חוק זכות ההצבעה (1965)
חוק זכות ההצבעה (Voting Rights Act) נחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית ב-6 באוגוסט 1965. הוא היה ציון דרך חשוב בחקיקה האמריקנית כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה נקוטה ברחבי ארצות הברית בין אזרחים לבנים לבין אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. מטרת החוק הייתה לתת כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870. מנגנון האכיפה המרכזי שנתן החוק לשלטון הפדרלי היה הליך ה-preclearance, שחייב את המדינות שביקשו לערוך שינוי בחוקי ההצבעה (מדינות דרום ארצות הברית) לקבל אישור מפורש לכך ממחלקה ייעודית לזכויות אזרח של משרד המשפטים של ארצות הברית.
תהליך החקיקה [עריכה]
למרות חקיקת התיקון ה-15 וקבלת מדינות הקונפדרציה חזרה לברית לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית על יסוד אישרורו, תיקנו מדינות בדרום ארצות הברית תקנות שמנעו למעשה קיום בחירות חופשיות ללא אפליה ומנעו בכך מאזרחיהן האפרו-אמריקאים לממש את זכות הבחירה.
החקיקה הפדרלית נעה תמיד על הקו הדק שבין אכיפת החוקה לשמירה על זכויות המדינות בארצות הברית, נשיאים מן המפלגה הרפובליקנית, שתמכו היסטורית במתן שוויון זכויות נרתעו מתגובה אלימה וקיצונית של הלבנים במדינות הדרום (כפי שקרה בתקופת השיקום). נשיאים חברי המפלגה הדמוקרטית הסתמכו על רוב מצביעים דרומיים בקונגרס וידיהם, גם אם רצו ליזום חקיקה בכיוון זה, היו כבולות פוליטית בקרב מפלגתם-שלהם.
את החקיקה הוביל תחילה נשיאה הצעיר של ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי לאחר תקופה של גאות בדרישות התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והתחזקות כוחה בציבור ששיאה במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. לאחר רצח קנדי המשיך במשימה יורשו, לינדון ב. ג'ונסון.
החוק הוצג על ידי הנשיא ג'ונסון בנאומו ב-17 במרץ 1965, עבר בסנאט ב-26 במאי, למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי, ואושר על ידי בית הנבחרים ב-2 באוגוסט.