האוקיינוס השקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Oceanus.png

חמשת האוקיינוסים

האוקיינוס השקט
שקיעה מעבר לאוקיינוס השקט כפי שנראית מתחנת החלל הבינלאומית
כפי שניתן לראות ממפה בתימטרית זו, קרקעית האוקיינוס השקט שופעת בהרי געש ושקעים אוקייניים
חוף האוקיינוס השקט ליד מדינת אורגון שבארצות הברית, כפי שנראה ב-17 באפריל 2005
תמונת לוויין של טייפון משתולל מעל האוקיינוס השקט; סופות הטייפון נפוצות באחד מחמשת אזורי האקלים שאוקיינוס השקט - אזור הטייפון

האוקיינוס השקט הוא האוקיינוס הגדול ביותר בכדור הארץ והוא מכסה כשליש משטחו (32.4%), 165.2 מיליון קמ"ר. שטח זה גדול משטח כל היבשות שעל פני כדור הארץ, ששטחן ביחד כ-149 מיליון קמ"ר. בנוסף, הוא מכיל 46% מכמות המים החופשיים שעל פני כדור הארץ. גבולותיו הם: יבשת אמריקה במזרח, אסיה ואוסטרליה במערב. בצפון מפריד מצר ברינג בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס הקרח הצפוני. דרום האוקיינוס השקט גובל באנטארקטיקה; קיימת גם הצעה להגדיר את הימים לחופי אנטארקטיקה בתור האוקיינוס הדרומי, ואם ההצעה תתקבל, זה יהיה הגבול הדרומי של האוקיינוס השקט, אולם אין לכך עדיין הסכמה.

האוקיינוס משתרע לאורך 15,500 ק"מ מים ברינג באזור הארקטי שבצפון עד לשוליים הקפואים של ים רוס באנטארקטיקה שבדרום. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס השקט הוא 19,800 ק"מ מאינדונזיה ועד לחופה של קולומביה קרוב לקו הרוחב 5º צפון. מקובל להציב את גבולו המערבי של האוקיינוס במצר מלאקה. באוקיינוס השקט נמצא המקום הנמוך ביותר בקרום כדור הארץ - שקע מאריאנה, שעומקו 11,022 מטר מתחת לפני הים.

25,000 איים מצויים באוקיינוס השקט, יותר מאשר בכל שאר האוקיינוסים גם יחד, ורובם מצויים דרומית לקו המשווה (ראו רשימת איים באוקיינוס השקט).

לאורך שולי האוקיינוס השקט קיימים מספר ימים שוליים, שהגדולים שבהם הם ים סלבס, ים האלמוגים, ים מזרח סין, הים היפני, ים סולו, ים טסמן, ים ברינג, ים אוחוצק והים הצהוב.

מגלה הארצות הפורטוגזי פרדיננד מגלן, אשר הגיע לאוקיינוס ב-28 בנובמבר 1520, הוא שכינה אוקיינוס זה "Oceano Pacífico" כלומר שקט [1], מכיוון שבמרבית נתיב השיט, ממצר מגלן ועד לפיליפינים, היה האוקיינוס שקט. יחד עם זאת, אוקיינוס זה אינו תמיד שקט. סופות טייפון והוריקן רבות הולמות באיים שמצויים בו. בארצות שבשולי האוקיינוס ישנם הרי געש רבים, ולעתים קרובות פוקדות אותן רעידות אדמה. במקרים של צונמי, נחשול מים המתרומם לגובה רב כתוצאה מרעידות אדמה מתחת לפני הים, נגרמים נזקים כבדים ולעתים אף הרס ערים שלמות לאורך החופים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן האוקיינוס השקט הוא בן 200 מיליון שנה. "קו אנדזיט" מפריד בין הסלע הגעשי הבסיסי של האגן שבמרכז האוקיינוס, ובין האזורים היבשתיים השקועים למחצה (אנדזיט הוא סוג של סלע ממוצא געשי). קו אנדזיט עוקב אחר הקצה המערבי של האיים שמול קליפורניה ועובר דרומית לאיים האלאוטיים, לאורך הקצה המזרחי של חצי האי קמצ'טקה, האיים הקוריליים, יפן, איי מריאנה, איי שלמה וניו זילנד. הוא נמשך צפון-מזרחה לאורך אמריקה הדרומית עד לאיים שמול קליפורניה. לעומת זאת, מהווים אינדונזיה, הפיליפינים, יפן, גיניאה החדשה וניו זילנד שלוחה של הגושים היבשתיים של אוסטרליה ואסיה, ואינם כלולים ב"קו אנדזיט".

בתוך הלולאה הסגורה של "קו אנדזיט" מצויים השקעים העמוקים ביותר שבאוקיינוס, כמו גם הרי געש תת-ימיים ואיים ממוצא געשי המאפיינים את האגן המרכזי של האוקיינוס השקט. כאן זורמת לבה לאיטה מתוך סדקים, ויוצרת הרים געשיים בצורת כיפה ענקית, שפסגותיהם, שעברו בליה, יוצרות שרשרות וקבוצות של איים. הפעילות הגעשית מחוץ ל"קו אנדזיט" אינטנסיבית ביותר. שולי האוקיינוס מהווים טבעת של הרי געש מהפעילים בעולם, ולפיכך מכונה אזור זה "טבעת האש".

קרקעית האוקיינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגן המרכזי של האוקיינוס השקט הקרקעית אחידה יחסית, בעומק ממוצע של 4,270 מ'. יוצאי דופן הם הרים תת-ימיים תלולים שפסגותיהם שטוחות.

האזור המערבי של קרקעית האוקיינוס בנוי משרשרות הרים ומשקעים עמוקים. שרשרות ההרים מתנשאות מעל לפני הים כקבוצות איים, כדוגמת איי שלמה וניו זילנד. רובם של השקעים העמוקים משתרעים בסמוך לשוליים החיצוניים של מדף היבשת המערבי של האוקיינוס, כדוגמת שקע מריאנה (11,022 מטר), שקע הפיליפינים (10,539 מטר) ושקע טונגה (10,822 מטר).

לאורך השוליים המזרחיים של האגן הפסיפי מתרוממת שרשרת ההרים הפסיפית המזרחית, חלק מהרכס הכלל עולמי של מרכז האוקיינוס. רוחבה כ-3,000 ק"מ והיא מתנשאת לגובה של 3 ק"מ מקרקעית האוקיינוס.

רוב סלעי המשקע שבקרקעית האוקיינוס נוצרים במים עצמם, בין השאר משלדים של בעלי חיים ימיים. סלעי המשקע שמקורם ביבשה מוגבלים לרצועות צרות קרוב ליבשה, משום שרק נהרות מעטים יחסית נשפכים לאוקיינוס השקט ומביאים איתם סחף בכמות מעטה יחסית לגודלו העצום של האוקיינוס.

מאפייני המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמפרטורת המים באוקיינוס השקט משתנה מנקודת הקיפאון סמוך לקטבים ועד 29º סמוך לקו המשווה. המליחות גם היא משתנה בהתאם לקווי הרוחב. מי האוקיינוס סמוך לקו המשווה פחות מלוחים מאלו המצויים בקווי הרוחב האמצעיים, בשל כמות המשקעים המרובה כל השנה באזור קו המשווה. גם ליד לקטבים המליחות נמוכה יותר משום שבאזורים אלו קיימת התאיידות מעטה של מי הים.

כיוון מחזור הזרימה של מי האוקיינוס השקט הוא בדרך כלל עם כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ונגד כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.

"הזרם המשווני הצפוני", הנוצר כתוצאה מרוחות הסחר, זורם בכיוון מערב בקו הרוחב 15º צפון, פונה צפונה סמוך לפיליפינים והופך ל"זרם קורושיו" (או "זרם יפן") החמים. הזרם פונה מזרחה בקו הרוחב 45º צפון. צפונה משם מתפצל זרם קורושיו. חלק מהזרם ממשיך צפונה כ"זרם האלואטי", ושאר המים פונים דרומה להצטרף ל"זרם המשווני הצפוני". "הזרם האלואטי" מתפצל בהגיעו ליבשת אמריקה הצפונית. חלקו הצפוני מייצר את הבסיס לזרם כנגד כיוון השעון בים ברינג. חלקו הדרומי הופך ל"זרם קליפורניה" האיטי וזורם לכיוון דרום.

"הזרם המשווני הדרומי", זורם מערבה בקרבת קו המשווה, ופונה דרומה, מזרחית לגיניאה החדשה. הזרם פונה מזרחה בערך בקו הרוחב 50º דרום ומצטרף למחזור הזרימה בכיוון מערב של דרום האוקיינוס השקט, הכולל את הזרם המקיף את אנטארקטיקה. בהגיעו לחופי צ'ילה, מתפצל הזרם המשווני הדרומי. זרוע אחת מקיפה את כף הורן והזרוע השנייה פונה צפונה ויוצרת את זרם הומבולדט (או "זרם פרו").

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה בחופי האוקיינוס השקט במדינת קליפורניה.

פנים אזורי היבשת הגדולים של אוסטרליה, גיניאה החדשה וניו זילנד הם היחידים שאינם חשופים להשפעה האקלימית של האוקיינוס השקט. בשטח האוקיינוס השקט קיימים חמישה אזורי אקלים שונים. רוחות מערביות של קווי הרוחב האמצעיים; רוחות הסחר; אזור המונסון; אזור הטייפון; ואזור השקט המשווני.

זרמי אוויר מערביים של קווי הרוחב האמצעיים מתרחשים הן בחצי הכדור הצפוני והן בחצי הכדור הדרומי ומביאים שינויים עונתיים משמעותיים בטמפרטורה. קרוב לקו המשווה, היכן שנמצאים רוב האיים, רוחות הסחר הקבועות מאפשרות טמפרטורה קבועה כל השנה של 21º-27º.

אזור המונסון משתרע בחלק המערבי של האוקיינוס השקט בין יפן לאוסטרליה. המאפיינים של אזור אקלים זה הן רוחות הנושבות בחורף מפנים אזורי היבשת לאוקיינוס ובכיוון ההפוך בקיץ. עקב כך, מתרחשים שינויים עונתיים בולטים ברמת העננות ובכמות הגשם. סופות טייפון גורמות לעתים לנזקים נרחבים במערב ובדרום מערב האוקיינוס השקט. התדירות הגדולה ביותר של טייפונים קיימת בתוך משולש שקדקודיו: דרום יפן, מרכז הפיליפינים ומזרח מיקרונזיה. שני אזורי השקט המשווני ממוקמים, האחד מול החוף המערבי של מרכז אמריקה והשני סביב קו המשווה של מערב האוקיינוס. שניהם מאופיינים בלחות גבוהה, עננות ניכרת, רוחות קלות מכיוונים משתנים ועונות שקט ארוכות.

אזורים יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור היבשתי הגדול ביותר הוא יבשת אוסטרליה. כ-3,200 קילומטר דרומית מזרחית לאוסטרליה מצויה קבוצת האיים הגדולה של ניו זילנד. כמעט כל האיים הקטנים יותר של האוקיינוס השקט מצויים בין קווי הרוחב 30º צפון ו-30º דרום, החל בדרום-מזרח אסיה וכלה באי הפסחא. יתרת אגן האוקיינוס השקט נטולה כמעט לחלוטין אזורים יבשתיים. המשולש הגדול של פולינזיה המחבר את הוואי, אי הפסחא וניו זילנד כולל את שרשרות וקבוצות האיים איי קוק, איי מרקיז, סמואה, איי החברה, טוקאלו, טונגה, טובאלו, ואליס ופוטונה ואיי טואמוטו-גמבייר.

דרומית לקו המשווה ומערבית לקו התאריך הבינלאומי מצויים איי מלנזיה שהגדול שבהם גיניאה החדשה. קבוצות איים חשובות אחרות במלנזיה כוללת את ארכיפלג ביסמרק, פיג'י, קלדוניה החדשה, איי שלמה וונואטו.

איים באוקיינוס השקט הם מארבעה סוגים: איים יבשתיים, איים גבוהים, שוניות אלמוגים ומשטחי אלמוגים מורמים. איים יבשתיים מצויים מחוץ לקו אנדזיט וכוללים את גיניאה החדשה, איי ניו זילנד והפיליפינים. האיים הללו הם חלק מהיבשת הקרובה. איים גבוהים מקורם געשי, וברבים קיימים עדיין הרי געש פעילים. ביניהם הוואי, בוגינוויל ואיי שלמה. הסוג השלישי והרביעי של האיים הם תוצאה של בניית האי מאלמוגים. שוניות אלמוגים הם מבנים נמוכים על גבי בזלת שנוצרה מזרימת לבה מתחת לפני הים. אחת המרשימות שבהם מצויה לאורך החוף הצפון מזרחי של אוסטרליה: שונית המחסום הגדולה. חלק משוניות האלמוגים הם בתצורה האופיינית המכונה אטול. כל אי דומה לסוללה אלמוגית נמוכה בעלת צורה של טבעת מקוטעת, שרוחבה לעתים כמה עשרות מטרים ולפעמים כמה קילומטרים. לפרקים מתרחבת הסוללה ותופחת לאי בתוך הטבעת. בתוך הסוללה נמצאת הלגונה, בריכה פנימית של מי ים שעומקה כ-70-50 מטר בממוצע. לעתים קיימים איים נוספים בתוך הלגונה. איי טואמוטו שב"פולינזיה הצרפתית" מהווים את הריכוז הגדול ביותר של איים מסוג זה. סוג נוסף של שונית אלמוגים נוצר כאשר משטחי אלמוגים מורמים. דוגמה: האי מקטה בקבוצת איי טואמוטו.

היסטוריה וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוקיאניה
חוף האוקיינוס השקט בצ'ילה

גלי הגירה אנושית חשובים אירעו באוקיינוס השקט בתקופות קדומות, הבולט שבהם הגירת הפולינזים מטהיטי להוואי וניו זילנד. האירופאים הראשונים שראו את האוקיינוס השקט היו הספרדי וסקו נונייז דה בלבואה ב-1513 ואחר כך על ידי פרדיננד מגלן שחצה את האוקיינוס השקט בעת שהקיף לראשונה את כדור הארץ (1519-1522). ההשפעה הספרדית הייתה בולטת ביתרת המאה ה-16, כשספינות הפליגו מספרד לפיליפינים, גיניאה החדשה ואיי שלמה. במחצית המאה ה-16 השתלטו הספרדים על הפיליפינים (שנתכנו כך על שם פיליפ השני מלך ספרד). במהלך המאה ה-17 היו אלה ההולנדים ששלטו במסחר ובתגליות. אבל ינזון טסמן גילה את טסמניה ואת ניו זילנד. המאה ה-18 סימנה פרץ של מחקר על ידי הרוסים באלסקה והאיים האלאוטיים, הצרפתים בפולינזיה, והבריטים בשלושת המסעות של ג'יימס קוק לדרום האוקיינוס השקט ולאוסטרליה, הוואי ולאזור הצפון מערבי של צפון אמריקה.

התפשטות האימפריאליזם במהלך המאה ה-19 הביאה להשתלטות על רוב האיים שבאוקיינוס השקט על ידי המעצמות האירופיות (בעיקר צרפת ובריטניה). תרומות משמעותיות לידע האוקיינוגרפי התקבלו כתוצאה ממסעות המחקר של "אה"מ ביגל" שעל סיפונה צ'ארלס דרווין בשנת 1830, האונייה הבריטית צ'לנג'ר בשנות ה-1870, והאוניות "טסקרורה" האמריקנית ו"גזל" הגרמנית. ב-1898 איבדה ספרד את הפיליפינים לארצות הברית בעת מלחמת ארצות הברית-ספרד. לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה השתלטה יפן על רוב האיים.

שבע עשרה מדינות עצמאיות קיימות באוקיינוס השקט: אוסטרליה, פיג'י, יפן, קיריבאטי, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, ניו זילנד, פלאו, פפואה גינאה החדשה, הפיליפינים, סמואה, איי שלמה, טאיוואן, טונגה, טובאלו וונואטו. אחת עשרה מתוכן קיבלו עצמאות מאז 1960. באיי מאריאנה הצפוניים קיימים שלטון עצמי כשיחסי החוץ מנוהלים על ידי ארצות הברית. איי קוק ונאו מנוהלים בצורה דומה על ידי ניו זילנד. איים אחרים הם בשלטון צרפתי (פולינזיה הצרפתית), בריטי, יפני, אוסטרלי ואמריקני. אחת ממדינות ארצות הברית שוכנת באוקיינוס השקט (הוואי).

ניצול אוצרות הטבע של האוקיינוס השקט ניתקל בקשיים עקב עומק האוקיינוס. נפט וגז טבעי מופקים במים הרדודים יחסית שמול חופי אוסטרליה וניו זילנד. פנינים נשלות לאורך החופים של אוסטרליה, יפן, גיניאה החדשה, ניקארגואה, פנמה והפיליפינים אף על פי שהכמות בירידה מתמדת. הנכס הגדול של האוקיינוס הוא הדגה. מי החופים של היבשות והאיים עשירים במליחים, סלמון, סרדינים, דגי חרב וטונה.
ב-1986 הכריזו קבוצות מדינות שבאזור האוקיינוס השקט הדרומי על האזור כאזור חופשי מאנרגיה גרעינית, כדי לעצור את הניסיונות שעשתה צרפת בפיצוץ פצצות אטום ולמנוע השלכת פסולת גרעינית לים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האוקיינוס השקט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קבוצות איי פולינזיה
איי אוסטרל · איי קוק · אי הפסחא · איי גמבייר · הוואי · ואליס ופוטונה · איי קרמדק · איי לויאלטי · איי מרקיז · ניו זילנד · פיטקרן · סמואה · איי סוסייטי · טוקלאו · איי טונגה · טואמוטוס · טובאלו מפת איי פארו