בית הנבחרים של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
ארצות הברית
סמל ארצות הברית

בית הנבחרים של ארצות הבריתאנגלית: United States House of Representatives) הוא הבית התחתון של הקונגרס של ארצות הברית - הפרלמנטרשות המחוקקת) של ארצות הברית - אשר מורכב מבית הנבחרים ומהסנאטבית העליון). רבים מכנים את בית הנבחרים לבדו, ללא הסנאט, בשם "הקונגרס". בית הנבחרים מתכנס באגף הדרומי של בניין הקפיטול.

לכל מדינה ממדינות ארצות הברית ישנו ייצוג בבית הנבחרים, שהנו יחסי למספר תושביה, אך כל מדינה זכאית לפחות לנציג אחד. המספר הכולל של החברים בבית הנבחרים הוא כיום 435, לפי "חוק החלוקה מחדש" (Reapportionment Act) משנת 1929, הקובע את הדרך בה יותאם מספר החברים למפקדי האוכלוסין ולגודל המחוזות במדינות ארצות הברית. הקונגרס יכול להחליט להגדיל מספר זה. משך תקופת הכהונה של כל חבר בבית הנבחרים היא שנתיים, אך אין כל הגבלה על בחירה מחדש.

שיטת שני הבתים (ביקמרליזם) נובעת מרצונם של האבות המייסדים של ארצות הברית ליצור "בית של העם" שייצג היטב את דעת הקהל ובנוסף לכך בית נוסף, בו ישבו נציגים מרוחקים יותר, ברוח הדמוקרטיה הייצוגית, אנשי מעלה שלא ייסחפו אחר רצונותיו המשתנים של העם. מסיבה זו נהוג לכנות את בית הנבחרים "הבית התחתון", ואת הסנאט "הבית העליון", על אף שחוקת ארצות הברית אינה מפלה ביחסה בין הבתים, ודורשת את הסכמת שני הבתים לאישורה של חקיקה.

נהוג להתייחס אל בית הנבחרים כמבטא גישה מפלגתית יותר מאשר הסנאט. האבות המייסדים של האומה האמריקאית התכוונו כי הסנאט ייבחר על ידי נציגים מן המדינות (ולא בבחירות ישירות) וישמש כמשקל נגד לבית הנבחרים. הסמכויות הנתונות לסנאט ל"ייעוץ ואישור" (Advice and Consent) (כגון סמכותו של הסנאט לאשר אמנות בינלאומיות) הוענקו, בשל כך, לסנאט ולא לבית הנבחרים. עם זאת, ניתנו לבית הנבחרים סמכויות ייחודיות משלו: הזכות ליזום חקיקה בענייני מסים, הזכות להדיח נבחרי ציבור מסוימים, הזכות לבחור את נשיא ארצות הברית אם חבר האלקטורים נקלע למבוי סתום. עם זאת, לסנאט סמכויות משלימות לסמכויות אלו - להציע תיקונים תקציביים, לשפוט נבחרי ציבור שהודחו על ידי בית הנבחרים, ולבחור את סגן נשיא ארצות הברית במקרה שחבר האלקטורים אינו מצליח לעשות זאת.

החברות בסנאט נחשבת ליוקרתית יותר מאשר החברות בבית הנבחרים, מכיוון שתקופת כהונתם של הסנאטורים ארוכה יותר, מספרם קטן יותר, וברוב המקרים הם מייצגים ציבור בוחרים גדול יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תקנון הקונפדרציה, המסמך משנת 1777 שאיגד את שלוש עשרה המושבות למעין קונפדרציה קודם לקבלת חוקת ארצות הברית, היה הקונגרס גוף בעל בית אחד שבו לכל מדינה היה קול אחד. חוסר היעילות של מבנה חוקתי זה הוביל את הקונגרס לזמן "מועצה חוקתית" בשנת 1787, שאליה הסכימו כל המדינות פרט לרוד איילנד לשלוח נציגים. הדרך בה יפעל הקונגרס הייתה אחד מהנושאים העיקריים שנדונו במועצה החוקתית. "תוכנית וירג'יניה" שהגה ג'יימס מדיסון קראה ליצירת קונגרס בן שני בתים: בית תחתון שייבחר ישירות על ידי העם, ובית עליון שייבחר על ידי הבית התחתון. תוכנית זו זכתה לתמיכת נציגי המדינות הגדולות כוירג'יניה, מסצ'וסטס ופנסילבניה, מפני שקראה לייצוג על בסיס גודל האוכלוסייה. המדינות הקטנות העדיפו את "תוכנית ניו ג'רזי", לפיה יהיה הקונגרס בן בית אחד ובו נציגות שווה לכל מדינה. לבסוף הגיעו הצדדים ל"פשרת קונטיקט" או "הפשרה הגדולה", לפיה אחד מבתי הקונגרס, הוא בית הנבחרים, יספק את הדרישה לייצוג על בסיס יחסי לאוכלוסייה, ואילו הבית השני, הוא הסנאט, יספק ייצוג שווה לכל מדינה. בשנת 1788 אושרה חוקת ארצות הברית על ידי הרוב הדרוש (תשע מתוך 13 המדינות), אך יישומה נדחה ל-4 במרץ 1789. בית הנבחרים התכנס לראשונה ב-1 באפריל 1789. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 היה בית הנבחרים לרוב בסכסוך מתמיד עם הסנאט על נושאים רבים, לרבות העבדות. אוכלוסי מדינות הצפון היו רבים בהרבה מאוכלוסי מדינות הדרום, ולכן שלט הצפון בבית הנבחרים. עם זאת, הצפון לא זכה לרוב בסנאט, בו היה הייצוג על פי מספר המדינות. דוגמה לעימות מסוג זה הייתה "הצעת וילמוט" (Wilmot Proviso), אשר נתקבלה על ידי בית הנבחרים שוב ושוב ואשר אסרה על העבדות בשטח שסופח לארצות הברית לאחר מלחמת ארצות הברית מקסיקו. הסנאט בלם חקיקה זו מספר פעמים.

לאחר מלחמת האזרחים של ארצות הברית נשלטו בתי הקונגרס במשך תקופות ארוכות בידי המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית שנקשרה בדעת הקהל עם ניצחון ארצות הברית על הקונפדרציה. אך לאחר תקופת הבנייה מחדש מחורבות המלחמה, החלה בשנת 1877 תקופה של חילוקי דעות קשים, והרוב בבית הנבחרים נדד ממפלגה למפלגה.

בתחילת המאה ה-20 עלה כוחו של יושב ראש הבית. עלייתו של ה"ספיקר" החלה בעשור האחרון של המאה ה-19, עם תקופת כהונתו של תומאס בראקט ריד הרפובליקני, המכונה "הצאר", אשר ניסה ליישם את גישתו לפיה "מערכת הממשל הטובה ביותר היא כי מפלגה אחת תשלוט, והשנייה תסתכל מהצד". בתקופה זו התפתחו מוסדות "מנהיג הרוב" ו"מנהיג המיעוט" שנוצרו בשנת 1899. מנהיג המיעוט היה לרוב מנהיג מפלגת המיעוט, אך מנהיג הרוב נותר כפוף ליושב ראש הבית. תפקיד היושב ראש הגיע לשיא כוחו בתקופת כהונת ג'וזף גורני קאנון הרפובליקני, בין 1903 ל-1911. ליושב ראש הייתה שליטה בוועדת הכללים רבת ההשפעה, והוא היה יכול למנות את חברי הוועדות האחרות. כוח זה צומצם ב"מהפכת 1910", במאמציהם המשותפים של הדמוקרטים ורפובליקנים, שלא ראו בעין יפה את שליטתו המוחלטת של קאנון בבית הנבחרים.

המפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית שלטה בבית במהלך רוב תקופת כהונתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. במהלך העשור שלאחר מכן התחלף הרוב מעת לעת, אך לאחר שהדמוקרטים זכו ברוב בשנת 1954 הם החזיקו בו במשך ארבעים השנים הבאות.

באמצע שנות השבעים נערכו רפורמות במבנה הבית, התחזק כוחן של ועדות המשנה על חשבון יושבי ראש הוועדות, והתאפשר למנהיגי המפלגות למנות את חברי הוועדות. פעולות אלו ננקטו על מנת להמעיט בכוחה של ה"בכירות", מכוחה שלט מיעוט קטן של חברים ותיקים בהליכי החקיקה.

בבחירות של 1994 זכו הרפובליקנים לראשונה מזה ארבעים שנה ברוב בבית הנבחרים, תחת מנהיגותו של חבר הבית הכריזמטי ניוט גינגריץ'. גינגריץ' ניסה להביא לרפורמות מקיפות בהליך החקיקה, במצע שכונה "חוזה עם אמריקה", והצליח להביא לרפורמות מסוימות, ובמיוחד להגבלת כהונת יושבי ראש הוועדות לשלוש תקופות כהונה בנות שנתיים.

בבחירות 2006 חזרה השליטה בבית הנבחרים לידי המפלגה הדמוקרטית, ולראשונה נבחרה אישה, ננסי פלוסי לעמוד בראשו.

החברות בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם בית הנבחרים של ארצות הברית

על פי סעיף 1, פסקה 2 לחוקת ארצות הברית, מחולקים המושבים בבית הנבחרים בין מדינות ארצות הברית על פי גודל אוכלוסייתן, כפי שנקבע במפקד אוכלוסין המתקיים אחת לעשור. כל מדינה זכאית, עם זאת, לנציג אחד לפחות.

החוקה קובעת כי "מספר הנציגים לא יהיה יותר מאחד לשלושים אלף מן האוכלוסייה", וככל שגדלה אוכלוסיית ארצות הברית הגדיל הקונגרס מעת לעת את גודלו של בית הנבחרים. ב-1911 נקבע מספר הנציגים ל-435 באופן קבוע, והפסקה איבדה את משמעותה. בשנת 1959 לאחר קבלתן של אלסקה והוואי לארצות הברית הוגדל מספר הנציגים ל-437, וירד שוב ל-435 ארבע שנים לאחר מכן.

החוקה אינה מעניקה למחוז קולומביה או לטריטוריות של ארצות הברית זכות לייצוג בבית, אך הקונגרס איפשר בחירת נציגים ומשקיפים במעמד מיוחד ממחוז קולומביה ומפוארטו ריקו. הנציגים (Delegates) והמשקיף המיוחד (Resident Commissioner) מפוארטו ריקו רשאים להשתתף בדיוני הבית ולהצביע בוועדותיו, אך הם אינם רשאים להצביע במליאת הבית.

למחוז קולומביה ולטריטוריות של סמואה האמריקנית, גואם, איי הבתולה של ארצות הברית ואיי מריאנה הצפוניים נציג אחד לכל טריטוריה. לפוארטו ריקו ישנו "משקיף מיוחד" שהינו החבר היחידי בבית הנבחר לארבע שנים.

מדינות הזכאיות על פי גודל אוכלוסייתן ליותר מחבר אחד בבית מחולקות למחוזות בחירה, הבוחרים את חבר בית הנבחרים. לאחר כל מפקד מחולקות המדינות למחוזות על פי תוצאות המפקד, על אף שהמדינה רשאית לשרטט את גבולות מחוזותיה בכל עת על פי צרכיה. כל מדינה קובעת את גבולות מחוזות הבחירה בחקיקה או באמצעות ועדות בלתי מפלגתיות. על גבולות המחוזות לאפשר ייצוג שווה לאוכלוסייה, ושרטוט הגבולות באופן שרירותי (Malapportionment) נקבע על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית כבלתי חוקתי.

על פי סעיף 1, פסקה 2 לחוקת ארצות הברית, על חברי הבית לעמוד בשלוש דרישות. עליהם להיות בני עשרים וחמש לפחות, בעלי אזרחות אמריקנית במהלך שבע השנים שקדמו לבחירתם, וחייבים להיות תושבי המדינה אותה הם מייצגים בעת בחירתם. עם זאת אין כל דרישה כי החבר יגור במחוז בו הוא מתמודד. דרישות הגיל והאזרחות הן פחותות בחומרתן מאשר הדרישות מחברי הסנאט.

על פי התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, כל מי שנשבע לשרת את ארצות הברית ולקיים את חוקתה כעובד הציבור, אך לאחר מכן מרד כנגד המדינה, או סייע לאויביה, אינו יכול להיבחר כחבר בבית הנבחרים. פסקה זו נכנסה לתוקף לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית על מנת למנוע ייצוג מתומכי הקונפדרציה. התיקון מאפשר לאדם מסוג זה להיבחר, אם קיבל לכך את הסכמתם של שני שליש מחברי שני בתי הקונגרס.

הבחירות לנציגים נערכות אחת לכל שנה בעלת מספר זוגי, ביום שלישי הראשון לאחר יום שני הראשון שחל בחודש נובמבר. המפלגות הגדולות נוהגות לבחור את המתמודדים בבחירות מקדימות הנערכות מספר חודשים לפני הבחירות לבית הנבחרים. הכללים לגבי מועמדים עצמאיים שונים ממדינה למדינה. לרוב נבחרים נציגי המדינה בשיטה רובנית פשוטה, לפיה המועמד שקיבל את המספר הגדול ביותר של הקולות במחוזו זוכה במשרה. יוצאת דופן היא לואיזיאנה המשתמשת בשיטה בת שני סיבובים במידה ואף אחד מן הנציגים לא קיבל רוב מן הקולות הכשרים. מושבים המתפנים במהלך כהונת בית הנבחרים דורשים בחירות מיוחדות על מנת לשוב ולאיישם.

חברים ונציגים משרתים תקופות בנות שנתיים, בעוד שהמשקיף המיוחד מפוארטו ריקו נבחר לתקופה בת ארבע שנים. מרגע היבחרו משרת חבר בית הנבחרים עד למותו, התפטרותו, או סיום כהונתו. החוקה מאפשרת לחברי הבית להדיח חבר שנבחר, ברוב של שני שליש מן הקולות. במהלך ההיסטוריה של הבית הודחו חמישה חברים באופן זה. שלושה מהם הודחו בשנת 1861 בשל תמיכתם במרד מדינות הדרום. ב-1980 הודח חבר הבית מייקל מיירס בשל קבלת שוחד, וב-2002 הודח ג'יימס טרפיקנט אשר הורשע בעבירות שחיתות. הבית מוסמך לנזוף בחבריו, ברוב רגיל של קולותיו. חבר נזוף ממשיך לשמש בכהונתו. תפקידם מכונה "חבר הקונגרס" ("קונגרסמן" או "קונגרסוומן"), וזאת על אף שהסנאט מהווה אף הוא חלק מן הקונגרס. כינויים אלו אינם משמשים להתייחסות לסנאטורים. הביטוי "חבר הבית" (Representative) משמש אף הוא להתייחסות אל חברי בית הנבחרים. לאחרונה נהוג לכנות את חברי בית הנבחרים "חברי הבית" ולהשתמש בביטוי "קונגרסמן" לחברי שני הבתים, אך מגמה זו טרם התקבעה בשיח הכללי.

משכורתם השנתית של חברי הבית היא כיום $165,200, אך היושב ראש ומנהיגי הרוב והמיעוט מקבלים תוספות למשכורתם. לקונגרס יש את הכוח לקבוע את משכורות החברים בו, אך על פי התיקון ה-27 לחוקת ארצות הברית, קביעת המשכורת לא תיכנס לתוקף בתקופת כהונת בית הנבחרים שקיבל את ההחלטה עליה.

בעלי תפקידים בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה שלה רוב המושבים בבית ידועה כ"מפלגת הרוב". המפלגה בעלת המספר הגדול ביותר של מושבים שלאחריה היא "מפלגת המיעוט". יושב ראש הבית (Speaker), ראשי הוועדות ובעלי תפקידים אחרים, באים בדרך כלל ממפלגת הרוב. לתפקידים אלו ישנם תפקידים תואמים (לדוגמה "חברים בכירים" (Ranking Members) בוועדות) הנשמרים לנציגי מפלגת המיעוט.

יושב ראש בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית

החוקה קובעת כי הבית יבחר את יושב ראשו. על אף שהדבר אינו נאמר בחוקה במפורש, היושב ראש הינו תמיד חבר הבית. החוקה אינה קובעת את תפקידיו וסמכויותיו של היושב ראש, ואלו נקבעים על ידי "ועדת הכללים והמנהגים" של הבית. היושב ראש משמש כמנהיג הבית וכן כמנהיג מפלגתו, שלעתים אינה מפלגת הרוב. על פי החוקים הקובעים את המשכיות תפקיד נשיא ארצות הברית, היושב ראש יקבל את תפקיד הנשיא במקרה בו גם הנשיא וגם סגן הנשיא אינם יכולים לשמש בתפקיד זה.

יושב ראש משמש כיושב ראש בדיוני מליאת הבית, אך לא בכל דיון. ברוב המקרים הוא מסמיך חברים אחרים של הבית לשבת כיושבי ראש בדיון. יושב ראש הדיון יושב בכיסא מיוחד אל מול כיסאות המליאה. סמכויות היושב ראש בדיון הן נרחבות: הוא שולט בסדר בו מדברים החברים, אף אחד מן החברים אינו רשאי לדבר מבלי לקבל את רשותו, והוא הקובע בכל שאלה המתעוררת במהלך הדיון, כגון התנגדות או טענה כי הופר כלל מכללי הדיון. עם זאת, החלטתו בעניינים אלו כפופה לעתירה לכלל מליאת הבית.

יושב ראש של הבית משמש כיושב ראש ועדת ההיגוי של מפלגתו, הבוחרת את יושבי ראש ועדות הבית הקבועות. היושב ראש קובע איזה ועדות תדונה בכל הצעת חוק, ממנה את רוב חברי ועדת הכללים ואת כל חברי ועדת הישיבות. כאשר הקונגרס הינו לעומתי כלפי הנשיא (כאשר הנשיא ורוב חברי הקונגרס הם ממפלגות שונות), הופך היושב ראש למנהיגה בפועל של האופוזיציה. בשל אופיו המפלגתי של בית הנבחרים משתמש בדרך כלל היושב ראש בתפקיד זה לקידום ענייני מפלגתו.

בין השנים 2007-2011 כיהנה בתפקיד יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי מהמפלגה הדמוקרטית, שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה מאז ומעולם. החל משנת 2011 מכהן בתפקיד ג'ון ביינר מהמפלגה הרפובליקנית.

מנהיגי הרוב והמיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מפלגה בוחרת מקרבה את מנהיג הרוב או את מנהיג המיעוט. מנהיג המיעוט הוא מנהיגה של מפלגתו, אך מנהיג הרוב כפוף לרוב ליושב ראש, שהינו ברוב המקרים חבר במפלגת הרוב. מנהיגי המפלגות קובעים באיזה הצעות חוק יתמכו חברי הבית ממפלגתם, ולאיזה יתנגדו. כל מפלגה בוחרת "מצליף" השומר על המשמעת הסיעתית. חברי בית הנבחרים הם לרוב עצמאים פחות מן הסנאטורים, ולרוב מצביעים לפי הוראות הנהגת מפלגתם. התמריצים לכך הם בדרך כלל כוחם של מנהיגי המפלגות למינוי חברים בוועדות הבית. זו אחת הסיבות שהאווירה בבית הנבחרים מתוארת כמפלגתית הרבה יותר מן האווירה בסנאט.

בעלי תפקידים שאינם חברי הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים מספר עובדים שאינם חברים. בעל התפקיד המרכזי מסוג זה הוא מזכיר בית הנבחרים (Clerk), האחראי על פרסום דיוני הבית, מכין את המסמכים, ומפקח על הצוות הזוטר. המזכיר הוא גם יושב בראש הבית במושב הראשון של כל קונגרס, עד לבחירתו של היושב ראש הקבוע. בעל תפקיד נוסף הוא הקצין המנהלי הראשי, האחראי על התחזוקה של הבית והמינהלה היום יומית, במגוון נושאים החל מתשלום המשכורות וכלה בשירותי ההסעדה. תפקיד זה נוצר בשנת 1994, והחליף בעלי תפקידים קודמים. לבית הנבחרים כומר המנהל תפילת בוקר מדי יום, וכן ראש המשמר (Sergeant at Arms) האחראי על הביטחון והסדר בתחומי בניין בית הנבחרים. השיטור היום יומי השגרתי מבוצע על ידי משטרת הקפיטול, שראש משמר הבית שייך אליה.

הליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם מליאת בית הנבחרים

בדומה לסנאט, מתקיימות ישיבות בית הנבחרים בבניין הקפיטול בוושינגטון. באולם המליאה ישנו דוכן, אשר ממנו מנהל היושב ראש את ישיבות הבית. מתחת לדוכן ישנו מקום המיועד לשימוש בידי פקידים ומנהלנים שעליהם לסייע בניהול הישיבה. החברים יושבים בחצי מעגל אל מול דוכן היושב ראש, כאשר בין כיסאותיהם ישנו מעבר רחב. באופן מסורתי יושבים הדמוקרטים בצידו הימני של המעבר, ואילו הרפובליקנים בצידו השמאלי (מנקודת המבט של היושב ראש). הישיבות נערכות בימי השבוע. לעתים נדירות יושב הבית בימי ראשון או שבת. הישיבות פתוחות לציבור, ומשודרות ברשת הכבלים האמריקנית C-SPAN בשידור חי.

ההליך לפיו מתנהלות הישיבות אינו תלוי רק בכללים הפורמליים, אלא נסמך גם על מגוון מנהגים, תקדימים ומסורות. במקרים רבים יכול הבית להגמיש את הכללים הכתובים (במיוחד בכל הנוגע לזמן המוקדש לנאומים בעת הדיון) אם ישנה הסכמה פה אחד לכך בין חברי הבית. היושב ראש של הישיבה הוא האחראי על אכיפת הכללים, ויכול להזהיר את המתדיינים שלא לסטות מהם. הוא משתמש בפטיש קטן על מנת לשמור על הסדר.

על פי החוקה, הקוורום הנדרש לשם הדיונים הוא רוב של חברי הבית. על פי המנהג יש להניח תמיד כי הקוורום הנדרש אכן מכונס, אלא אם כן אחד החברים קורא לספירה של הנוכחים. ברוב המקרים אכן אין הרוב הנדרש נוכח בעת הדיונים, אך הקריאות לספירת הקוורום הינן נדירות.

במהלך הדיונים רשאי חבר הבית לדבר רק אם קיבל לכך את רשותו של היושב ראש. היושב ראש קובע מי מבין החברים יקבל את רשות הדיבור, ובכך יש לו שליטה על מהלך הדיון. כל הנאומים מופנים אל יושב ראש, ומתחילים במילים "אדוני היושב ראש" או "גברתי יושבת הראש". אין לפנות לחבר אחר מן הבית בעת הנאום, ואל הנוכחים יש להתייחס בגוף שלישי. ברוב המקרים אין החברים מתייחסים זה לזה בשמם אלא באמצעות התייחסות למדינתם, כגון "הג'נטלמן מוירג'יניה" או "הגברת מקליפורניה".

דיון בהצעות חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שמגיעה חקיקה לדיון במליאת הבית, על ועדת הכללים להחליט על הכללים לדיון בהצעה, כגון האם יתאפשר לחברים להביא תיקונים להצעה. לעתים מגבילה הוועדה את הזכות להעלות תיקונים. דיון בהצעת חוק מוגבל לרוב לשעה אחת, ומחולק באופן שווה בין מפלגות הרוב והמיעוט. "מנהל המליאה" מקציב את זמן הדיבור לחברים מראש. בנושאים חשובים ישנם רבים המבקשים את זכות הדיבור, ולעתים מוקדשת לשמיעת כל אחד מהם כדקה אחת בלבד, או אף פחות מכך.

כאשר מסתיים הדיון מועלית ההצעה להצבעה.

הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה סוגי הצבעה:

  • הצבעה אלקטרונית באמצעות כרטיס זיהוי אישי, המתנהלת באמצעות 44 עמדות הצבעה המוצבות במליאה.
  • הצבעה ידנית באמצעות כרטיסים. החברים מניפים כרטיסים ירוקים עבור "כן" ואדומים עבור "לא", וכן כתומים עבור "נמנע". הצבעות מסוג זה מתרחשות רק במקרה בו מושבתת ההצבעה האלקטרונית.
  • הצבעה שמית, בה מקריא היושב ראש את שמות החברים, והם מביעים את הצבעתם בקול. הצבעה זו היא נדירה יחסית, והיא מתרחשת רק באירועים מיוחדים כגון בחירת היושב ראש, בשל הזמן הנדרש להקראת חמש מאות שמות. לאחר הצבעה שמית יכול כל חבר לטעון כי הספירה שגויה, ולבקש "הצבעה רשומה". אם חמישית מהנוכחים תומכים בהצעה, תתנהל הצבעה חוזרת, באופן אלקטרוני או ידני. הנוהג הוא כי הנוכחים בהצבעה יסכימו לרוב לבקשה להצבעה חוזרת.

ההצבעה נמשכת בדרך כלל כרבע שעה, אך אם ישנו צורך בהבאתם של חברים נוספים להצבעה, יוכל היושב ראש להאריכה. בשנת 2003 התקיימה הצבעה על חוק להסדרת תרופות מרשם, שנמשכה בין השעה 3:00 ל-6:00 לפנות בוקר.

יושב ראש הישיבה מצביע ככל חבר. קולו של היושב ראש נחשב לקול אחד, ואין לו זכות להכריע בהצבעה צמודה. אם לא הושג רוב להצעה, רואים אותה כאילו נדחתה, אפילו אם מספר המתנגדים שווה למספר התומכים.

ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית משתמש בוועדות, כמו גם בתת-ועדות, למגוון של מטרות, לרבות עיון בהצעות חוק, וביקורת על הרשות המבצעת. מינוים של חברי הוועדות מוטל באופן פורמלי על הבית כולו, אך נעשה למעשה בדרך של מיקח וממכר פוליטי. באופן כללי, כל מפלגה מכבדת את העדפותיהם של החברים כבודדים, ונותנת עדיפות בחברות בוועדות על בסיס של ותק. כל מפלגה מקבלת הקצאה בחברות בוועדות על בסיס כוחה היחסי בבית.

הוועדה הגדולה ביותר היא "ועדת הכל" ("Committee of the Whole") הכוללת את כל חברי הבית. הוועדה מתכנסת באולם המליאה. מתפקידיה לתקן הצעות חוק, אך היא אינה מוסמכת לאשרן באופן סופי. לרוב הליכי הדיון בוועדה הם גמישים יותר מן הדיון במליאת בית הנבחרים.

רוב עבודת הוועדות מבוצעת בעשרים ועדות קבועות, שלכל אחת שיפוט בעניין מסוים, כ"יחסי חוץ" או "חקלאות". כל ועדה קבועה דנה בהצעות חוק המתייחסות לתחום שיפוטה ומתקנת אותן. לוועדות ישנם כוחות נרחבים ביחס להצעות חוק. הן יכולות למנוע מהצעת חוק להגיע לדיון במליאה. הוועדות הקבועות עוסקות גם בביקורת על מחלקות וסוכנויות של הרשות המבצעת. במסגרת זו יכולות הוועדות לערוך שימועים, ובמסגרתם לגבות ראיות, להזמין עדים בצו, ולשמעם.

כמה מן הוועדות משותפות לשני בתי הקונגרס, לרוב ועדות העוסקות בתפקודן של סוכנויות עצמאיות כגון הוועדה העוסקת בענייני ספריית הקונגרס או ועדות שתפקידן לייעץ בנושאים מסוימים כגון הוועדה העוסקת במיסוי. הצעות חוק ומינויים אינם מופנים אל הוועדות המשותפות, וכוחן נחשב לחלש מאלו של הוועדות הקבועות.

כל ועדה ותת ועדה מונהגת על ידי יושב ראש, הממונה מקרב מפלגת הרוב. בשנת 1995 במסגרת הרפורמה של גינגריץ' הוגבלה כהונת היושב ראש לשלוש תקופות בנות שנתיים. כוחותיו של היושב ראש הם נרחבים. הוא קובע את סדר היום של הוועדה, ובכוחו למנוע ממנה אישורה של הצעת חוק.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבית הנבחרים, כמו לסנאט, הכוח ליזום הצעות חוק. עם זאת, החוקה קובעת כי הצעות להעלאת מיסים תהיינה נדונות לראשונה בבית הנבחרים. כתוצאה מכך הסנאט אינו יכול ליזום הצעות חוק הנוגעות למיסוי. יתרה מכך, בית הנבחרים סבור כי הסנאט אינו יכול לדון כלל בהקצבות או בחלוקת כספים פדרליים. בעבר היה קיים ויכוח בין חברי הסנאט ובין חברי בית הנבחרים בנקודה זו. בפועל, בכל פעם שבו עלתה הצעה כזו מן הסנאט, סירב בית הנבחרים לדון בה, ובכך הביא לקבלת הפרשנות המצמצמת את סמכוית הסנאט.

על אף שאינו יכול ליזום הצעות חוק הנוגעות למיסוי, הסנאט שומר את הכוח לתקנן או לדחות אותן.

כל הצעת חוק דורשת את הסכמתם של הסנאט ושל בית הנבחרים, לרבות הצעות חוק הנוגעות למיסוי, על מנת להשלים את הליך החקיקה. שני הבתים חייבים לקבל בדיוק את אותו הנוסח של החוק. אם ישנם שינויים בנוסח, הם מוסדרים בוועדה בה מכהנים חברים משני הבתים.

בלמים ואיזונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה קובעת כי "הסכמתו ועצתו" של הסנאט דרושים לנשיא לצורך מינויים מסוימים ואישורן של אמנות בינלאומיות. לבית הנבחרים אין סמכות בעניינים אלו. מכאן שכוחותיו של הסנאט בהקשר זה הם נרחבים יותר מכוחותיו של בית הנבחרים.

החוקה מסמיכה את בית הנבחרים להדיח פקידי ממשלה בשל "בגידה, שוחד ופשעים חמורים אחרים", ומסמיכה את הסנאט לשפוט את הפקידים המודחים. בית הנבחרים יכול לאשר "סעיפי הדחה" בהצבעת רוב פשוטה. עם זאת הצבעה של שני שליש נדרשת במשפטו של המודח בפני הסנאט. פקיד שנשפט בפני הסנאט והורשע, יסולק ממשרתו לצמיתות. בנוסף לכך יכול הסנאט לקבוע כי לא יחזיק בעתיד בכל משרה ציבורית. הליכי ההדחה אינם כוללים עונש נוסף, אך המודח צפוי לעמוד למשפט בפני בית משפט רגיל.

במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית הדיח בית הנבחרים שישה עשר עובדי ציבור, ושבעה מהם הורשעו על ידי הסנאט. אחד מהם התפטר ממשרתו בטרם נשפט על ידי הסנאט. רק שני נשיאים של ארצות הברית עמדו בפני הליכים מסוג זה, אנדרו ג'ונסון ב-1868 וביל קלינטון ב-1999. שני המשפטים אל מול הסנאט הסתיימו בזיכוי. במקרהו של ג'ונסון חסר קול אחד על מנת לסיים את ההליך בהרשעה ברוב הנדרש של שני שלישים מן הקולות.

על פי הפרק השני של חוקת ארצות הברית, ולאחר מכן על פי התיקון השנים עשר לחוקה, לבית הנבחרים הסמכות לבחור את הנשיא אם חבר האלקטורים לא הצליח להגיע להכרעה. התיקון השנים עשר לחוקה מחייב את בית הנבחרים לבחור את הנשיא מבין שלושת המועמדים שקיבלו את קולות האלקטורים הרבים ביותר, אם אף אחד מהם לא זכה ברוב הקולות. בית הנבחרים השתמש בסמכות זו פעמיים. בבחירות של שנת 1800 קיבלו המועמדים תומאס ג'פרסון וארון בר מספר זהה של קולות, בית הנבחרים בחר את ג'פרסון לנשיא ואת בר לסגנו על פי הפרק השני של החוקה. בבחירות של שנת 1824 אף אחד מארבעת המועמדים לא זכה ברוב הקולות, בית הנבחרים בחר בג'ון קווינסי אדאמס לנשיאות, על פני אנדרו ג'קסון וויליאם קראופורד. במקרה בו נבחר הנשיא על ידי בית הנבחרים, בוחר הסנאט את סגנו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]