פרידריך אברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרידריך אברט
(4 בפברואר 1871; היידלברג, באדן-וירטמברג, הקיסרות הגרמנית - 28 בפברואר 1925) (בגיל 54)
Friedrich Ebert.jpg
שם בשפת המקור Friedrich Ebert
מדינה גרמניה
נשיא גרמניה ה-1
תקופת כהונה 10 בנובמבר 1918 - 28 בפברואר 1925 (6 שנים ו-15 שבועות)
הקודם בתפקיד אין, הנשיאות הוקמה
הבא בתפקיד פאול פון הינדנבורג

פרידריך אברטגרמנית: Friedrich Ebert; ‏4 בפברואר 1871 - 28 בפברואר 1925) היה‎ ‎מדינאי גרמני, הקאנצלר האחרון של המונרכיה הגרמנית, והנשיא הראשון של רפובליקת ויימאר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברט נולד בהיידלברג כבנו של חייט, והוא עצמו הוכשר להיות בונה אוכפים. הוא החל בפעילות בארגונים המקצועיים, כסוציאל-דמוקרט, ובמהרה נהיה למנהיג הזרם "הרוויזיוניסטי" המתון במפלגה זו. מונה למזכ"ל המפלגה ב-1905 וליו"ר ב-1913.

ב-1914 הוביל אברט את המפלגה להצביע כמעט פה אחד לטובת ההקצבה לצורכי מלחמת העולם הראשונה, וקיבל את העמדה הרשמית שהמלחמה הייתה מעשה פטריוטי, הגנתי ונחוץ. בכך סתר את דעתו של הקייזר וילהלם השני אשר כתב בשנת 1905 לקאנצלר ברנהרד פון בילוב, כי המלחמה אפשרית רק אם הסוציאליסטים יוכחדו.

עמדת המפלגה, תחת הנהגת אברט ושותפו להנהגה פיליפ שיידמן, כי יש לתמוך במלחמה, הובילה בשנת 1917 לפילוג, כאשר אישים בולטים במפלגה כקורט אייזנר ויוליוס לבר התפלגו ויצרו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית.

לאחר שהתברר כי המלחמה אבודה, מונה הנסיך מקס פון באדן לקאנצלר. כחלק מן הרפורמות הכניס פון באדן לראשונה סוציאל-דמוקרטים, בהם אברט, לממשלתו. לאחר ההתפתחויות הדרמטיות שהובילו למהפכה התפטר פון באדן ב-9 בנובמבר 1918, ואברט מונה לקאנצלר גרמניה, שעדיין הייתה מונרכיה באופן רשמי. באותו יום, בתגובה לאי השקט בברלין, הכריז שותפו של אברט למפלגה, פיליפ שיידמן, כי הקייזר התפטר, וכך הסתיימה תקופת המונרכיה הגרמנית והוכרזה רפובליקה. למחרת, אברט הקים ממשלה שבה היו 3 סוציאל-דמוקרטים ו-3 סוציאל-דמוקרטים עצמאיים. העצמאיים פרשו מההמשלה בדצמבר.

אברט לא יזם את האירועים אלא היה במהלכם דמות פסיבית. הוא היה תומך במונרכיה עד התפטרותו של הקייזר, וסבר כי לא הייתה לשיידמן כל זכות להכריז על רפובליקה, תפקיד שהיה צריך להינתן למועצה מכוננת נבחרת.

במהלך החודשים הבאים הוביל אברט את הממשלה החדשה, ואף השתמש בכוח כנגד המהפכנים משמאל, במיוחד כנגד הרפובליקה הסובייטית הבווארית שקמה אחרי רציחתו של קורט אייזנר, וכנגד הספרטקיסטים, תנועה שמאלית קיצונית בהנהגת רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט אשר הובילה מהומות שיכולות היו להתפתח למרידה בחודש ינואר 1919. בדיכוי המהומות נעשה שימוש בחיילים, וכן באנשי המיליציות הימניות הקיצוניות פרייקור. דיכוי המהומות היה אכזרי, גרם להרוגים רבים, ביניהם לוקסמבורג וליבקנכט (כפי הנראה נרצחו על ידי אנשי הפרייקור).

באופן אירוני, בנו של אברט, שגם לו קראו פרידריך אברט, הפך לקומוניסט, שימש כראש עיריית מזרח ברלין, והיה אף לתקופה קצרה ראש המדינה במזרח גרמניה.

כאשר התכנסה האספה המכוננת בוויימאר (ומכאן שמה של הרפובליקה שייסדה אספה זו) בפברואר 1919, נבחר אברט לנשיא הראשון של הרפובליקה הגרמנית החדשה. למרות תמיכתו של אברט בדיכוי אלים של המהפכנים משמאל, הגנו העובדים הגרמנים על ממשלתו מניסיון ההפיכה הידוע בתור הפוטש של קאפ אותו יזמו גורמים ימנים בשנת 1920. הפועלים הכריזו על שביתה כללית והיא, בין היתר, שגרמה לכישלון הפוטש. לאחר השביתה שב אברט והשתמש בפרייקור אשר היו חלק מן הפוטש, וניסו למגר את ממשלתו, על מנת לדכא מהומות שמאליות ברחבי גרמניה.

בעוד שמאות אזרחים נהרגו (ורבים מהם ללא כל קשר למהומות) טופלו אנשי הפוטש של קאפ (והפוטש במרתף הבירה שבא לאחריו) בכפפות של משי. כמה מהפרייקור כבר השתמשו בסמל צלב הקרס, ורבים מהם (כהיינריך הימלר למשל) הפכו להיות נאצים ידועים.

בנובמבר 1923 התנגד אברט לדעתה של מפלגתו אשר עזבה את ממשלת הקואליציה של גוסטב שטרזמן.

בשנת 1925 נפטר, בעודו מכהן כנשיא. זמן קצר קודם לכן הפסיד במשפט דיבה נגד עיתונאים מהימין שהאשימו אותו בבגידה בכך שהיה ממארגני שביתה במפעלי החימוש בזמן מלחמת העולם הראשונה.

מורשתו של אברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברט נותר דמות שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים עד היום. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה מכירה בו כאחד ממייסדיה, וסבורה כי מותו היה אבדה גדולה. גורמי שמאל רבים טוענים כי הוא שסלל את הדרך לפאשיזם בתמיכתו באנשי הפרייקור והדיכוי האלים של מרידות הפועלים.

היו אלו אותם אנשים שהפיצו את אגדת ה"סכין בגב" - הרעיון שהסוציאליסטים (והיהודים) היו אחראים לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. זו הייתה טענה חצופה, שכן האחראים הראשיים להפצת האגדה - פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף היו אלו שביקשו מן הסוציאל-דמוקרטים כי ישאו ויתנו על כניעה, ועמדו על כך שהצבא אינו יכול עוד להחזיק מעמד. לאנשים אלו הייתה הרפובליקה של ויימאר בבחינת רע הכרחי, שמטרתו להסיט את האשמה בתבוסה מהמנגנון הצבאי לעבר הסוציאל-דמוקרטים, עד שבבוא היום יתפסו את השלטון גורמים אשר יכינו את העם למלחמה הבאה. לפי דעה זו שיחק אברט בדרמה זו בדיוק את התפקיד שציפו ממנו אנשי הימין והצבא.

כמה היסטוריונים רואים בפעולותיו של אברט משום הכרח למניעת הקמתה של מדינה קומוניסטית. לכך ניתן לענות כי רבים מן הפועלים המתמרדים (ורבים מן ההרוגים) היו תומכים במפלגתו של אברט, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וכי עד רציחתם של ליבקנכט ולוקסמבורג לא הייתה המפלגה הקומוניסטית גוף רלוונטי, וכי היו אלו פעולותיו של אברט שגרמו לרדיקליזציה ולתמיכה ברעיונות קומוניסטיים ומהפכנים.

יצירת מועצות פועלים נבחרות, כפי שהיה הדבר (בתמיכתו הפסיבית של אברט) בימים הראשונים של הרפובליקה, נראתה על ידי הפועלים המתונים ככלי לגיטימי לפיקוח על הממשלה הדמוקרטית, בתקופה בה אנשי הממשל היו ריאקציונרים שנותרו בתפקידיהם מימיו של הקייזר, והחוקים הקיימים לא הגנו עדיין על הפועלים מניצול ומהתעללות בידי המעבידים.

מבקריו של אברט רואים אותו ככלי בידי הריאקציה (בידיעתו או שלא בידיעתו) אשר החלטותיו השגויות היו מרכזיות בעיצובה של רפובליקת ויימאר. אך אפילו מבקרים אלו מודעים לכך שעם מותו הפך קיצה של רפובליקת ויימאר לבלתי נמנע, וזאת במיוחד לאור העובדה כי יורשו היה פאול פון הינדנבורג, איש צבא מן הימין, ומונרכיסט, שפעולותיו תרמו רבות לעליית אדולף היטלר לשלטון, ולקיצה של הרפובליקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
הנסיך מקסימיליאן מבאדן
קאנצלר גרמניה
1918
הבא:
פיליפ שיידמן
הקודם:
-
נשיא גרמניה
1918
הבא:
פאול פון הינדנבורג
נשיאי גרמניה

פרידריך אברטפאול פון הינדנבורגאדולף היטלר (כפיהרר)קרל דניץתיאודור הויסהיינריך ליבקהגוסטב היינמןולטר שלקרל קרסטנסריכרד פון וייצזקררומן הרצוגיוהנס ראוהורסט קלרכריסטיאן וולףיואכים גאוק


פורטל גרמניה
נס נשיא גרמניה