הקאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור מהמאה ה-14

הקאה היא יציאה של תוכן הקיבה דרך הפה. בלועזית נקראת ההקאה אמזה (Emesis), ותוכן הקיבה (הקיא) נקרא אמזמה (Emesma). הענף הרפואי החוקר את תופעת ההקאה ואת התרופות הגורמות להקאה נקרא אמטולוגיה (Emetology). ההקאה יכולה לבוא כתוצאה ממחלה, הרעלה, גועל וגורמים גופניים נוספים או באופן יזום על ידי האדם. בולמיה היא הפרעה בה אדם מקיא באופן יזום על מנת להיפתר ממזון שאכל ובכך להימנע מקבלת אנרגיה וחומרים מזינים.

בחילה והקאה הן מנגנוני הגנה ביולוגיים שתפקידם לרוקן את הגוף מחומרים מזיקים ומחומרים רעילים.

תהליך ההקאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך ההקאה שלושה שלבים:

  1. בחילה - תחושה לא נעימה בבטן שמקדמת את ההקאה
  2. התכווצויות ללא פליטה - קשיי נשימה והתכווצות של שרירי הבטן
  3. הקאה - בניגוד לסברה הנפוצה, הקאה אינה מוּנעת בעזרת התכווצויות שרירי הקיבה (שנשארת פסיבית) או הוושט, אלא בעזרת שרירי מערכת הנשימה: הסרעפת ושרירי הבטן, בזמן ההקאה הסרעפת ושרירי הבטן לוחצים על הקיבה וגורמים ליציאת תוכנה דרך הוושט.

ההקאה היא תהליך מסובך שבו משתלבים:

  • סגירת בית הקול
  • כיווץ הסרעפת והעמדתה במצב של שאיפה
  • סגירת השוער (פתחה התחתון של הקיבה)
  • התרופפות חלקי הקיבה
  • פעילות נמרצת של שרירי הבטן.

בהקאה מופעלות כל הפעולות הללו באופן מותאם.

על פי רוב בהקאה קשורים בחילות, חיוורון, הזעה, קצב לב מוגבר וריבוי רוק.

הקיא הוא מיץ קיבה ובו מזון שנבלע ועדיין לא עוכל - ולפעמים גם מיץ המרה ודם. לעתים קרובות הקיא מעורב במיצי מרה שהופרשו מכיס המרה ומהכבד, ומכאן צבעו הצהוב האופייני. הקאה היא תהליך רפלקטורי מובהק שאינו ניתן להפעלה מרצון.

גורמים להקאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת ההקאה מתואמת במרכז ההקאה שבמדוּלה (לשד) שבמוח. קיימים מספר גורמים להקאה:

  • רפלקס הקאה – הרפלקס נגרם לאחר נגיעה בחלק האחורי של הגרון. עוצמת הרפלקס משתנה מאדם לאדם, כשאנשים מסוימים מתקשים אפילו לעבור טיפול שיניים או בדיקת גרון עקב כך.
  • גירוי הקיבה או התריסריון – גירוי מכני או על ידי חומרים כימיים. מזון מקולקל ורעלנים גם עלולים לגרום להקאה (הרעלת מזון).
  • סחרור או האצה של הגוף (ובעיקר הראש) – הדבר גורם אצל אנשים מסוימים לבחילה ולעתים להקאה בזמן שיט באונייה, נסיעה ברכב (במיוחד בישיבה נגד כיוון הנסיעה) וטיסה.
  • דימום מוחי – הדבר גורם לעלייה בלחץ התוך-גולגולתי, דבר המעורר את מרכז ההקאה. הקאה אצל נפגעי ראש נחשב אם כן לסימן רע, המעיד על דימום מוחי.
  • רגשות, דחק ופחדים – כגון לאחר צפייה במראה מחריד או לפני מבחן או ראיון עבודה, עלולים לעודד הקאה.
  • תרופות המעודדות הקאה – תרופות אלה נקראות תרופות אמטיות (Emetics). חלקן פועלות על מרכז ההקאה שבמוח וחלקן מגרות את הקיבה. תרופות כימותרפיות, למשל, המשמשות למאבק בסרטן, מעוררות לעתים קרובות את מרכז ההקאה; גם חומרים מסוימים, כגון אתנול (אלכוהול), פועלים על מרכז ההקאה.
  • כאב – כאב חזק באזורים שונים בגוף (כתוצאה מאבנים בכליות, למשל) עלול לעודד הקאה.
  • מחלות מסוימות - אשר אחת מהשפעותיהן יכולה להיות הקאה. למשל, וירוס הגורם להקאות.
  • חלחלה, גועל - תחושת הקאה או הקאה בפועל לנוכח ריחות לא נעימים, או בעקבות אכילת מזון מקולקל. גם צפייה במעשה המעורר סלידה עלולה לגרום להקאה.
  • היצרות מולדת של השוער - חסימה חלקית או מלאה של פתח הקיבה לתריסריון על ידי שריר השוער, המובילה להקאת תוכן הקיבה זמן מה לאחר אכילה. תופעה זו הינה מום מולד נפוץ בקרב ילודים בגילאי 1-3 חודשים. הקאה עקב מום זה מאופיינת בהקאה עזה יחסית בהשוואה להקאה רגילה (ובצורה קשתית) ונטולה מיצי מרה.

השפעה פיזיולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקאה מהווה תופעה רפואית שלילית, בדרך-כלל. הגוף מאבד נוזלים ומלחים רבים, דבר העלול לגרום להתייבשות ולבעיות במחזור הדם (ראו: שלשול). למרות זאת, ההקאה מנקה את הקיבה מחומרים מזיקים, ועידוד הקאה באמצעות תרופות אמטיות מהווה שיטה שכיחה לטיפול בבליעת רעל. הקאות מרובות ותקופתיות עלולות לגרום להרס זגוגית השן ולשינוי צבע השיניים עקב החומצות, העולות מן הקיבה, שנמצאות בקיא.

תרופות נוגדות הקאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד התרופות האמטיות קיימות תרופות אנטי-אמטיות, המדכאות את מרכז ההקאה; תרופות כאלו ניטלות לפני נסיעות או טיסות, למשל, על ידי אנשים הרגישים לפעילויות אלו.

תופעות פסיכולוגיות הקשורות להקאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שתי תופעות פסיכולוגיות הקשורות להקאה:

הקשר בין שתי התופעות הדוק, ובמקרים רבים אמטופובים "נרפאים" והופכים לאמטופילים.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.