ביהביוריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה מרכזית בפסיכולוגיה, הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרך לעצבה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות.

חוקרי הגישה הביהביוריסטית עסקו בחקר התנהגות בעלי חיים, ולא היססו להקיש מהתנהגותם להתנהגות בני אדם, תוך התעלמות מכוונת מכל למידה שאינה מתבטאת במעשים. לפי הביהביוריזם, המודע אינו מושג מוגדר ואינו בר-שימוש.

באמצע המאה ה-20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה, אולם מאז ירד כוחו. גישות רבות בפסיכולוגיה מתנגדות לגישה ההתנהגותית: הגישה הפסיכואנליטית, הגישה הקוגניטיבית (קוהלר, טולמן), הגישה החברתית (בנדורה) ועוד.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. הוא פרסם את המאמר הראשון בנושא, בשם "Psychology as the behaviorist views it", בשנת 1913. פרדריק סקינר גם הוא דמות חשובה בהתהוות התאוריה הביהביוריסטית.

הביהביוריזם התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת-הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק.

הביהביוריסטים שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון אותו במעבדה, לכמת אותו במדדים מדויקים, ולתאר באמצעותו בצורה ישירה את פניו הגלויים של האורגניזם, קרי: ההתנהגות ולמידתה.

כוחו של הביהביוריזם ירד כשפותחו כלים תאורטיים חדשים, שאיפשרו ניבוי אמפירי ברמה גבוהה, גם כאשר נעשה שימוש במונחים קוגניטיביים כגון: זיכרון, תפיסה, הסקה ועוד. תובנות נוירולוגיות ואבולוציוניות הקהו גם הן את חודה של גישה זו, אחר שהתברר שתהליכי למידת ההתנהגות אינם זהים בכל בעלי החיים, ויש בעלי חיים שלעולם לא יהיו מסוגלים לצורות מסוימות של למידה.

דבריו של ג'ון ווטסון: "תנו לי ילד בעולם, ואוכל לעשות ממנו כל שארצה"‏[1] הוכחו כלא נכונים בעליל[דרוש מקור]. המחקרים, בייחוד מחקרי תאומים, הוכיחו שתפקידן של התניות סביבתיות קטן מתפקידם של הגנים בעיצוב ההתנהגות. ממצא דומה העלה נועם חומסקי באשר לתהליכי רכישת שפה.

מושג ההתניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התניה הוא מושג המתייחס לתהליך ההופך דברים למותנים זה בזה.

התניה יכולה להיות קלאסית או אופראנטית.

  • ההתניה הקלאסית - בבסיס ההתניה הקלאסית עומדת ההסתמכות על כך שכל גירוי גורר תגובה. תחילת מחקרה בניסויים המפורסמים שערך איוואן פבלוב בכלבים. ההתניה הקלאסית מלמדת את בעל החיים לקשר בין גירוי פיזיולוגי טבעי שלו (למשל, אומצה) לבין גירוי שאינו הגירוי הפיזיולוגי הטבעי (למשל, צלצול פעמון): על גירוי טבעי (כמו האומצה) מגיב הכלב תגובה רפלקסיבית (ריור). אם נשמיע לכלב צלצול פעמון כל פעם לפני שנגיש לו את הבשר, נגרום לכלב לרייר עוד קודם שיראה את הבשר. זוהי תגובה לא טבעית הנוצרת כתוצאה מהתניה קלאסית.
  • ההתניה האופרנטית - מסתמכת על כך שהאורגניזם נוקט כל פעולה במטרה להשיג רווח או למנוע הפסד. תורנדייק ערך את נסויי ההתניה האופראנטית על חולדות. על ידי שימוש בשיטת למידה זו, הצליח להביא לכך שחולדות שנסגרו בתוך תיבת זכוכית, ידעו שעליהן ללחוץ על דוושה מכוסה, כדי להשיג מזון, למשל.
על פי ההתניה האופראנטית, ישנם מספר סוגי חיזוקים, כל אחד מהם ידחוף את האורגניזם ללמידה. חיזוק חיובי - הצמדת מתן פרס לעשיית פעולה מסוימת בידי האורגניזם. חיזוק שלילי - הרחקת גירוי לא נעים, הקיים עד לביצוע הפעולה. ענישה חיובית - הצמדת גירוי לא נעים לפעולה, וענישה שלילית - הרחקת פרס, המתרחשת בצמידות לעשיית פעולה בידי האורגניזם.
החיזוקים צפויים לעודד את החזרה על ההתנהגות. הענישה - צפויה להפחית סבירות הופעת ההתנהגות.

להתניות שימושים נרחבים במגוון תחומים: חינוך, טיפול פסיכולוגי ואף אילוף חיות. שימוש נרחב בהן ליצירת התנהגות מתוכננת, הוא, אף על פי כן, שנוי במחלוקת.

הביהביוריזם בטיפול הפסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד מעמדה של הגישה ההתנהגותית כתאוריית אישיות ירד מאוד במרוצת השנים, הרי שבתור שיטת טיפול, הטיפול ההתנהגותי נחל הישגים גדולים בטיפול ברבות מההפרעות הפסיכולוגיות, ובמיוחד כאשר הוא ניתן במסגרת של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, המשלב בין טיפול התנהגותי וטיפול קוגניטיבי. במיוחד מוצלח השימוש בטיפול התנהגותי בטיפול בהפרעות חרדה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ Watson, John B. Behavior: An introduction to comparative psychology. Henry Holt, 1914