הפקעת הנסיכים
הפקעת הנסיכים (בגרמנית: Fürstenenteignung) הוא הכינוי למחלוקת שפיצלה את החברה ברפובליקת ויימאר בין השנים 1918–1926. המחלוקת נסבה סביב השאלה כיצד יש לנהוג בנכסי משפחות המלוכה שעזבו את גרמניה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ופירוק הקיסרות הגרמנית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף אוקטובר 1918, כאשר נראה היה שתבוסתה של גרמניה במלחמה בלתי נמנעת, פרצה "המהפכה הגרמנית". ב-28 באוקטובר חתם וילהלם השני, קיסר גרמניה על תיקונים שהפכו את גרמניה למונרכיה חוקתית, אולם בכך לא היה די. הקיסר עזב את ברלין לבלגיה, שם הופעל עליו לחץ מצד פוליטיקאים ואנשי צבא שיתפטר. הקיסר סירב לעשות זאת, וב-9 בנובמבר נאלץ הקנצלר מקס פון באדן להתייצב בפני ממשלתו ההמומה ולהודיע לה על דעת עצמו שהקיסר התפטר. באדן עצמו התפטר והעביר את השלטון במדינה לפרידריך אברט. משעמד הקיסר בפני עובדה מוגמרת, נמלט להולנד שם העביר את שארית חייו. בעוד הרייכסטאג המבולבל דן במצב, יצא פיליפ שיידמן אל ההמון שהתכנס מחוץ לבניין והכריז על ביטול הקיסרות והקמת "רפובליקה גרמנית". הכרזה היסטורית זו הייתה ערש לידתה של רפובליקת ויימאר. בעקבות כך, התפטרו או הודחו כל שאר הנסיכים והמלכים ששלטו במדינות הפדרליות שהרכיבו את גרמניה. חלקם, כמו הקיסר, יצאו לגלות בעוד אחרים חיו את שארית חייהם בגרמניה כאזרחים פשוטים. הנסיכויות הפכו לרפובליקות דמוקרטיות.
תחילת המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לאימפריה האוסטרו-הונגרית שבה הולאמו באופן מיידי כל נכסי בית הבסבורג (החוק ההבסבורגי), סעיף 153 לחוקת ויימאר קבע כי נכסי משפחות המלוכה יישארו בידיהן, אולם הותיר את האפשרות התאורטית לבצע בעתיד הפקעה כזו תוך מענק פיצויים הולמים למשפחות שנכסיהן הופקעו.[1] היו שתי סיבות עיקריות לחוסר רצונה של ממשלת אברט לבצע הפקעה כוללת. הראשונה הייתה האופי הפדרלי של הקיסרות שגרם לכך שהיה מורכב מאוד לבצע הפקעה כוללת בכמה מדינות בעלות מאפיינים וסוגי נכסים שונים. הסיבה השנייה הייתה הסכמי ורסאי המתקרבים. הסתמן כי מדינות ההסכמה ידרשו מגרמניה פיצויים כספיים גבוהים מאוד, ואברט חשש שאם לקופת המדינה הגרמנית יתווסף ממון נוסף בעקבות ההפקעה, מדינות ההסכמה ידרשו פיצויים גבוהים יותר.
אברט הורה כי כל אחת מהממשלות הפדרליות המרכיבות את הרפובליקה תנהל בעצמה משא ומתן על הפקעה ופיצויים עם בית המלוכה ששלט בה קודם לכן. המשא ומתן התקדם בעצלתיים בשל סיבות שונות. בין היתר בגלל האינפלציה הגואה בגרמניה שגרמה לכך שבתי המלוכה לא רצו לקבל כסף גרמני בתמורה לרכושם. סוגיה נוספת שעמדה במרכז המחלוקת הציבורית הייתה שאלת הבעלות על אדמות בתי המלוכה. כל אחד מהם החזיק ברשותו שטחי אדמה גדולים מאוד, אולם בעוד שבמדינות גדולות כמו פרוסיה ובוואריה מדובר היה בשטחים זניחים ביחס לגודלה של המדינה, במדינות קטנות יותר הם היוו נתח עצום משטחה והיו מסוגלים לשתק את הכלכלה המקומית אם היו עוברים לידיים פרטיות. בדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שטרליץ למשל, החזיק בית מקלנבורג-שטרליץ ב-55% משטחי הדוכסות.
בבוואריה, הצליחה הממשלה להגיע להסדר מול בית ויטלסבאך על הפקעת הנכסים בתמורה לפיצויים גבוהים שהועברו לידי קרן הפיצויים של בית ויטלסבאך. ב-31 ביולי 1919 העביר הפרלמנט של המדינה החופשית סקסוניה-גותה, חוק להפקעת כל נכסי בית סקסה-קובורג-גותה. קרל אדוארד, דוכס סקסוניה-קובורג-גותה ערער על החוק בפני בית המשפט העליון של גרמניה. בית המשפט נשלט באותה תקופה בידי שומרים שמרנים ומלוכנים במובהק, וב-18 ביוני 1925 פסק שהחוק להפקעת נכסי בית סקסה-קובורג-גותה הוא לא-חוקתי. בית המשפט הורה לממשלת המדינה להחזיר למשפחת הנסיך את כל הרכוש והאדמות, שהוערכו בסכום כולל של 37.2 מיליון מרק.
משאל העם הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 בנובמבר 1925 הגישה המפלגה הדמוקרטית הגרמנית הצעת חוק המסמיכה את הממשלות של המדינות להעביר חוקים להסדרת מעמדם של נכסי משפחות המלוכה. בהצעת החוק נקבע כי החלטות אלו יהיו חסינות מפני ביקורת משפטית. הצעת החוק התקבלה בהסכמה שבשתיקה מצד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. יומיים לאחר מכן, הגישה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה הצעת חוק אחרת על פיה גרמניה תצא למשאל עם האם לבצע הפקעה כוללת ללא פיצויים של כל נכסי משפחות המלוכה. על פי הצעת החוק, הקרקעות היו אמורות להימסר לחקלאים ולחוכרים, והטירות היו אמורות להפוך לבתי הבראה או לדיור ציבורי. כסף מזומן וחפצי ערך היו אמורים להתחלק לפצועי מלחמה ונזקקים.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית התנגדה למשאל העם. הסוציאל-דמוקרטים חששו שבעקבות צעד פופוליסטי כזה יגדל כוחה של המפלגה הקומוניסטית. כמו כן הם העריכו שההצעה תיפול במשאל העם, ולפיכך העדיפו את ההצעה המתונה יותר של המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, ב-19 בינואר, הכריזה המפלגה הקומוניסטית על כינוס ועדה מיוחדת שהורכבה מנציגי 40 ארגוני שמאל גרמניים, ונועדה לגבש מתווה ברור למשאל עם אודות הפקעת נכסי משפחות המלוכה. ועדה זו זכתה לכינוי "ועדת קוצ'ינסקי", על שמו של הסטטיסטיקאי רוברט רנה קוצ'יסנקי שעמד בראשה. הקומוניסטים הציעו לסוציאל-דמוקרטים לשלוח גם כן את נציגיהם לוועדה, אולם הם סרבו. עם זאת, הם שמרו על ערוץ קשר עם הוועדה והחלו במשא ומתן חשאי עמה.
לנוכח הלחץ הגדול מצד ארגוני השמאל, הסוציאל-דמוקרטים נאלצו להיכנע ולהסכים למשאל העם. ב-25 בינואר הגישו הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים בקשה משותפת למשרד הפנים בבקשה לקבוע מועד למשאל עם על הפקעה של נכסי משפחות המלוכה. משרד הפנים קבע שהמשאל יערך בין 4 ל-17 במרץ 1926. הקומוניסטים פתחו מיד בקמפיין לטובת ההפקעה. הם גייסו למען הקמפיין שלהם ידוענים בולטים כמו אלברט איינשטיין, קתה קולוויץ, ג'ון הרטפילד וקורט טוכולסקי. הם ביקשו מהסוציאל-דמוקרטים להצטרף אליהם לקמפיין משותף, אולם אברט לא רצה להיקשר לקומוניסטים ובאופן כללי למשאל העם, ולפיכך הצהיר שמפלגתו מוסרת את ההכרעה בנושא לעם בלבד. הוא הזהיר את פעילי המפלגה לנקוט נייטרליות גמורה בנושא, ולא להיגרר לפרובוקציות של הקומוניסטים. במקביל, פתחו מפלגות הימין בתמיכת הכנסיות בגרמניה והרייכסלנדבונד בקמפיין נגד ההפקעה.
במשאל העם השתתפו 12.5 מיליון מבעלי זכות הבחירה בגרמניה (מתוך 39.4 מיליון). הצעת ההפקעה זכתה ברוב קטן, שהיה גדול יותר ממספר המצביעים של הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים. בעקבות המשאל, הופקעו נכסי משפחות המלוכה, ונקבע שהרייכסטאג יכריע האם להלאים אותם ללא פיצויים. ב-6 במאי הצביע הרייכסטאג (שנשלט בידי רוב שמרני) נגד הלאמה ללא פיצויים, לפיכך הוחלט שגורל נכסי משפחות המלוכה יוכרע במשאל עם נוסף שנקבע ל-20 ביוני.
משאל העם השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא השמרן פאול פון הינדנבורג התנגד למשאל העם. ב-15 במרץ הוא זימן אליו את שר המשפטים וילהלם מרקס וחיווה בפניו את דעתו שהמשאל אינו חוקתי ואינו משרת את טובת הציבור. ב-24 באפריל הוציאה גם ממשלת הימין בראשותו של הנס לותר הצהרה על פיה המשאל אינו חוקתי. בהתאם להצהרה זו, הסכמה על ההפקעה הייתה למעשה הסכמה על שינוי בחוקה. אי לכך, היה צורך שלפחות 50% מבעלי זכות ההצבעה בגרמניה ישתתפו במשאל העם. בעוד שהסוציאל-דמוקרטים היו סקפטים לגבי הצלחת המשאל לגייס מספר מצביעים כה גדול, הקומוניסטים דווקא היו אופטימיים. הם הניחו שלנוכח המצב הכלכלי ההולך ומחמיר בגרמניה, רבים יתמכו בהפקעה שתשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה.
ב-15 באפריל 1926 התכנסו כל מתנגדי משאל העם תחת "ועדת העבודה נגד משאל העם". הנשיא הינדנבורג ניהל במקביל קמפיין משלו נגד המשאל אותו כינה "עוול גדול" ו"כפיות תודה גסה" וקבע שהוא "מפר את יסודות המוסר והחוק". מתנגדי המשאל הפיצו את הטענה שהמשאל אינו מתמקד רק בהפקעת נכסי משפחות המלוכה אלא מדובר בקנוניה קומוניסטית שמטרתה ביטול כל הקניין הפרטי. מתנגדי המשאל קראו להחרים את המשאל לחלוטין וכלל לא להצביע. ועדת ההתנגדות נהנתה מתמיכה כספית רבה מצד משפחות המלוכה ומצד איגודי תעשיינים שהיו קשורים עמן בקשרי עסקים.
המפלגה הנאצית סרבה להביע עמדה בעד או נגד משאל העם. גרגור שטראסר - מנהיג האגף השמאלי של המפלגה, ניסה לגרור את המפלגה לתמיכה בהפקעה, אולם היטלר סירב בתוקף. היטלר הביע רשמית את העמדה הנייטרלית של המפלגה בנושא במהלך ועידת במברג שנערכה בפברואר של אותה שנה, וציטט את דבריו של וילהלם השני: "עבורנו, היום אין נסיכים, רק גרמנים".
המשאל נערך ב-20 ביוני. ועדת ההתנגדות ערכה באותו יום פסטיבלים גדולים של בירה חינם במטרה להרחיק אנשים מהקלפיות. כ-15.6 מיליון גרמנים, מתוך כ-39.7 בעלי זכות הצבעה, הגיעו לקלפיות. 14.5 מיליון הצביעו בעד ההפקעה, ורק 0.56 הצביעו נגד. עם זאת, מכיוון שרק 39.3% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם, התוצאה לא הייתה מספיקה כדי להעביר שינוי בחוקה שיאפשר הפקעה ללא פיצויים.
הקומוניסטים האשימו את הסוציאל-דמוקרטים בכישלון משאל העם. הסוציאל-דמוקרטים מצדם החלו לחפש מוצא מהתסבוכת. במקביל ממשלת הימין בהנהגתו של וילהלם מרקס, החלה לשקול לצרף אליה את הסוציאל-דמוקרטים. אלו האחרונים דרשו כתנאי לכך פתרון חוקתי לבעיית הנכסים של משפחות המלוכה. בסופו של דבר הגיעו הסוציאל-דמוקרטים לפשרה מול ממשלת מרקס על פיה יוקם בית משפט מיוחד שיכריע בעניין הנכסים. הנהגת המפלגה פנתה להנהגת הסיעה ברייכסטאג ודרשה ממנה להצביע בעד החוק להקמת בית משפט מיוחד לפתרון בעיית נכסי משפחות המלוכה. עם זאת, חברי הרייכסטאג של המפלגה סירבו לעשות זאת. אי לכך, משכה ממשלת מרקס את הצעת החוק.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרקס החליט להחזיר את היוזמה לידי ממשלות המדינות, ובהדרגה חתמו מרבית הממשלות על הסכמים שונים עם משפחות המלוכה. במרבית ההסכמים נקבע כי המדינה תקבל את מרבית הנדל"ן והאדמות של המשפחות בעוד שחפצי הערך הוחזרו למשפחות. אוספים בעלי ערך היסטורי, ספריות ומוזיאונים, הועברו בדרך כלל לניהולן של קרנות מיוחדות. ב-6 באוקטובר 1926 הגיעה ממשלת המדינה החופשית פרוסיה להסכם מול נציגי בית הוהנצולרן על פיו מרבית נכסי הבית הוחרמו בידי הממשלה והשאר נותרו בידי המשפחה. הסכם זה נחשב למקל מדי עם ההונצולרנים, ולפיכך מפלגות השמאל בלנדטאג של פרוסיה סירבו לתמוך בו. לאחר משא ומתן ארוך, הסכימו הסוציאל-דמוקרטים להימנע בהצבעה. כאשר רק הקומוניסטים הצביעו נגד, הצעת החוק עברה. לאחר החתימה על החוזה בפרוסיה, המדינות היחידות שעדיין לא הכריעו בגורל נכסי משפחות המלוכה שלהן היו תורינגיה, הסן, מקלנבורג-שוורין, מקלנבורג-סטרליץ וליפה. הסכמי פשרה במדינות אלו הושגו רק כעבור שנים ארוכות. כדי למנוע מבתי המלוכה לערער על הכרעות הממשלות בבתי משפט אזרחיים, הועבר ביוני 1927 "חוק החסימה" אשר אסר על בתי המלוכה לערער על החלטות הממשלות.
ב-1 בפברואר 1939 קבע הקבינט של היטלר כי לממשלה תהיה אפשרות להתערב בכל אחד מהחוזים שנחתמו בין המדינות למשפחות המלוכה ולשנות אותם כרצונה. בפועל, הנאצים מעולם לא התערבו באף אחד מהחוזים, והשתמשו בהצהרת הממשלה רק כאמצעי להבטיח את צייתנותם של משפחות המלוכה והמלוכנים הגרמנים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Deutsches Historisches Museum: Fürstenenteignung
- Gerhard Immler: Volksabstimmung „Entschädigungslose Fürstenenteignung“, 1926. In: Historisches Lexikon Bayerns
- Rettet die Fürsten! (PDF; 5,9 MB) Sondernummer der Satirezeitschrift Simplicissimus, 1926.
