ויליאם נלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם נלסון
ויליאם "בול" נלסון
נולד 27 בספטמבר 1824
מקום לידה מאיסוויל, קנטקי, ארצות הברית
נהרג 24 בספטמבר 1862
כינוי בול ("השור")
השתייכות הצי האמריקני
צבא ארצות הברית
צבא האיחוד
תקופת שירות 1840 - 1862
דרגה מייג'ור גנרל (ארצות הברית 19) מייג'ור גנרל
תפקידים צבאיים

מפקד דיוויזיה
מפקד ארמיית קנטקי

מלחמות וקרבות

מלחמת ארצות הברית-מקסיקו
מלחמת האזרחים האמריקנית

ויליאם "בול" נלסוןאנגלית: Wiliam "Bull" Nelson) ‏(27 בספטמבר 1824 - 24 בספטמבר 1862) היה קצין בצי ארצות הברית ומאוחר יותר גנרל בצבא האיחוד בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. נלסון היה יוצא דופן בהיותו קצין הצי היחיד מבין שני הצבאות היריבים שקודם לדרגה רשמית של מייג'ור גנרל במהלך המלחמה ולא כמינוי שדה כדרגת כבוד. הוא נורה ונהרג על ידי קצין-עמית של צבא האיחוד, ג'פרסון סי. דייוויס, במהלך ויכוח בשנת 1862.

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון נולד במייסוויל, קנטקי כבנו של רופא ולמד באקדמיית נוריץ' בורמונט בין השנים 1837 - 1839, התגייס לצי ארצות הברית כקדט ב-28 בינואר 1840 וקודם לדרגת לוטננט ב-1855‏‏[1]. בזמן שירותו בצי פיקד נלסון על סוללת תותחים במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו במצור על ורקרוס ב-1847, שירת במזרח התיכון ובדרום האוקיינוס השקט.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של נלסון הייתה ביחסי ידידות עם נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן. בזמן שאחיו, תומאס הנרי נלסון, קיבל מינוי של שגריר בצ'ילה, ויליאם ערך מספר סקרי דעת קהל פוליטיים בקנטקי והעביר את ממצאיו ישירות ללינקולן. באפריל 1861 גייס נלסון תומכים לשורות האיחוד בקנטקי והקים עבורם את מחנה דיק רובינסון במחוז ג'רארד כנקודת גיוס והתכנסות[2]. נלסון גויס לשורות צבא האיחוד ב-16 בספטמבר 1861 וקיבל דרגת בריגדיר גנרל. תפקידו הראשון היה פיקוד על חטיבה באזור קמברלנד, אך בדצמבר הוא כבר מונה כמפקד הדיוויזיה ה-4 בארמיית אוהיו תחת פיקודו של מייג'ור גנרל דון קרלוס בואל[1].

שילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה של נלסון פעלה לראשונה בשעת הקרב האחרונה של היום הראשון ובמהלך היום השני של קרב שילה. נלסון התלווה לחטיבה המובילה שלו לעבר פיטסבורג לנדינג וכאשר חצה את הנהר קיבל הוראה דחופה לתגבר את קו ההגנה של כוחות האיחוד. התברר לו שחיילי האיחוד שהצטופפו על הגדה הינם פליטי הקרב שנערך מוקדם יותר באותו היום. נלסון חצה במהירות את הנהר עם חטיבתו, חבר בזמן לקצה השמאלי של קו ההגנה והשתתף בהדיפת התקפת כוחות צבא הקונפדרציה.

ביום השני של הקרב, הוביל נלסון את ההתקפה על צידו השמאלי של קו ההגנה של כוחות הקונפדרציה בתמיכת כוחותיהם של תומאס קריטנדן ואלכסנדר מק-קוק. הוא ספג התקפות נגד, שהוציאו לזמן קצר את כוחותיו מהלחימה. לאחר שקריטנדן כבש מחדש את "קן הצרעות", חידש נלסון את התקדמותו וסייע בהדיפת מתקפת הנגד הסופית של גנרל פ.ג.ט. בורגארד באותו היום.

ארמיית קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל נלסון נורה בידי גנרל דייויס במלון Galt House בלואיוויל, קנטקי, 1862

הדיוויזיה ה-4 של נלסון צורפה ל"מרכז" קבוצת הארמיות בפיקודו של מייג'ור גנרל הנרי וו. האלק במהלך ההתקדמות לקורינת', מיסיסיפי. לאחר נפילת העיר השתתפה הדיוויזיה בהתקדמותו של גנרל בואל לעבר צ'טנוגה (Chattanooga), טנסי. נלסון קודם במקביל לדרגת לוטננט קומנדר בצי ארצות הברית ב-16 ביולי ולמייג'ור גנרל בצבא האיחוד ב-17 ביולי 1862, וקיבל את הפיקוד על ארמיית קנטקי ב-25 באוגוסט[3]. ארמייה זו הורכבה בסך הכל משתי חטיבות, תחת פיקודם של הגנרלים מנסון וקרופט. ב-30 באוגוסט 1862, במהלך פלישת כוחות הקונפדרציה לקנטקי, התקרבו כוחותיו של גנרל אדמונד קירבי סמית' לריצ'מונד והחלו להתכתש עם חטיבתו של מנסון. בקרב ריצ'מונד הובסו כוחות האיחוד הלא מנוסים ונמלטו משדה הקרב. נלסון כינס אישית את כוחותיו המוכים מחדש לפני בית הקברות מחוץ לריצ'מונד. גם כוח זה הובס ונלסון נפצע באורח קל בפניו אך הצליח להימלט, בעוד יותר מ-4,000 מחיילי האיחוד נפלו בשבי[4].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהחלים, קיבל נלסון את הפיקוד בלואיוויל שהייתה תחת איום מצד כוחות הקונפדרציה בפיקודו של גנרל ברגסטון בראג. נלסון נהרג בבית המלון Galt House בלואיוויל כאשר נורה בחזהו בידי קצין-עמית מצבא האיחוד, הבריגדיר גנרל ג'פרסון סי. דייויס, שנפגע מנלסון מילולית במפגשים קודמים ולאחר שנלסון סטר לו במפגשם הנוכחי. נלסון נפטר כעבור דקות אחדות ונקבר בעיר הולדתו מייסוויל, קנטקי. דייויס נעצר אך שוחרר תוך זמן קצר ומעולם לא נשפט על הריגתו של נלסון[5], ככל הנראה משום שהיה ידידו של מושל אינדיאנה אוליבר פ. מורטון (Oliver P. Morton). דייויס המשיך לשרת בצבא האיחוד כמפקד קורפוס תחת פיקודו של ויליאם שרמן בזמן הצעדה אל הים[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David J Eicher. The Longest Night: A Military History of the Civil War. Simon and Schuster, 2001. ISBN 9780743218467
  • Eicher, John H. and David J. Eicher. Civil War High Commands. Stanford, CA: Stanford University Press, 2001. ISBN 0-8047-3641-3.
  • Noe, Kenneth W. Perryville: This Grand Havoc of Battle. Lexington: University Press of Kentucky, 2001. ISBN 978-0-8131-2209-0.
  • Warner, Ezra J. Generals in Blue: Lives of the Union Commanders. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1964. ISBN 0-8071-0822-7.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Warner, עמוד 343
  2. ^ Noe, עמוד 7
  3. ^ John & David Eicher, עמוד 855
  4. ^ David J Eicher, עמודים 315-316
  5. ^ Warner, עמוד 344
  6. ^ David J Eicher, עמודים 378-379