התניה אופרנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התניה אופרנטית (או התניה אינסטרומנטלית) היא מושג מרכזי בפסיכולוגיה הביהביוריסטית, ולפיה בעלי חיים ובני אדם משנים ומשכללים את התנהגותם, בעקבות החיזוקים אשר מתקבלים כתגובה למעשיהם. פעולתה של התניה זו היא בעצם בכך שהיא מלמדת את הנבדק לנקוט פעולה או להימנע מפעולה כדי להשיג או להימנע ממשהו. מה שאומר - התניה אופרנטית היא שינוי בתדירות התגובה כתוצאה מקבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה.

בגישה זו מניחים כהנחת יסוד שההתנהגות האנושית, בדומה להתנהגות בעלי חיים, מושפעת מ:

  1. אירועים וגירויים שקודמים להתנהגות.
  2. אירועים הנמשכים מהתנהגות מסוימת - תוצאות שבאות עקב התגובה.

גמול ועונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי החיזוקים והעונשים בהתניה אופרנטית

חיזוק - נועד לעודד המשכת ביצוע הפעולה. חיזוק הוא כל גירוי או אירוע אשר מגדיל את תדירות הופעת התגובה. על פי תורת ההתניה האופרנטית, החיזוק הוא גורם חשוב בלמידה. התנהגויות אנוש רבות נלמדות על פי עיקרון זה: תגובה הזוכה לחיזוק תבוצע שוב בעתיד כדי לזכות שוב באותו החיזוק. ישנם כמה סוגים של חיזוקים:

  • חיזוק חיובי: מתן גירוי נעים לאחר ביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה. החיזוק צריך להיות מותאם ללומד ויכול להיות מסוגים שונים: מילה טובה, פרגון, גמול כספי או דברים חומריים אחרים.
  • חיזוק שלילי: סילוק גירוי לא נעים כתגובה לביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה.

שני סוגי חיזוקים אלה- החיובי והשלילי, משפיעים באותו אופן: שניהם מגבירים את תדירות הופעת התגובה. ההבדל הוא בכך שחיזוק חיובי הוא נתינת דבר מה חיובי ללומד, ואילו חיזוק שלילי הוא הפסקת דבר מה שלילי.

  • חיזוק מלא: חיזוק הניתן בכל פעם שהתגובה מתבצעת.
  • חיזוק חלקי: חיזוק הניתן רק בחלק מהפעמים.

מחקרים[דרוש מקור] מראים שתגובה שזוכה לחיזוק מלא, נלמדת מהר יותר מאשר תגובה שזוכה לחיזוק חלקי. לעומת זאת נמצא כי הדעיכה של התגובה לאחר חיזוק מלא מהירה יותר לעומת תגובה לאחר חיזוק חלקי.

עונש - נועד לגרום להפסקת ביצוע הפעולה:

  • עונש: הצמדת מתן "עונש" (תגמול שלילי כגון גירוי לא נעים) כתגובה לביצוע פעולה כלשהי. אפשרות נוספת היא מניעת קבלת החיזוק החיובי בעקבות הפעולה. אפשרות זו הוכחה במחקרים כי הינה יעילה יותר בקרב חינוך ילדים.

החיזוקים צפויים ללמד את בעלי החיים או את האדם כי כדאי לו לחזור ולשוב על הפעולה, ואילו הענישה וההשמטה - את ההפך. התניה זו התגלתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי החוקר האמריקני פרדריק סקינר כפיתוח להתניה הקלאסית של איוואן פבלוב. השם הקשור יותר מכל לתאוריית ההתניה האופרנטית הוא שמו של סקינר. דוגמה לאחד מניסויו שערך סקינר הקשורים להתניה האופרנטית: חולדה הוכנסה לתוך תיבה, ובה דוושה. שלב ראשון- נרשם מספר הלחיצות של החולדה על הדוושה, אך הלחיצות לא יצרו שינוי כלשהו. שלב שני- ישתחרר מזון לאחר כל לחיצה של החולדה על הדוושה ונמדדו מספר הלחיצות. תוצאה- סקינר מצא שבשלב השני גדלה בהדרגה התדירות של הלחיצות של החולדה על הדוושה עד אשר החולדה הפסיקה ללחוץ על הדוושה מכיוון שהיא הייתה שבעה. מסקנתו של סקינר הייתה שהחולדה ידעה לקשר בין פעילות הלחיצה על הדוושה לקבלות המזון, במילים אחרות, היא למדה ללחוץ על הדוושה על מנת לקבל מזון.

התניה זו היא חלק מתהליך הלמידה ומאפשרת, בין היתר, אילוף בעלי חיים שונים כגון כלבים, לווייתנים, כלבי ים ועוד.

פיזיולוגיה של התניה אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת החיזוק

מחקרים בבעלי חיים ובבני אדם מראים כי תהליכי למידה שמערבים חיזוק התנהגותי קשורים להפעלה של מערכת החיזוק במוח. גירויים חיוביים גורמים להפעלה של תאי עצב באזור שנקרא הטגמנטום הגחוני ולהפרשה של המוליך העצבי דופמין לתוך גרעין האקומבנס. תהליך זה גורם לתחושת הנאה. ככל הנראה, הפרשת הדופמין מסייעת לתהליכים של למידה באזורים שונים במוח, דרך התפקיד שדופמין ממלא בהגברה ארוכת טווח (Long-term potentiation).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]