הפטיטיס A

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפטיטיס A
Hepatitis A virus 02.jpg
צילום מיקרוסקופ אלקטרונים של וירוס הפטיטיס A
שם בלועזית Hepatitis A
ICD-10
(אנגלית)
B15
ICD-9
(אנגלית)
070.0, 070.1
DiseasesDB
(אנגלית)
5757
MedlinePlus
(אנגלית)
000278
eMedicine
(אנגלית)
med/991  ped/977 
MeSH
(אנגלית)
D006506

הפטיטיס A (ידוע גם כהפטיטיס מדבק וכצהבת נגיפית מסוג A), היא מחלה מדבקת פקו אוראלית הפוגעת בכבד, היא נגרמת על ידי וירוס הפטיטיס A ‏(HAV) המועבר במים ואוכל נגועים או על ידי מגע ישיר באדם החולה. עשרות מיליוני אנשים נדבקים בנגיף מדי שנה. הזמן החולף בין ההדבקות עצמה לזמן בו התסמינים מתחילים להופיע נע בין כשבועיים לכשישה שבועות, ואילו הזמן הממוצע העובר בין ההידבקות בנגיף להופעת התסמינים הוא כ-28 ימים.

במדינות מתפתחות, ובאזורים בעלי רמת היגיינה נמוכה הנגיף מופיע לעתים קרובות יותר, ומרבית האנשים נדבקים בו עוד בילדות. כשההכנסה והגישה למים נקיים עולה, יורדת גם כמות הנדבקים במחלה. הפטיטיס A אינה מחלה קלינית ובני אדם המבריאים מן המחלה נעשים חסינים אליה ביותר מתשעים אחוז מהמקרים. נוסף על כך, הפטיטיס A היא מחלת ילדות, כלומר, היא אינה מסוכנת לילדים, לפחות לא כשם שהיא מסוכנת לאנשים מבוגרים.

בארצות הברית, אירופה ובמדינות תעשייתיות, המחלה מרוכזת אצל "מבוגרים צעירים", הנוטים להידבק בה בעת טיולים למדינות בעלי ריכוזים גדולים של הנגיף או על ידי מגע עם אדם שנדבק בנגיף בעת טיול שערך בעצמו באחת מאותן מדינות. למרות שמדובר במחלה שאינה כרונית כ-10 עד 15 אחוזים מהחולים עלולים לחוות את התסמינים של המחלה גם כשישה חודשים לאחר שהבריאו מן המחלה (ההתקפים בזמן תקופת ההתפרצות חזקים יותר מן ההתקפים שבאים לאחר מכן). כשל כבוד חמור כתוצאה מהפטיטיס A הוא נדיר (0.5 אחוז מן המקרים). הסיכון לכשל של המערכות הסימפטומטיות כתוצאה מהמחלה קשור קשר ישיר לגילו של החולה, כאשר שמונים אחוז מהחולים המבוגרים חווים כשל שכזה ואילו מרבית הילדים אינם חווים כשל שכזה. ניתן לשלוט (ואף קרו מקרים בעבר) בהתפרצות של המחלה בעזרת חיסון שהוכח כאפקטיבי במיוחד.

סימנים ותסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמינים מוקדמים של הפטיטיס A עלולים להחשב בטעות כשפעת, אבל חלק מהאנשים, בעיקר ילדים, אינם מראים סימנים כלל. התסמינים מתחילים להופיע בין השבוע השני לשישי (שלב הדגירה), לאחר שהמחלה החלה. תסמינים שעלולים להופיע ולחזור ב2-6 החודשים שלאחר המחלה הם:

פתוגנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווירוס נכנס אל הגוף על ידי הכנסת מזון ומשקה נגועים שמתערבבים עם זרם הדם דרך האפיתל של הלוע התחתון או המעי. הדם נושא עמו את הווירוס היישר אל הכבד, שם הוא מתחיל להשתכפל בתוך תאי ההפטוציט והקאפפאר הנמצאים ברקמת הכבד. ויריונים (חלקיקים של נגיף מדבק החי מחוץ לתא המאחסן) מוחבאים בתוך המרה ומשוחררים בצואה. הווירוס מופרש בכמויות גדולות בערך כ11 ימים לפני הופעת הסימפטומים או הנוגדנים הנמצאים בדמו של מי שחלה בעבר במחלה או קיבל חיסון. שלב ההדגרה נמשך בין 15-50 ימים ואחוז התמותה קטן יותר מ0.5%. בתוך ההפטוציט של הכבד הגנום של הRNA מפסיק לייצר חלבונים ומתורגם על ידי הריבוזומים של התא עצמו. בניגוד לווירוסים אחרים ממשפחת הפיקורנאבה הפטיטיס A דורש אֵיקָרְיוֹט (תא שהגרעין שלו מוקף קרום) מושלם המייצר פקטור 4G (eIF4G) למטרות התרגום. הדרישה לפקטור זה באה לידי ביטוי בחוסר יכולתו לכבות את תהליך יצור הפרוטאין של החולה בניגוד לווירוסים אחרים ממשפחה זו. לפיכך, חייב הווירוס להשתלט על מערכת התרגום, דבר אשר מסביר את הגדילה האיטית שלו בסביבה תאית. כפי הנראה מסיבה זו אימץ הווירוס אסטרגיה המאפשרת לו לפגום בקודון האחראי על יצור הפרוטאין תוך כדי שמירה על "כבודו" של המארח. איננו יודעים כיצד עובדת האסטרטגיה הזו באופן מדויק.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהפטיטיס A מופרש בצואה רק בשלב האחרון של שלב ההדגרה, ניתן לבצע אבחנות מדויקות על ידי נוגדנים שח המוגלובין M הנמצאים בדם. נוגדני המוגלובין M נמצאים בדם רק בזמן בו נמצא גם הנגיף בדם. ניתן למצוא אותם כשבוע או שבועיים לאחר ההדבקות במחלה. הנוכחות של נוגדני המוגלובין M בדם מסמנת שהשלב הקטלני של המחלה עבר והמארח חסין מעתה אל המחלה. בזמן השלב החמור של המחלה, אנזימי האלונין נמצאים ברמות גבוהות בהרבה מן הנורמה בדם. האנזים שמגיע מן הכבד נושא איתו תמיד את הווירוס. הנגיף עצמו מופיע בדם רק כשבועיים לפני הזמן בו מפתחת המחלה הקלינית (כלומר, בחצי השנה בה התסמינים עלולים לחזור).

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפטיטיס A ניתן למניעה על ידי חיסון, היגיינה ותברואה ברמה גבוהה. החיסון מגן מפני הנגיף ביותר מ95% מן המקרים ליותר מעשרים שנה. הוא מכיל בתוכו נגיף בלתי פעיל שמספק חסינות למקרה של הדבקות עתידית. החיסון ניתן לראשונה בשנת 1996 עבור ילדים באזורים בעלי סיכון גבוה, ובשנת 1999 שוחרר גם לאזורים מוגנים יותר. החיסון ניתן על ידי זריקה, מנה התחלתית מספקת הגנה לכשבועיים עד ארבעה שבועות לאחר החיסון, המנה השנייה, הניתנת כשישה עד שנים עשר חודשים מאוחר יותר מספקת הגנה ליותר מכעשרים שנה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין טיפול מיוחד להפטיטיס A. ללוקים בו מומלץ לנוח, להימנע מאוכל שמן ואלכוהול (אותם יש לצרוך במידה גם כמה חודשים לאחר שלב ההחלמה) ולשתות מים.

מטרותיו של הטיפול הרפואי הם להפחית את הדיכאון ולמנוע סיבוכים הנובעים כתוצאה מהזיהום. התרפיה ניתנת על ידי "הסוכנים" הבאים:

  1. משככי כאבים - כדי להקל על כאבי הבטן לרוב אצטומפין, משום שהיא מורידה גם את החום.
  2. סם נגד הקאה - כדי לדכא את הבחילה וההקאה; לרוב מטוכלופארמיד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.