רוזה פארקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוזה פארקס לצידו של מרטין לותר קינג בעצרת מחאה במונטגומרי, 1955

רוזה לואיז פארקסאנגלית: Rosa Louise Parks‏; 4 בפברואר 1913 - 24 באוקטובר 2005), אפרו-אמריקאית פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. מפורסמת בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה פארקס נולדה בעיירה טוסקגי באלבמה בשם רוזה לואיז מק-קאולי ועבדה מרבית חייה כתופרת. ב-1932 נישאה לריימונד פארקס, ספר ממונטגומרי. ריימונד היה חבר ה-NAACP, וסייע בגיוס כספים כדי לסייע בהגנה על נערי סקוטסבורו, קבוצה של נערים שחורים שהואשמו באונס שתי נשים לבנות. לאחר נישואיה, עסקה פארקס בעבודות שונות. בעידוד בעלה השלימה את לימודיה התיכוניים ב-1933. באותה תקופה, רק 7% מן האוכלוסייה האפריקאית- אמריקנית הייתה בעלת השכלה תיכונית. חוקי ג'ים קרואו הטילו מגבלות רבות על השתתפותם של שחורים בבחירות, אך פארקס הצליחה להירשם בספר הבוחרים.

בדצמבר 1943 הפכה פארקס פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. היא הצטרפה לסניף מונטגומרי ונבחרה כמזכירת נשיא הסניף. היא המשיכה בעבודתה זו עד 1957. בסביבות 1944 החלה פארקס לעבוד בבסיס חיל האוויר האמריקני מאקסוול, ליד מונטגומרי. הפרדה גזעית הייתה אסורה בבסיס, ופארקס נסעה לעבודתה באוטובוס מעורב; לאחר שנים תיארה חווייה זו כ"פוקחת עיניים". מאוחר יותר עבדה פארקס כתופרת ועוזרת בביתו של זוג לבן, קליפורד ווירג'יניה דור (Durr). בני הזוג היו בעלי חשיבה ליברלית, והתיידדו עם פארקס. ב-1955 עודדו אותה ללמוד בבית הספר העממי היילנדר (Highlander Folk School) מוסד זה היה מיועד לשכבות העממיות, השכבות הנמוכות ובעלות החינוך הבסיסי יותר, והתמקד בזכויות עובדים ובשוויון גזעי.

פעילותה כנגד הגזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1955 נחרדו רבים מהרצח האכזרי של אמט טיל (Emmett Till). טיל היה נער אפריקאי אמריקאי שנרצח במיסיסיפי בהיותו בן 14, מכיוון ששוחח עם אשה לבנה. ב-27 בנובמבר 1955 השתתפה פארקס בעצרת המונית במונטגומרי, במחאה על הרצח.

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר 1955, סירבה פארקס לפנות את כיסאה לאדם לבן. היא נאסרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי. באותם ימים החוק קבע כי חלקו הקדמי של האוטובוס מיועדים ללבנים ואילו האחורי לשחורים. פארקס אומנם ישבה בחלקו האחורי של האוטובוס, אולם היה נהוג שכאשר החלק הקדמי התמלא היה הנהג פונה לשחורים ומורה להם לפנות את מקומם ללבנים. פארקס לא הייתה הראשונה שהורשעה בעברה זו: עשר שנים קודם לכן הורשעה איירין מורגן בגין אותה עבירה, והערעור על הרשעתה הוביל לאיסור על הפרדה גזעית בתחבורה הבין-מדינתית. בשונה מפארקס, המקרה של מורגן לא ייצג סירוב לא-אלים, וכן מורגן לא הייתה מקושרת לתנועה לשחרור השחורים, ולכן המקרה שלה לא הצית את התגובות שבאו בעקבות המעצר של פארקס.‏[1] ותשעה חודשים לפני המעצר של פארקס, קלודט קולבין הייתה הראשונה במונטגומרי שנעצרה על סירוב להישמע לחוקי ההפרדה הגזעית באוטובוסים. מנהיגי התנועה השחורה במונטגומרי החליטו שקולבין אינה דמות מספיק טובה לייצג את המאבק כי היא הייתה בת-עשרה, ונכנסה להריון מחוץ למסגרת הנישואים. וכך החליטו לחכות למקרה "פוטוגני" יותר, וכזה היה המעצר של פארקס, שהייתה מקושרת לתנועה לשחרור שחורים ונחשבה מכובדת חברתית.‏[2][3]

בעקבות מעצרה הוביל הכומר מרטין לותר קינג את חרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. הערעור על הרשעתה של פארקס נידון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בנובמבר הכריעו השופטים כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית.

פארקס הפכה לסמל בתנועה לזכויות האזרח. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא עברה לדטרויט והייתה פעילה במפלגה הדמוקרטית.

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Rosa Parks medal.gif

בשל תרומתה זכתה רוזה פארקס לאזכרת שמה בהיכל התהילה לנשים של מישיגן בשנת 1983. ב-1996 העניק לה הנשיא ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית וב-1999 הוענקה לה מדליית הזהב של הקונגרס על פעילותה נגד גזענות.

ב-1994 ביקש חבר הקו קלוקס קלאן לאפשר לארגונו לאמץ קטע מדרך בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי בארצות הברית. במסגרת האימוץ, אמור היה הארגון לדאוג לנקיון הדרך, שבה אמורים היו להיות מוצבים שלטים הנושאים את שמו. בתחילה סירבה המדינה לבקשה, אבל לאחר פסיקת בית-משפט פדרלי שהסירוב אינו חוקתי, הוכרחה המדינה בשנת 2000 להציב את השלטים. בית המחוקקים של מיזורי החליט בתגובה לשנות את שם הדרך לדרך רוזה פארקס, והקו קלוקס קלאן ויתר על זכותו לטפח דרך זו.

אירוע השוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 נשדדה רוזה פארקס בביתה בדטרויט על ידי שחור בשם ג'וזף סקיפר שהכה אותה וגנב ממנה 53 דולר. השודד זיהה אותה ושאל אם היא רוזה פארקס, אך גם לאחר שאישרה זאת, השודד לא חזר בו. מקרה זה עורר סערה רבה בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית.

פטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה פארקס נפטרה ב-24 באוקטובר 2005 כשהיא בת 92.

ב-27 באוקטובר 2005 החליט סנאט ארצות הברית כי ארונה של פארקס יוצג ברוטונדה של הקפיטול, כדי לאפשר לציבור הרחב לחלוק לה כבוד אחרון. הצעה זו אושרה גם על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית ב-28 באוקטובר. בכבוד זה זכו רק 31 אנשים בהיסטוריה של ארצות הברית (לרבות פארקס). פארקס היא האישה הראשונה שזכתה בכבוד זה, האישיות השחורה השנייה שזוכה בכבוד זה (אחרי ג'ייקוב צ'סטנט) וכן האישיות השנייה שאינה עובדת מדינה או נבחרת ציבור שזכתה בכבוד זה (אחרי פייר שארל ל'אנפן). האישיות הקודמת שזכתה בכבוד זה הייתה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן.

ב-27 באוקטובר החליטה עיריית מונטגומרי, אלבמה, כי כל המושבים הקדמיים באוטובוסים בעיר יקושטו בסרטים שחורים לזכרה.

לאחר מותה, נלקח ארונה של פארקס לכנסייה האפריקנית המתודיסטית האפיסקופלית סנט פול שבמונטגומרי, וב-29 באוקטובר הועבר לאוטובוס מאותו דגם של האוטובוס בו סירבה פארקס לפנות כיסאה ללבן והובא לוושינגטון.

ב-30 באוקטובר הורה נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש על יום אבל לאומי, ועל הורדת כל דגלי ארצות הברית לחצי התורן.

למעלה מ-50,000 איש עברו לפני ארונה של פארקס בקפיטול וחלקו לה כבוד אחרון ב-31 באוקטובר, ובאותו יום הועבר הארון למוזיאון צ'ארלס ה. וורייט להיסטוריה של השחורים באמריקה שבדטרויט, מישיגן שם הוצג הארון עד 2 בנובמבר.

ב-2 בנובמבר נערך טקס הלוויה בכנסיית טמפל הגדולה שבדטרויט. בשל מספר הנואמים הרב נמשך הטקס שבע שעות, במקום שלוש השעות המתוכננות ומסע הלוויה לבית הקברות נעשה בחשיכה וברכב במקום במרכבה כפי שתוכנן. טקס הלוויה שודר במספר רב של תחנות טלוויזיה.

פארקס נקברה בבית הקברות וודלואון שבדטרויט, בין קברי בעלה ואימה, בקפלה, שלאחר טקס הלוויה שונה שמה ל"קפלת החופש על שם רוזה פארקס".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Before Rosa Parks, There Was Irene Morgan
  2. ^ "Claudette Colvin, The Mongomery Bus Boycott
  3. ^ "Her circumstances would make her an extremely vulnerable standard-bearer." ISBN 0-671-68742-5 p. 123