חרסינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שולחן ערוך בכלי אוכל מחרסינה, במוזיאון החרסינה במייסן
בובת חרסינה

החרסינה שייכת למשפחת החומרים הקרמיים. צבעה הטבעי הוא לבן, אך אפשר לקשטה ולגוונה בשלל צבעים. בחרסינה משתמשים בעיקר לכלי אוכל (צלחות, כוסות וכדומה), לאגרטלים וליצירת בובות חרסינה.

שמה של החרסינה בעברית הושפע ממקורה ההיסטורי, והוא הלחם המילים חרס+סין. גם בשפות רבות אחרות חרסינה ("פורצלן" באנגלית) מכונה לעתים כשם נרדף "סין" (china באנגלית, למשל). המילה "פורצלן" הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13, ומציינת צדף מסוג "פי-הכושי" - הקשר לחרסינה הוא כנראה המראה המזכיר צדף. שמו של הצדף נגזר מהמילה "porcella", שפירושו "חזירה קטנה" או "פות", בגלל דמיונם של הצדפים לאיבר המין הנשי.‏[1]

סוגי קרמיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת כלי הקרמיקה כוללת שלוש קבוצות:

  1. כלי חרס
  2. כלי טין אבן (Stoneware)
  3. חרסינה

המשותף לשלושת סוגי הקרמיקה הוא השימוש בחרסית, שאותה מערבבים עם חומרים אחרים ועם מים. לאחר עיצוב הכלים מיבשים אותם בשמש או בחום. ניתן לצבעם ולזגגם או להשאירם בצבעם המקורי.

החרסינה שונה במרכיביה מכלי קרמיקה אחרים. בעוד שהקרמיקה המוכרת עשויה חומר פשוט, ורוב הכלים המיוצרים ממנה עבים, כבדים ואטומים לאור, החרסינה היא שילוב בין שני חומרים: חרסית לבנה - קאולין ופצלת שדה מותכת מסוג פטונטס. שילוב זה מאפשר קבלת חומר חזק במיוחד, קל, דקיק ובעל שקיפות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינים היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. כלי חרסינה נעשו החל בתקופת שושלת האן במאה השנייה. כבר במאה ה-7. כלי החרסינה הסיניים נודעו למרחוק ונחשבו לכלי יוקרה מבוקשים ביותר בקרב מעמדות האצולה האירופיים. אחד הסגנונות הפופולריים היה סגנון סנקאי שהשפיע על צורות החרסינה במזרח התיכון וגם באיטליה. הסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה ורק במאה ה-18 הצליחו באירופה ליצור חרסינה בעיר מייסן שבגרמניה ב-1708. חלוצי עיבוד החרסינה באירופה היו הגרמנים אהרנפריד ולטר פון צ'ירנהאוס ויוהאן פרידריך בטגר שחיו בסקסוניה.

ייצור החרסינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לייצר חרסינה מערבבים יחד קאוליניט ופטונטס, שוחקים אותם לאבקה עדינה, ומוסיפים לה מים. מהתערובת שנוצרה מעצבים את הצורה הרצויה למוצר, מייבשים אותו ושורפים אותו בתנור בטמפרטורה גבוהה במיוחד - כ-1160 מעלות צלזיוס. לאחר השריפה בא שלב העיטורים, בסופו מושחים זיגוג על המוצר, דבר הנותן לו את הברק הסופי. בסיום תהליך הזיגוג שורפים את המוצר פעם שנייה. כלי החרסינה הראשונים היו לרוב לבנים וחסרי עיטורים, אך עם הזמן נוספו להם עיטורים רבים מסוגים וטכניקות שונות.

סוגי חרסינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים סוגים שונים של חרסינה, השוני ביניהם נובע מהיחס בין שני מרכיבי החומר וטמפרטורת השריפה. ככל שהחרסינה עוברת שריפה בטמפרטורה גבוהה יותר, כך החומר שמתקבל חזק יותר, עמיד יותר, שקוף יותר, דק ואיכותי יותר. שינוי ריכוז המרכיבים קאולין ופטונטס ו/או הוספה של מרכיבים נוספים כמו גיר, קוורץ או אפר עצמות משפיעים על תכונות המוצר הסופי כגון שקיפות, הגוון והגמישות של החומר. לדוגמה תוספת של אבק עצמות מעניקה לחרסינה את הגוון הלבן הנקי.

צביעת החרסינה בתוספת העיטור המקשט אותה מעניק את המראה הייחודי לכל כלי ומהווה למעשה מעיין חותם אישי של בית מלאכה. הפורצלנים הסיניים עוטרו בהרבה ציורי עלים, פרחים או דמויות מיתולוגיות. כלי החרסינה הקדומים היו בצבע כחול על רקע לבן ורק בתקופות מאוחרות יותר החלו לייצר כלי חרסינה צבעוניים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרסינה היא שבירה, אטומה לנוזלים, אינה סובלת משיתוך, עמידה לרוב הכימיקלים, רוב סוגי החרסינה לא מעבירים גם גזים.

חרסינה היא בעלת כושר בידוד חשמלי גבוה ומוליכות חשמלית נמוכה.

ממפעלי החרסינה המפורסמים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מילון ובסטר האטימולוגי (New Millenium Fourth Edition)