חרס
חרס (שם נרדף: "חומר", טעות לשונית נפוצה: "חימר") הוא חומר קרמי (סיליקט) שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו.
המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה.
לאחר שהאדם למד לייצר כלי אבן ולהשתמש במגוון החומרים הטבעיים שמסביבו, הגיע תורם של החרסים. תקופת האבן החדשה מחולקת לניאולית הקדם-קרמי ולניאולית הקרמי בהתאם. עם היותם של כלי החרס זולים לייצור, שהרי חומר הגלם ניתן היה להשגה בקלות, והעובדה שכלי חרס שנשבר אינו ניתן להתכה מחדש, אתרים ארכאולוגיים נוטים להניב שפע רב של חרסים המשמשים את הארכאולוגים בטיפולוגיה על פי סגנונם המשתנה של הכלים.
חרסים שימשו כמצע כתיבה, ועליהם נכתב בכתב היתדות וסוגי כתב דומים.
החרסים הידועים הקדומים ביותר שנמצאו הם מסין, בני האלף ה-18 לפני הספירה. באירופה נמצאו צלמיות של נשים ושל חיות מחרס שתוארכו לתקופה הפלאוליתית המאוחרת - האלף ה-25 לפני הספירה.
בארץ ישראל וסביבותיה נמצאו כלי חרס מן התרבות הירמוכית משלהי התקופה הנאוליתית והלאה (אמצע האלף השישי לפנה"ס). הכלים האופיינים לאותה תקופה מעוטרים במגוון עיטורים מוטבעים וצבועים. כאלף שנה מאוחר יותר, במהלך התקופה הכלקוליתית, החל השימוש באבניים.
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי חרס
סוגי חומר שונים משמשים לייצור חרס, ולפי סוג החומר וטמפרטורת השריפה מתקבלים סוגי חרס שונים.
חומר חרסיתי הנשרף בטמפרטורה של 800-1250 מעלות צלזיוס ונשאר נקבובי מעט, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר.
חומר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט-התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן, כאשר הדופן דקה הוא שקוף למחצה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהושע בראנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- בסין יוצרו כלי חרס כבר לפני 18,000 שנה, מגזין מכון ויצמן, 5 בינואר 2010
