המפלגה הרפובליקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
סמל המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית
GOP Logo1.png

המפלגה הרפובליקניתאנגלית: Republican Party, ידועה גם בקיצור GOP ל-Grand Old Party, למרות שהיא החדשה בין שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית) היא אחת משתי המפלגות המובילות כיום בארצות הברית. מפלגה זו הִנה המפלגה השמרנית והנִצית יותר מבין שתי המפלגות הגדולות במדינה. המפלגה הרפובליקנית נוסדה בויסקונסין ב-28 בפברואר 1854 כמפלגה המתנגדת להתפשטות העבדות לעבר הטריטוריות החדשות של ארצות הברית.
הוועידה הראשונה של המפלגה נערכה ב-6 ביולי 1854 בג'קסון, מישיגן.

כיום, העקרונות העיקריים של המפלגה כוללים מדיניות של שוק חופשי, קפיטליזם והפרטה של שירותים ממשלתיים, מדיניות ביטחון לאומי נִצית, ושמרנות חברתית הכוללת התנגדות להפלות ולנישואים חד-מיניים.

מצע המפלגה לשנת 2004 כולל את העקרונות הבאים:

  • ניצחון במלחמה בטרור.
  • בניית כלכלה חדשנית המסוגלת להתחרות בעולם.
  • חיזוק הקהילה.
  • הגנה על ערכי המשפחה.

סמל המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה משנת 1874 המציגה את הופעתו הראשונה של ה"פיל" הרפובליקני

סמל המפלגה הרפובליקנית האמריקנית הינו פיל. הסמל הופיע לראשונה בקריקטורה שפורסמה בעיתון ה"וויקלי הרפר" ב-7 בנובמבר 1874 [1]. בראשית המאה ה-20 במספר מדינות סמל המפלגה היה נשר (אינדיאנה ואוהיו) כניגוד לסמל התרנגול של המפלגה הדמוקרטית במדינות אלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר בריפון ויסקונסין בו נוסדה המפלגה הרפובליקנית האמריקנית
אברהם לינקולן, הנשיא הרפובליקני הראשון (1861-1865)

ג'ון פרמונט היה המועמד הראשון של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1856. אף שהפסיד בבחירות גברה השפעתה של המפלגה במדינות הצפוניות, ובבחירות הבאות (1860) נבחר המועמד הרפובליקני - אברהם לינקולן. כך הגיע לקיצו שלטונה של המפלגה הדמוקרטית אשר תמכה בעבדות.

לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית נרצח לינקולן, וסגנו אנדרו ג'ונסון, סנטור דמוקרטי מטנסי שצורף לכרטיס ב-1864 למען האחדות הלאומית, ירש את מקומו. בין ג'ונסון לבין אנשי המפלגה הרפובליקנית התגלו סכסוכים קשים בנוגע לשיקום הדרום (הרקונסטרוקציה). הרפובליקנים זעמו על יחסו המקל למורדים, ועל כך שהטיל וטו על חוקים שנוגעים לזכויות אדם. לבסוף בית הנבחרים העלה את ג'ונסון למשפט הדחה בסנאט, בו היה חסר קול אחד בשביל להדיחו.

פרויקט שיקום הדרום נמשך גם בתקופת נשיאותו הכפולה של יוליסס גרנט. בתקופה זו המפלגה הצליחה להשתלט לזמן קצר על הפוליטיקה במדינות הדרום, היות שממרבית המורדים נמנעה זכות ההצבעה, ולעומת זו היא הוענקה לעבדים המשוחררים. הרפובליקאים העבירו רפורמות במדינות הדרום, ומינו עבדים משוחררים לתפקידים בממשלים המדינתיים. כמו כן המפלגה דגלה בתקופתו של גרנט בעידוד המסחר, התעשייה, ושמירה על זכויות החיילים המשוחררים.

תקופת שיקום הדרום הסתיימה עם הבחירות השנויות במחלוקת של 1876, בהן נבחר ראתרפורד הייז למרות שיריבו הדמוקרטי זכה במירב הקולות, ורק בזכות פסילת קולות מסיבית בארבע מדינות דרומיות זכה הייז לרוב בחבר האלקטורים. בפשרה שהושגה אחרי הבחירות הכירו הדמוקרטים בנשיאותו של הייז תמורת מספר דרישות, ביניהן סיום תקופת "שיקום הדרום": נסיגת הכוחות הפדרליים, והחזרת השלטון במדינות לממשלים שמבוססים על תושבי הדרום הלבנים המקוריים, בניגוד לממשלים בהם שלטו צפוניים שהגיעו לדרום, ובהם שותפו עבדים משוחררים.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 המאבקים על הנשיאות בין הרפובליקנים לדמוקרטים היו צמודים ובשניים מהם, (ב-1884 וב-1892), זכה המועמד הדמוקרטי גרובר קליבלנד.

בחירתו של ויליאם מקינלי הרפובליקני בשנת 1896, בזכות תרומות רבות מתעשיינים, סימנה את הפיכת המפלגה ל"מפלגת העסקים". עם הרצחו של מקינלי החליף אותו תיאודור רוזוולט, שהיה שייך לאגף הפרוגרסיווי של המפלגה. מדיניותו לשבירת המונופולים עימעמה את זיהוי המפלגה עם העסקים. רוזוולט לא רץ לקדנציה נוספת בשנת 1908 ותמך בויליאם טאפט, שנבחר במקומו. אולם בתקופת כהונתו של טאפט חל קרע בין האגף השמרני והפרוגרסיבי במפלגה, והאגף הפרוגרסיבי, בראשותו של רוזוולט פרש ורץ בבחירות לנשיאות ב-1912 בנפרד. רוזוולט קיבל יותר קולות ויותר אלקטורים מאשר טאפט, אולם הפיצול גרם לבחירתו של המועמד הדמוקרטי וודרו וילסון.

בתקופת ממשלו של וילסון, שהוביל את ארצות הברית להצטרפות למלחמת העולם הראשונה, בלטה המפלגה הרפובליקנית כמפלגה התומכת בבדלנות - עמדה בה נקטה עד תחילת המלחמה הקרה, ובמידה מסוימת גם עד סוף המאה העשרים.

המפלגה זכתה בנשיאות בשנות ה-20, על מצע של "לסה פר" (בתוך המדינה) ובידוד ממדינות העולם. מטעם המפלגה נבחרו לנשיאות וורן גמליאל הרדינג ב-1920, ג'ון קלווין קולידג' ב-1924 והרברט הובר ב-1928. אולם השפל הכלכלי הגדול הוביל לבחירתו של פרנקלין דלנו רוזוולט הדמוקרטי לארבע קדנציות, ולשלושה עשורים של דומיננטיות כמעט מוחלטת בפוליטיקה האמריקנית של קואליצית ה"ניו דיל" הדמוקרטית.

בשנות החמישים והשישים זכתה המפלגה בבחירות לנשיאות רק בשתי הקדנציות של דווייט אייזנהאואר, אך הקונגרס, ובייחוד בית הנבחרים, היה בשליטה דמוקרטית.
אולם המפלגה עברה בתקופה זו שינוי פנימי מרחיק לכת, שהוביל לדומיננטיות שלה בפוליטיקה בעשורים הבאים: הבסיס הרפובליקני המסורתי, בצפון מזרח המדינה, שדגל בבדלנות, בשמרנות כלכלית, ובליברליזם חברתי, החל להתערער. מולו עלו גורמים חדשים: ניצים, שתמכו במדיניות תקיפה כלפי ברית המועצות, ותומכי השמרנות החברתית. את מגמה זו סימלה יותר מכל בחירתו למועמדות המפלגה לבחירות ב-1964 של בארי גולדווטר, כנגד נלסון רוקפלר שייצג זרם ליברלי יותר. גולדווטר הובס מול הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון, אך ניצח דווקא ברוב מדינות הדרום - פעם ראשונה למועמד רפובליקני. תוצאה זו סימנה את המעבר של הלבנים בדרום למפלגה הרפובליקנית, בשל תמיכת המפלגה הדמוקרטית בתנועת זכויות האזרח ושוויון הזכויות לאפרו-אמריקנים.

ב-1968 כבר נבחר לנשיאות הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון, בזכות "האסטרטגיה הדרומית" של התבססות על גורמים לבנים שמרניים במדינות הדרום. השלטון הרפובליקאי נקטע לארבע שנים בתקופת כהונתו של ג'ימי קרטר, בשל פרשת ווטרגייט ובזכות מוצאו הדרומי של קרטר. אולם ב-1980 חזרה המפלגה לזכות בנשיאות עם רונלד רייגן.

בחירתו של רייגן סימלה את התחזקות האגף הדתי שדגל בשמרנות חברתית. רייגן סחף איתו את מה שנקרא "הדמוקרטים של רייגן": לבנים, עובדי "צווארון כחול" שבעבר תמכו במפלגה הדמוקרטית בגלל מדיניותה החברתית, אך עברו אל הרפובליקנים בגלל השמרנות החברתית שלהם, אל מול הליברליות החברתית של הדמוקרטים.

את הרצף הרפובליקני בנשיאות קטעה ב-1992 בחירתו של ביל קלינטון, איש הדרום גם הוא. אולם ב-1994 הצליחה המפלגה הרפובליקנית להשתלט בפעם הראשונה אחרי 40 שנה על בית הנבחרים, בזכות "החוזה עם אמריקה" של ניוט גינגריץ'.

בשנת 2000 חזרה המפלגה לבית הלבן עם ג'ורג' ווקר בוש. בחירתו של "נוצרי שנולד מחדש" דוגמת בוש, ביטאה את השתלטות הימין הדתי על המפלגה. תקופת כהונתו ומלחמת עיראק, גם פוררה את הקו הבדלני של המפלגה, כאשר את השינוי הזה הובילו הנאו שמרנים בממשל, אשר דוגלים במדיניות ניצית של התערבות ארצות הברית ברחבי העולם.

בנובמבר 2006, בעקבות בחירות אמצע הכהונה לקונגרס איבדה המפלגה הרפובליקנית את שליטתה בשני בתי הקונגרס לטובת המפלגה הדמוקרטית. לאחר הבחירות ב-2010 למפלגה רוב בבית הנבחרים אך היא מיעוט בסנאט.

נשיאים מטעם המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]