיאטרון "האוהל" שהוקם שנה לפני כן על ידי משה הלוי, אחד משנים עשר מייסדי "הבימה", שעזב את תיאטרון עת שהתה עוד במוסקבה. "הבימה" פעל בצורה של קולקטיב, שבו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. מראשית שנות השלושים בויימו הצגות התיאטרון במסגרת "הרג'יסורה הפנימית" - באים שבאו מהקולקטיב ובראשם צבי פרידלנד וברוך צ'מרינסקי. פרידלנד, שקיים במחתרת אולפן להכשרת שחקנים צעירים, התמחה במחזות אוניברסליים. צ'מרינסקי התמחה במחזאות יהודית.

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החל "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ – "שומרים" – מאת עבר הדני. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי.

מאמצע שנות השלושים החלו להצרף שחקנים צעירים מהסטודיו למשחק של צבי פרידלנד ובהמשך מבית הספר הדרמטי בניהולו שהוקם בשנת 1945 ומהחוג הדרמטי של "גמנסיה הרצליה". בתחילה בתפקידים קטנים ובהמשך תפקידים מרכזיים, ביניהם: מרדכי בן זאב, בתיה לנצט, חנה מרון, יוסף ידין, אברהם ניניו, דבורה קידר, עדה טל, שמואל סגל, שרגא פרידמן, מישה אשרוב, פנינה פרח, שושנה רביד, יהודה אפרוני, דליה פרידלנד ובהמשך גילה אלמגור, אלכס פלג ואהרון אלמוג.

עם עליית המשטר הנאצי ופרוץ מלחמת העולם השנייה, העלה התיאטרון מחזות שעסקו באנטישמיות ובשנאת יהודים, ביניהם : "לא אמות כי אחיה", "המגפה הלבנה", "הסוחר מורשה", "מי האיש", "ורשה" ועוד.

ב-1945 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין בקו צעיר וחדשני לעומת המכובדות של "הבימה" עם שחקניו המבוגרים. כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים: "הבימה", "הקאמרי" ו"האהל", בצד תיאטרונים קטנים שקמו ונעלמו.

לקראת סוף שנות הארבעים החלו לפקוד את "הבימה" במאים מחוץ לארץ, ביניהם : טיירון גאטרי, יוליוס גלמן, הרולד קלורמן, לי שטרסברג, היי קיילוס ואחרים.

בפברואר 1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת השחרור שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתיאטרון (ביניהם היו שמוליק סגל ,שלמה בר שביט, שרגא פרידמן ועוד, תלמידי בית הספר הדרמטי של התיאטרון שהוקם בשנת 1945).

לאחר הקמת המדינה

בין ההצגות הבולטות של "הבימה" בשנות החמישים היו "המרד על הקיין" וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט", שבה קנה השחקן רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן. באותה תקופה הועלו מספר הצגות הנסובות סביב תקופת השואה כמו "חנה סנש" – העוסקת בלוחמת ובמשוררת חנה סנש ו"אנה פרנק" – העוסקת בנערה היהודייה אנה פרנק שחיברה יומן ונספתה בשואה. בהמשך הוצגו ההצגות "ילדי הצל" ו"ציפור הגטו". העלאת המחזות הייתה פרי יוזמתו של השחקן והבמאי ישראל בקר. ב-1958 "הבימה" הוכרז רשמית כ"התיאטרון הלאומי של ישראל". באותה שנה ניתן לו פרס ישראל בתחום התיאטרון.

בסוף שנות השישים נקלע התיאטרון למשבר כספי ואמנותי, והקולקטיב של שחקניו מזה ארבעים שנה פורק. בתמיכת הממשלה הפך "הבימה" לתיאטרון לאומי במעמד ממלכתי הנהנה מתקצוב המדינה, והתמנה לראשונה חבר נאמנים הבוחר מנהל כללי ומנהל אמנותי. עם מנהליו האמנותיים של התיאטרון נמנו בשנים הבאות שמעון פינקל, יוסי יזרעאלי, שלמה בר-שביט ודוד לוין.

בשנות השבעים שילב "הבימה" ברפרטואר שלו הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "דודה ליזה" ומחזות נוספים "אדי קינג", "הצוענים של יפו" בהם השתלב דור הוותיקים עם דור הביניים והצעיר ב"הבימה": אהרון מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, ישראל בקר, שמואל סגל, יוסי בנאי, אדית אסטרוק ואחרים.

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה", המציג את סבלן של נשות לוחמי טרויה הנלקחות מטרויה כשפחות וכפלגשים על ידי מצביאי הצבא היווני. במהלך שנות השמונים היה שמואל עומר מנהל התיאטרון. דוד לוין כיהן כמנהל אומנותי בין השנים 1978 עד 1985. אחריו כיהן כמנהל אומנותי עומרי ניצן המנהל האמנותי 1985-1990, אוריאל זוהר היה דרמטורג ב 1989-1990.

בראשית שנות התשעים נקלע "הבימה" למשבר כספי חריף ולסכסוכי הנהלה. ב-1995 התמנה יעקב אגמון למנהל כללי ואמנותי ובנוסף אליו התמנה גם נאמן ציבורי מטעם הממשלה. התיאטרון הצליח להגדיל את כמות צופיו והחל לצאת מהמשבר הכספי המתמשך, אולם מבקרי התיאטרון טענו שהדבר בא על חשבון איכות ההצגות, כמו בהעלאתם של מחזות זמר מסחריים. בעקבות קיצוץ בתקציב המדינה לתמיכה במוסדות תרבות גובש הסכם הבראה נוסף שפרש את החוב על פני שנים רבות יותר‏. בשנים אלה הוקמה על ידי המנהל האמנותי, אילן רונן, "קבוצת הצעירים" של התיאטרון, שהעלתה הצגות בקו יותר צעיר ונועז. לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה" ב-1997, הועלתה גרסה נוספת של "הדיבוק", המחזה הועלה ב"הבימה" מספר פעמים רב ביותר, ועימו מזוהה התיאטרון יותר מאשר עם כל מחזה אחר. לקראת חגיגות היובל למדינה ב-1998, הועלה המחזמר "בוסתן ספרדי" שנכון ל-2013 עדיין מוצג בהצלחה רבה. הצגות בולטות נוספות מהשנים האחרונות היו "המדריך למטייל בורשה" בכיכובה של ליא קניג ו"קדיש לנעמי" בכיכובה של גילה אלמגור.

בשנת 2007, בעקבות תחילת שיפוץ הבניין, עברו הצגות התיאטרון לאולמות שונים ברחבי תל אביב, בעיקר לאולם "בית החייל" ולאולם "אריסון". החוב הכספי שצבר התיאטרון מאז שנות התשעים, והצורך בתשלום עבור שכירת אולמות ומשרדים החריפו את המשבר הכספי של התיאטרון. בשנת 2010 מונתה מועצת נאמנים לתיאטרון.

בית הבימה

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

הנחת אבן היסוד לבניין הבימה, 20 ביוני 1935 בנוכחות הנציב העליון ארתור גרנפל ווקופ, משה שרת וחנה רובינא

עצרת מחאה המונית מחוץ לתיאטרון הבימה בתל אביב, נגד מדיניות הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי, 18 באוגוסט 1946

בית הבימה בשנת 1950 לערך

מבנה תיאטרון הבימה (2005)

עבודות השיפוץ בינואר 2010

אולם רובינא המחודש, 12/11

ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין לפי תוכניות של האדריכל אוסקר קאופמן מהשנה שלפני כן. המבנה נועד לקום בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד בתל אביב, ולהיות המבנה הראשון של המתחם התרבותי של העיר לפי תוכנית גדס. בטקס נכחו הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, משה שרת וראש העירייה מאיר דיזנגוף.‏ רק בשנת 1945 נחנך האולם הגדול,‏ וב-1946 נפתח בית תיאטרון הבימה באופן רשמי. ב-1962 נחנך בבניין אולם נוסף, קטן יותר, שנועד למחזות קאמריים ולמחזות נסיוניים.‏

מראה הבניין שונה פעמים רבות. ב-1958 הוסיפו לו האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר מרפסות שנתלו בין עמודיו וגרם מדרגות שהוביל לכניסה מוגבהת. בשנת 1970 שינה הבניין את פניו שוב בתכנון האדריכלים דוד דה מאיו ויהודה לנדאו. הבניין צופה באבן ונוסף לו קיר מסך מזכוכית, כמו כן נערך עיצוב פנים מחודש למבנה כולו. עוד נוסף בבנין אולם שלישי - אולם ה"בימרתף" להעלאת הצגות יחיד. השינויים נמשכו גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, נפרש על חזיתו המזוגגת של בית הבימה דגל ישראל ענקי, התרסה של תושבי העיר, שנשארו בעיר על אף איום הסקאדים ונחבאו בחדרים אטומים, כנגד עולם ומלואו באמצעות רשת CNN.

בשנת 2007 החל פרויקט שיפוץ בית "הבימה" בתכנונו של רם כרמי, יחד עם שיפוץ כללי למתחם הבימה כולו שהופקד בידיו של דני קרוון. השיפוץ כלל בנייה כמעט מחדש של כל המבנה למעט חזיתותיו, והסתיים בספטמבר 2011. הפרויקט, שעלותו הסתכמה בכ-100 מיליון ש"ח, מומן על ידי עיריית תל אביב (עיקר המימון) ומשרד התרבות. ששת העמודים המקוריים של המבנה נחשפו ובראשם הותקנה מערכת תאורה בדמות מטריה. מעטפת זכוכית שקופה בגובה של 10 מטרים הורכבה בחזית המבנה. בבניין יש ארבעה אולמות: "אולם רובינא" (900 מושבים), "אולם מסקין" (300 מושבים), "אולם ברטונוב" ("הבימרתף") (220 מושבים) ותיאטרון ניסיוני (עד ל-170 מושבים). שטח המבואות הורחב ועוצב מחדש. הן משתרעות על פני שלושה מפלסים שמכולם ניתן להשקיף אל מחוץ למבנה דרך קיר הזכוכית. משרדי ההנהלה הועתקו לקומת הגג החדשה, סדנאות התיאטרון שופצו והוגדלו, וכל תשתיות הבניין שודרגו.‏

בנין הבימה המשופץ, 2011

לקריאה נוספת

• דורי פרנס, 80 לילה ולילה, "הבימה" 1918-1998, הוצאת משכל, תל אביב, 1998.
• כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס - רובינא ו"הבימה", הוצאת עם עובד, 1995.
• שלמה שבא (עורך), שבעים השנים הראשונות : סיפור הבימה, הוצאת כתר, 1987.
• מרגוט קלאוזנר, יומן הבימה, הוצאת מועדים ידיעות אחרונות, 1971
• בוכמן, נ' (1998). הבימה שלי. ת"א: ירון גולן.
• ברטונוב, י' (1969). אורות מבעד למסך. ת"א: רשפים.
• ברץ, א' (1954). אמן הבמה. ת"א: הקבוץ המאוחד.
• בר-שביט, ש' (2001). הנשמה התשיעית. לוד: זמורה-ביתן.
• גנסין, מ' (1946). דרכי עם התיאטרון העברי. ת"א: הקיבוץ המאוחד.
• גרובר, ח' (1973). משני צדי המסך. (יוסף אחאי (מתרגם)). חיפה: פינת הספר.
• הלוי, מ' (תשט"ו). דרכי עלי במות. ת"א: מסדה.
• ורדי, ד' (1982). בדרך הלוכי. ת"א: עקד.
• לוי, ע' (1981). התיאטרון הלאומי הבימה. קורות התיאטרון בשנים 1917-1979. ת"א: עקד.
• נורמן, י' (עורך). (1966). בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש. ירושלים: הספרייה הציונית.
• פינקל, ש' (1968). במה וקלעים. (מהד' מחודשת). ת"א: עם עובד.
• Ben-Ari, R. (1957). Habima. (A. H. Gross & I. Soref Trans). New York - London: Thomas Yoseloff.
• Владислав ИВАНОВ, Русские сезоны театра «Габима». Москва: Артист. Режиссер. Театр, 1999.

ראו גם

• מתחם הבימה

קישורים חיצוניים

• אתר "הבימה"
• בנין הבימה באתר עיריית תל אביב
• הסופר הצ'כי קארל צ'אפק על תיאטרון "הבימה" כדוגמה לעבודת-תיאטרון יוצאת דופן, פראג, מרץ 1928; תורגם לעברית ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, מרץ 2012: 'הבימה' כדוגמה.
• מיכאל הנדלזלץ, עם עתיד לא ידוע, "הבימה" מתרפק על עברו, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2011
• המבנה החדש של הבימה
• יוסי קליין, הפיל הלבן החדש של תל אביב: בניין הבימה החדש, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2009
• שני שילה, איך הפך שיפוץ פנינת התרבות של ת"א לזירת התגוששות בסכנת קריסה, באתר TheMarker‏, 10 ביולי 2011
• מיכאל הנדלזלץ, תיאטרון הבימה מציג: טרגדיה, באתר הארץ, 8 במרץ 2011
• מיכאל יעקובסון, ראיון עם רם כרמי על בניין תיאטרון הבימה, 5 באפריל 2011
• ערן סויסה, ‏הבימה מציג: תיאטרון במשבר, באתר ישראל היום, 18 בנובמבר 2011
• ד"ר חיים ויצמן ב"הבימה 1949, תערוכה באתר ארכיון צה"ל
• ‫אילה בלופולסקי, "ככל שיתווכחו על הבניין יותר, יבואו יותר אנשים", באתר עכבר העיר, 20 בנובמבר 2011‬
• אליה מילנר, הבימה החדש: תיאטרון שימושי, קופסת ענק מכוערת, באתר וואלה!, 22 בנובמבר 2011

הערות שוליים

מתחם הבימה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.

_{קואורדינטות: 32°4′22″N 34°46′44″E}