פאול פון הינדנבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאול פון הינדנבורג
(2 באוקטובר 1847; נוידק, פרוסיה המזרחית - 2 באוגוסט 1934) (בגיל 86)
Von Hindenburg.jpg
פאול פון הינדנבורג
שם בשפת המקור Paul von Hindenburg
מדינה גרמניה
מקום קבורה טננברג, רפובליקת ויימאר
נשיא גרמניה ה-2
תקופת כהונה 28 בפברואר 1925 - 2 באוגוסט 1934 (9 שנים ו-22 שבועות)
הקודם בתפקיד פרידריך אברט
הבא בתפקיד אדולף היטלרפיהרר)
קרל דניץ

פאול לודויג האנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורגגרמנית: Paul Ludwig Hans Anton von Beneckendorff und von Hindenburg‏; 2 באוקטובר 1847 - 2 באוגוסט 1934) - איש צבא ומדינאי גרמני. שימש כנשיאה האחרון של רפובליקת ויימאר והינו בין האחראים לעליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה.

קורות חייו עד למלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הינדנבורג נולד כבן למשפחה יונקרית (מעמד בעלי האחוזות הלוחמים הפרוסים) באחוזת נוידק ליד העיר פוזן בפרוסיה המזרחית, בן בכור במשפחה של ארבעה ילדים. משפחתו של הינדנבורג עברה לפינה (Pinne) ואחר כך לגלוגאו (כיום Glogow בפולין) בשלזיה התחתית בעקבות אבי המשפחה שהיה איש צבא. הינדנבורג למד בגווגוב בבית ספר יסודי ואחר כך בגימנסיה מלכותית אותה עזב בגיל 11 כדי לעבור ללמוד באקדמיה צבאית פנימייתית ב-Wahlstatt בשלזיה, בהתאם לדרך הצבאית שהותוותה לו. בשנת 1863 עבר להמשך לימודים בפנימייה צבאית בברלין אותה סיים בהצטיינות בשנת 1865. במהלך שנת 1865 נבחר ללוות את אליזבת לודוויקה מבוואריה אלמנתו של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה והכיר מקרוב את תפארת בית המלוכה‏[1].

באפריל 1866 הוא התגייס לצבא ובמהרה השתתף במלחמת שבעת השבועות. הקרב הראשון שלו היה ב-28 ביוני 1866 בו המחלקה שלו הייתה בכוחות העתודה ועל כן עיקר תפקידו היה טיפול בשבויים וקבורת הנופלים. בלחימה אמיתית פגש הינדנבורג לראשונה בקרב קניגגרץ, בו זכה באות מסדר הנשר האדום‏[2]. בהמשך הוצב הינדנבורג בהנובר, ממנה יצא להשתתף בקרב סדאן, במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1871, בו קיבל את עיטור צלב הברזל.

הוא שימש בתפקידי פיקוד שונים תחת פיקודו של הגראף אלפרד פון שליפן, ועלה בדרגות עד שקיבל את דרגת הגנרל ופיקוד על גיס בשנת 1903. בשנת 1911 פרש משירות פעיל לביתו בעיר הנובר, ונראה היה כי בכך הגיע הקץ לקריירה סולידית ויציבה.

במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הינדנבורג במדיו בתמונה משנת 1916

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה הינדנבורג בן 68. הוא ראה עצמו עדיין כשיר לפעילות, ושלח אל המטה הכללי מכתב בו הציע את שירותיו אם אלו יידרשו. ואכן, לא חלף זמן רב, והוא נקרא אל הדגל.

המלחמה החלה כאשר גרמניה מצויה במאבק בשתי חזיתות. בחזית המערבית פלשה גרמניה לצרפת, על פי תוכנית שליפן, במטרה להגיע לפריז. מאמץ עיקרי זה השאיר את עורפה המזרחי של גרמניה מדולדל כוחות וחשוף לפלישה מצד רוסיה, שאכן הגיעה, בכוח ענק של שני גייסות, אשר החלו בפלישה לפרוסיה המזרחית, ואיימו להגיע עד ברלין. במצב שנוצר, איבד מפקד הכוחות הגרמניים במזרח, הגנרל מקסימיליאן פון פריטוויץ את עצביו, ופוטר מתפקידו. עלה הצורך להביא אדם יציב, בעל עצבי ברזל, אשר יוכל להרגיע את המצב במזרח ולעצור את הפלישה הרוסית. שמו של הינדנבורג עלה, והמינוי הוצע לו. יחד עמו הובא מן המערב ראש מטה, הגנרל אריך לודנדורף, שמעתה היה גורלם קשור זה בזה, על אף שקודם לכן לא נפגשו מעולם. השניים יצאו בדרכם אל החזית ב-22 באוגוסט 1914.

תחת פיקודם של הינדנבורג ולודנדורף זכתה גרמניה באחד הניצחונות המשמעותיים ביותר במלחמת העולם הראשונה בקרב טננברג, בו הושמד כליל אחד הגייסות הרוסיים הפולשים. לאחר מכן המשיכו השניים וניצחו את הקרב הראשון על האגמים המזוריים.

לאחר כישלונו של הגנרל אריך פון פאלקנהיין בתפקיד ראש המטה הכללי הגרמני, שהתבטא בטבח "מכונת הגריסה" האנושית בורדן, הוחלף פאלקנהיין על ידי הצמד הינדנבורג ולודנדורף באוגוסט 1916. עד מהרה הפכו השניים לשליטיה האמיתיים של גרמניה, תוך הסכמה שקטה מפי הקייזר וילהלם השני. היה זה לודנדורף, הצעיר והנמרץ יותר מבין השניים, שניהל את המערכה, והביא בסופו של דבר ללחימת צוללות בלתי מרוסנת שגרמה לכניסת ארצות הברית למלחמה, ולמתקפה גדולה בשנת 1918, שהסתיימה בתבוסת גרמניה.

ב-28 בספטמבר 1918 הגיעו הינדנבורג ולודנדורף למסקנה כי המלחמה אבודה, וכי אין כל סיכוי צבאי להמשיך במלחמה מבלי שבעלות הברית יביסו את גרמניה, ויכבשו את שטחה. לודנדורף נמלט לשבדיה בעוד שהינדנבורג דרש מן הקייזר כי יתפטר ויאפשר הכרזה על הפסקת אש. לאחר הכניעה התפטר הינדנבורג.

בשנת 1919 הכריז, בעת מתן עדות בפני ועדת חקירה של האספה הלאומית הגרמנית, כי כניעת גרמניה הייתה כתוצאה מ"סכין בגב" אשר דקרו אותה גורמי שמאל (ובמשתמע אף יהודים). אגדה זו הייתה הרסנית הן ביחסם של הגרמנים אל היהודים, והן ביחסם של הגרמנים אל רפובליקת ויימאר שקמה לאחר התבוסה הצבאית וכתוצאה ישירה ממנה. היה זה הינדנבורג עצמו שדרש את הכניעה, בטענה כי הצבא לא יחזיק מעמד.

ברפובליקת ויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת תעמולה הקוראת לבחירת הינדנבורג לנשיא, 1932

לאחר המלחמה החל הינדנבורג בקריירה פוליטית. מעמדו כגיבור המלחמה היה בלתי מעורער, ובעיני רבים בגרמניה בעלת המסורת של שלטון על ידי דמות סמכותית היה הינדנבורג לדמות אב, כמו הקייזר, שהייתה חסרה מאוד במבנה השלטוני הרופס שיצרה החוקה של רפובליקת ויימאר.

בשנת 1925 העמיד עצמו לבחירות לנשיאות והתמודד מול מועמד הימין הקיצוני לודנדורף, שחבר לאדולף היטלר, ונבחר לנשיא כשהוא מחליף את הנשיא הסוציאל-דמוקרטי המכהן פרידריך אברט. בשנת 1927 קיבל במתנה אחוזה גדולה בפרוסיה המזרחית, כאות הוקרה מאת היונקרים על שירותיו במלחמת העולם הראשונה, במלאת לו שמונים שנה.

השנים שבין 1925 ו-1929 היו שנים טובות עבור רפובליקת ויימאר. האבטלה הייתה בירידה, התוצר הלאומי הגולמי עלה, ונראה כי השנים הרעות הינן מאחור. המפלגות הקיצוניות - המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית לא הצליחו לסחוף אחריהן את ההמונים, ונראה כי בהנהגתו של שר החוץ המוכשר גוסטב שטרזמן והקנצלר הסוציאל-דמוקרטי הרמן מילר השיגה המדינה את היציבות שחסרה לה. באוקטובר 1929 נפטר שטרזמן באופן פתאומי, ושלושה שבועות לאחר מכן התמוטטה הבורסה בארצות הברית, והחל משבר כלכלי שנתן במהרה את אותותיו בגרמניה. הייתה זו שעת הכושר של התככנים הפוליטיים, הקיצוניים למיניהם, ובראשם אדולף היטלר והמפלגה הנאצית.

הינדנבורג נפגש עם היטלר ביום פוטסדאם.

ב-10 באוקטובר 1931 נפגש הינדנבורג לראשונה עם אדולף היטלר. פגישה זו לא הותירה בגנרל-פילדמרשל לשעבר רושם עז, והוא התבטא כי "הקורפורל הבוהמי" כפי שכינה אותו, אולי יגיע פעם למשרת שר הדואר, אך הוא, הינדנבורג, לעולם לא ימנה אותו לכל משרה חשובה יותר.

בשנת 1932 נערכו הבחירות לנשיאות. על אף שלקה בבריאותו הגופנית והשכלית, העמיד עצמו הינדנבורג שוב לנשיאות. מולו עמדו מועמד הימין המתון תיאודור דיסטרברג, מועמד הקומוניסטים ארנסט תלמאן, ומועמד הנאצים, אדולף היטלר. בבחירות הצליח הינדנבורג להתקרב כדי חצי האחוז אל הרוב המובטח להיבחרו (הוא זכה ב-49.6 אחוזים מן הקולות) ולפיכך, על פי החוקה, נערך סיבוב שני בין הינדנבורג, היטלר ותלמאן. בבחירות אלו זכה הינדנבורג ב-53% מן הקולות, היטלר זכה ב-36.8%, ותלמאן ב-10.2%. נראה היה כי מרבית העם הגרמני מאמין בערכי הרפובליקה, וכי הוא דוחה את הקיצונים מימין ומשמאל. הייתה זו אך אשליה.

תקופה זו סבלה מחוסר יציבות שלטוני, כאשר הינדנבורג ממנה ומפטר את הקאנצלרים, ונתון להשפעת גורמים תככנים, וביניהם הקאנצלרים פרנץ פון פאפן, וקורט פון שלייכר. עם מינויו של איש הצבא שלייכר, בדצמבר 1932, החל פון פאפן חותר להשיג את פיטוריו, תוך שהוא עושה יד אחת עם היטלר, ועם בנו של הינדנבורג, אוסקר, שהיה בעל נטיות פרו נאציות. אוסקר הגיע למסקנה כי יש לשתף את הנאצים בשלטון.

כשלונו של שלייכר להשיג תמיכה לממשלתו הביא אותו לבקש מהינדנבורג בסוף ינואר 1933 פיזור הפרלמנט ושליטה באמצעות סמכויות חירום. הינדנבורג סירב, ושלייכר התפטר. ב-30 בינואר 1933, כשהוא נתון תחת השפעת פון פאפן (שסבר כי יוכל לשלוט בהיטלר אם זה ימונה לקאנצלר, בעזרת הרוב השמרני ברייכסטאג, ובעזרתו של הינדנבורג), ובנו אוסקר, הכריז הינדנבורג על מינויו של היטלר לקאנצלר.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הקבורה של הינדנבורג בטננברג

לאחר מינויו של היטלר כקאנצלר היה כבר הינדנבורג במצב בריאותי ושכלי רופף ביותר. לעתים לא זיהה את האנשים שדיברו עמו, והיה שוקע בדמדומי סניליות שיכלו להמשך זמן רב.

לקראת אמצע שנת 1934 נראה היה שחייו של הנשיא מגיעים לקיצם. באותו זמן התנהל מאבק, שנגע לירושתו של הינדנבורג, בין גורמים שונים בגרמניה - בין הצבא, השמרנים, האס אה והיטלר ומקורביו. כל אחד מגורמים אלו סבר שעם מותו של הינדנבורג תשתנה המפה הפוליטית באופן שיאפשר את ההשתלטות על השלטון. לבסוף חבר היטלר לצבא, וב-30 ביוני 1934 טבח באנשי האס אה, באירוע שכונה "ליל הסכינים הארוכות". מטרת הטבח הייתה להבטיח את שיתוף הפעולה של הצבא לאחר מותו של הינדנבורג, ולהיפטר מן האס-אה וראשו ארנסט רהם, שהיו בעלי נטיות מהפכניות, ודרשו להפטר מן הגורמים השמרנים בממשלה ובצבא. כן נפרע היטלר מן השמרנים, אשר בהנהגתו של פון פאפן (ובמשתמע בתמיכתו השקטה של הינדנבורג) דיברו כנגד סוג המשטר שהיטלר החל להשליט בגרמניה.

מיד לאחר הטבח החלה הרעה במצב בריאותו של הינדנבורג. עוד בטרם נפטר, הביא היטלר אל הרייכסטאג חוק שיאחד את משרת הנשיא והקאנצלר לאחר מותו של הינדנבורג. באותו יום בו התקבל החוק 1 באוגוסט 1934 יצא היטלר לאחוזתו של הינדנבורג בנוידק על מנת לבקרו. הינדנבורג היה שקוע בדמדומי הזקנה האחרונים, וסבר כי האורח שבא לבקרו הוא הקייזר, וכינה אותו "הוד מעלתו". יום לאחר ביקור זה מת הנשיא הזקן, מסרטן הריאות. הינדנבורג היה אמור להקבר באחוזת המשפחה בנוידק, אולם היטלר החליט לקבור אותו בטננברג.

הוא נקבר ביחד עם רעייתו בטקס רב רושם שנערך באנדרטת הניצחון בטננברג שבפרוסיה המזרחית. לאחר מכן נערך משאל עם לגבי איחוד כהונת הנשיא והקנצלר, לכהונה אחת שתיקרא "פיהרר ורייכסקאנצלר". היטלר זכה ב-84.6% מן הקולות וכך היה הינדנבורג לנשיאה האחרון של גרמניה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

לאחר מותו של הינדנבורג הקריא בנו אוסקר את צוואתו המדינית, ולפיה הוא רואה בהיטלר את יורשו. היה זה שקר גס, שכן על פי עדויות במשפטי נירנברג המליץ הינדנבורג דווקא על החזרת המונרכיה.

בינואר 1945, כאשר הצבא האדום התקרב לטננברג הוצאו ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו מן האנדרטה ונשלחו לגרמניה. לאחר מכן הרס חיל ההנדסה הגרמני את מתחם האנדרטה ונסוג מערבה. לאחר מכן נכבשה טננברג על ידי הרוסים ובעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה נמסרה, ביחד עם כל אזור פרוסיה המזרחית לפולין. ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו נשמרו במכרה מלח בתורינגיה והועברו על ידי הצבא האמריקני למרבורג, שם נטמנו בכנסיית אליזבט שבעיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פאול פון הינדנבורג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rudolph Weterstetten, President Von Hindenburg, THE MACMILLAN COMPANY, 1930, page 3-8
  2. ^ Rudolph Weterstetten, President Von Hindenburg, THE MACMILLAN COMPANY, 1930, page 9-10
הקודם:
פרידריך אברט
נשיא גרמניה
1925-1934
הבא:
קרל דניץ
נשיאי גרמניה

פרידריך אברטפאול פון הינדנבורגאדולף היטלר (כפיהרר)קרל דניץתיאודור הויסהיינריך ליבקהגוסטב היינמןולטר שלקרל קרסטנסריכרד פון וייצזקררומן הרצוגיוהנס ראוהורסט קלרכריסטיאן וולףיואכים גאוק


פורטל גרמניה
נס נשיא גרמניה