יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

日本国 ניהון קוֹקוּ יפן
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: קימי גא יו (君が代)
יבשת	אסיה
שפה רשמית	יפנית
עיר בירה	טוקיו 35°41′N 139°46′E
העיר הגדולה ביותר	טוקיו
משטר	מונרכיה חוקתית
ראש המדינה - קיסר - ראש ממשלה	קיסר אקיהיטו יאסואו פוקודה
הקמה - תאריך	המאה ה-7 לפנה"ס
שטח - סה"כ - % מים	60 בעולם 377,835 קמ"ר 0.8%
אוכלוסייה - סה"כ (2005) - צפיפות	10 בעולם 127,417,244 נפש 337 נפש לקמ"ר
תמ"ג - סה"כ (2005) - תמ"ג לנפש	3 בעולם 4,009,327 מיליון $ 31,466 $
מטבע	ין יפני (JPY) (¥)
אזור זמן	UTC + 9
סיומת אינטרנט	jp
קידומת בינלאומית	81+
(1) ליפן אין סמל לאומי רשמי. בפועל משמש החותם הקיסרי כסמל של יפן.

יפן (日本 "מקור השמש", הגיית השם ביפנית מודרנית: ניהוֹן, בעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן) היא ממלכת איים בצפון האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה השלישית מבחינת עוצמתה הכלכלית. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של יפן

[עריכה] פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת

כד עתיק שנמצא ביפן, שיצירתו מתוארכת לבין 8,000 ל-10,000 לפני הספירה - בתרבות ג'ומון

כלי מתקופת ג'ומון התיכונה (2000-3000 לפנה"ס)

ערך מורחב – תקופת ג'ומון

מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה וסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה.

הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, שמאופיינת באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע, ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והמצאי הארכאולוגי מעיד על כך שהבגדים היה עשויים מקליפות עצים. עד שנת 3000 לפנה"ס, אנשי הג'ומון כבר היו מפסלים דמויות מחמר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החמר הלח. כאן היה ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. "עובדה" זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, עם זאת הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר תקיפים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי אחת המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמאטראסו (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו.

[עריכה] תקופת יאיואי

ערך מורחב – תקופת יאיואי

בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代) בערך בשנת 300 לפנה"ס הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, שמניזם, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר, כשהאנשים אורגים בדים, גרים בכפרי-איכרים קבועים, בונים מבנים מעץ ומאבן, צוברים את הונם על ידי בעלות על קרקעות ואחסון דגן, והתפתחו מעמדות חברתיים ברורים.

לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. כשהם מתבססים על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית, והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים ריטואליים.

[עריכה] התקופה הקלאסית

פסל בודהה המתוארך לבסביבות המאה השביעית לספירה

היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית, והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה.

השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהונג'י (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אם כי יפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד ל57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – ומייחסים את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.

לפי המיתולוגיה היפנית המסורתית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס על ידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האל אמטרסו, השייך לדת השינטו. נטען כי הוא החל שושלת של קיסרים יפנים שנותרה רציפה עד היום. אולם, היסטוריונים אומרים כי הקיסר הראשון למעשה היה הקיסר אוג'ין, אם כי תאריך מלכותו אינו ברור. עם זאת, ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות.

על ידי רפורמת טאיקה מ-645, היפנים הגבירו את אימוץ התרבות הסינית, וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. דבר זה הכין את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית עד למאה ה-19.

בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן.

[עריכה] ימי הביניים ביפן

ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו

תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנה 1185, הגנרל מינאמוטו יוריטומו היה הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו, ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו, הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.

במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן בפעם הראשונה, כשהם מתחילים את תקופת "ננבאן" ("ברברי דרומי") של תחלופה מסחרית ותרבותית ערה בין יפן והמערב (ואף עם סין). בערך באותו זמן, אודה נובונגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגוואה ייאסו הצליחו לשלוט באורח חזק יותר על המדינות הלוחמות ביפן. טוקוגאווה הצליח לבסוף לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה ב-1600, כשהוא מעביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו) והחל את שוגונת טוקוגאווה.

שוגונת טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המסיונרים הקתולים, חסמה את כל היחסים עם אירופה חוץ מאשר מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. הם גם נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת המנצ'ו קינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637, והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. תקופת הבידוד הזו נמשכה למאתיים וחמישים שנה, תקופה הידועה כתקופת אדו, הנחשבת לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית.

[עריכה] התקופה המודרנית

מפת יפן המתוארכת לסוף המאה ה-17

פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" שהונחתה על העיר נגאסקי ב-15 באוגוסט 1945, שהובילה בסופו של דבר לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה (יום V-J)

.

ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מתיו פרי את יפן להיפתח למערב על ידי הסכם קנגוואה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867 - 1868. כתוצאה מכך, השוגון התפטר והרסטורציה של מייג'י הביאה את הקיסר חזרה לשלטון. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמה הסינו-יפנית ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טייוואן, קוריאה, וחצי מסחלין.

בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה איפשרה ליפן, שלחמה בצד כוחות הברית המנצחים, להגדיל את השפעתה באסיה ואת אחזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. ב-1936, יפן חתמה על הסכם האנטי-קומינטרן והצטרפה לאיטליה ולגרמניה במדינות הציר. ב-1937 הביאה הפלישה היפנית למנצ'וריה למלחמת סין-יפן השנייה (1937 - 1945). ב-1941 התקיפה יפן את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם.

בזמן המלחמה ברחו ליפן כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות, וזאת כיוון שאף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם. הנאצים שלחו ליפן את אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו. היחס ליהודים ביפן בזמן המלחמה לא היה טוב, אך הם לא סבלו כמו יהדות אירופה.

לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, יפן איבדה את הרווחים הטריטוריאלים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, אוסאקה, וערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ("ילד קטן") ונגאסקי ("איש שמן"). יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945 (יום VJ).

הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה פציפיסטית חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש. לאחר הכיבוש, תחת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית, והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, התל"ג של יפן זינק והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, ממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, יפן עדיין נותרת מעצמה כלכלית גלובלית ולאחרונה החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, כשהיא מסייעת (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה, ולפלישה לעיראק ב-2003.

[עריכה] ממשל ופוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של יפן

[עריכה] הפרלמנט היפני - הדיאט

אספת הדיאט - הפרלמנט היפני

אנשי מדע המדינה מחשיבים את יפן כמלוכה חוקתית, המבוססת בעיקר על המערכת הבריטית. הרשות בעלת הכוח הרב ביותר במדינה היא הפרלמנט הכפול - ביקמריאליזם (שני בתים) ונקרא "הקוקאי" או "הדיאט" (אספה פרלמנטרית). הדיאט מורכב מבית נבחרים (הבית התחתון) הכולל 480 נציגים, הנבחרים בבחירות בצורה הזו: 300 מתוכם נבחרים באזורים חד נציגיים. ו180 מתוכם נבחרים מתוך 11 אזורי בחירה כאשר הבחירה באזורים אלו היא במפלגות ולא בנציג ספציפי.הם מכהנים כ-4 שנים. ובית הקונסולרים (הבית העליון) שהבחירה בו היא באופן הבא: 100 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות כאשר כל 3 שנים נבחרים 50 מתוכם. ו152 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות אדמיניסטרטיביים כאשר לכל מחוז פרלמנט ומושל. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודלה.

הקבינט היפני מורכב מראש הממשלה ומשריו, ואחראי כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולסלק שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. המפלגה הדמוקרטית הליברלית (LDP) הייתה בשלטון מאז 1955, חוץ מממשלת קואליציה קצרה בין המפלגות המתנגדות לה ב-1993; מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר היא המפלגה הדמוקרטית הליברלית-סוציאליסטית.

[עריכה] המשפחה הקיסרית

מעמדו של קיסר יפן אינו ברור. חוקת יפן מגדירה אותו כ"סמל של המדינה ושל אחדות העם", אם כי היה דיון רב האם הקיסר הוא ממש ראש המדינה או שהוא סמל פוליטי ותרבותי בלבד. הוא אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות אמיתית, אפילו לא כוחות חירום. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. אם כי מעמדו הרשמי אינו ברור לחלוטין, באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל מתנהג כראש המדינה וכך גם מתייחסים אליו.

אקיהיטו הוא כיום הקיסר ה-125 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות לאחר מותו של אביו, הירוהיטו, ב-7 בינואר 1989 (ובכך התחיל את תקופת "הייסיי"), ונעשה לקיסר היפני באופן רשמי ב-12 בנובמבר 1990. בנו, הנסיך נהרוהיטו, נישא לאשה מהעם, הנסיכה מסקו אוודה, וגם להם יש בת, הנסיכה אייקו. ב-6 בספטמבר 2006 ילדה הנסיכה איקו יורש זכר (ראשון לאחר 40 שנה) ובכך נפתרה בעיית הירושה של הקיסרות. על פי חוק הירושה האימפריאלי מ-1947 רק זכרים זכאים לרשת את התואר: מכיוון שלא היה לאף אחד מבניו של הקיסר הירוהיטו צאצא זכר, יש שחשבו כי המשכיות הכס הקיסרי הייתה בסכנה, וזאת אף שהיו מנגנונים חוקיים לפתור את הבעיה. ראייה זו וכן הגישה החדשה לזכויות נשים הביאו לקריאה לשינוי חוק הירושה, כך שיאפשר גם לנשים להיות קיסריות.

[עריכה] יחסי חוץ

יפן חברה בארגון האומות המאוחדות ובארגון המדינות המתועשות.

[עריכה] יפן וישראלים

כיום, בעקבות כמויות גדולות של ישראלים שטסו ליפן על מנת לעבוד ולחיות בה, קשה יותר להיכנס ליפן שוב, לאחר הפעם הראשונה. ביפן קיימות מספר קהילות יהודיות וכן שני בתי חב"ד. ביפן ישנם שני ארגונים בשם "בית שלום" ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים ומאמינים בהיותם עם נבחר.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת יפן

הכלכלה היפנית חבה את התפתחותה לפרויקטים של בנייה בסדר גודל אסטרונומי הממומנים על ידי הממשלה. בתמונה: נמל התעופה קנסאי שבאוסקה, הנבנה על אי מלאכותי בהשקעה של 30 מיליארד דולר.

שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר, וכיום היא אחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות ביותר לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. במשך שלושה עשורים, הצמיחה הכלכלית הכללית הייתה גבוהה ביותר: ממוצע של 10% בשנות ה-60, 5% בשנות ה-70, ו-4% בשנות ה-80. הצמיחה הואטה באופן בולט בשנות ה-90 בעיקר בשל ההשפעות של השקעת יתר בסוף שנות ה-80 ומדיניות כלכלית שניסתה להפיק יותר מדי משווקי המניות והנדל"ן. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית לא זכו להצלחה רבה מדי וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001-2002.

ממאפייניה הבולטים של הכלכלה היפנית היא העבודה יחד של תעשיינים, ספקים, מפיצים ובנקים בקבוצות מרוכזות הקרויות קרייטסו; איגודי היזמים החזקים וה"שונטו"; יחסים קרובים עם הביורוקרטיה הממשלתית, והבטחת משרה לכל החיים ("שושין קויו") בחברות הגדולות. בתקופה האחרונה, חברות יפניות החלו לנטוש חלק מהנורמות האלה בניסיון להגדיל את הרווחיות.

הממשלה הקודמת בראשות ג'וניצ'ירו קואיזומי ניסתה (לא תמיד בהצלחה) להעביר חוקי הפרטה והשקעת-חוץ על מנת להעיר את הכלכלה היפנית מתרדמתה. אם כי חלק מהחוקים האלה כן עברו, הכלכלה עדיין לא נענתה להם, והאוכלוסייה המזדקנת של יפן צפויה להעמיד את הכלכלה בלחץ נוסף בעתיד הקרוב.

בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי-ענק של בנייה לגובה, של גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם; דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר מתוכננות להיבנות בטוקיו.

[עריכה] המגזר החקלאי

גידול האורז הוא חלק חשוב בחקלאות היפנית. בתמונה שדה אורז.

יפן משתמשת בשיטה של חקלאות טרסות, בשל המחסור בקרקע מתאימה. על פי המדד של ייצור ליחידת שטח, יפן היא מהמתקדמות ביותר בעולם. אך המגזר החלקאי הקטן של יפן גם מקבל סובסידיות והגנות כלכליות רבות, עם תקנות ממשלתיות שמקלות על גידול בקנה מידה קטן ולא בקנה מידה גדול כפי שנהוג בצפון אמריקה. על אורז מיובא, הגידול המוגן ביותר, משולם מכס של 490% וחלקו מוגבל ל-3% בלבד משוק האורז. אם כי יפן בדרך כלל מגדלת מספיק אורז בשביל התצרוכת שלה, על המדינה לייבא כ-50% משאר הדגנים ומאכלי הבהמות, ונסמכת על יבוא לרוב אספקת הבשר שלה. ליפן יש אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה, ויש שטוענים כי הדיג היפני מביא לדיג-יתר במינים מסוימים כמו טונה. ישנה גם ביקורת על החלטתה של יפן לתמוך בציד לווייתנים מסוים.

[עריכה] המגזר התעשייתי

המטבע היפני הוא הין. בתמונה מטבע של עשרה ין.

התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, כבסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, ניסאן, מאזדה, סוני, מצ'ושיטה, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות. בנייה הייתה תמיד אחת התעשיות הגדולות ביפן, בעזרת חוזים ממשלתיים במיליארדי דולר רבים במגזר האזרחי. הרובוטיקה חשובה מאוד בעוצמה הכלכלית ארוכת הטווח, וברשותה של יפן מצויים 410,000 מתוך 720,000 ה"רובוטים העובדים" בעולם.

[עריכה] מגזר השירותים

מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית. בנקים, ביטוח, נדל"ן, קמעונאות, תחבורה ותקשורת הם כולם תעשיות חשובות. ממשלתו של קויזומי מנסה להפריט את שירות הדואר היפני, שהוא אחד המוסדות הגדולים במדינה לשירותי ביטוח וחסכונות.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של יפן

צילום לוויין של יפן

מפת יפן

נהר זורם בין הרים ביפן

הר פוג'י הוא הר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האי הונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו.

יפן, ארץ של איים, מתמשכת לאורך החוף המזרחי של האוקיינוס השקט. האיים הראשיים (מכונים לפעמים איי הבית), מצפון לדרום, הם הוקאידו, הונשו (או היבשת), שיקוקו, וקיושו. נאהא באוקינאווה באיי ריוקיו היא יותר מ-600 ק"מ דרום מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו.

יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-18 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף.

יפן נמצאת באזור הוולקני שב"טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין פלטת הפיליפינים, הפסיפית, האירואסייתית והצפון אמריקאית. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות וולקנית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעתים קרובות מביאות אחריהן צונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו צ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995. ישנם מעיינות חמים רבים שפותחו כאתרי נופש.

[עריכה] אקלים

יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות (יש שאומרים כי העונה הגשומה צריכה להחשב כעונה חמישית), אך בגלל אורכה מצפון לדרום, ישנם הבדלים גדולים בין האזורים: הצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא תת-טרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימי זרם הקורושיו מחממים את צד האוקיינוס של יפן, ומחיים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון (חוץ מבהוייקדו), כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום מערב לצפון מזרח, ומביאים איתם גשם כבד.

הטופוגרפיה של יפן מחלקת אותה לשישה אזורי אקלים עיקריים: הוקאידו: להוקאידו יש אקלים ממוזג, עם חורף ארוך וקר וקיץ קריר. המשקעים אינם רבים, אך ישנו בדרך כלל שלג עמוק בחורף.

ים יפן: הרוח הצפון מערבית בחורף מביא לשלג כבד. בקיץ, האזור קריר יותר מאשר האזור הפסיפי, אך לפעמים יש שם טמפרטורות גבוהות ביותר בשל תופעת רוח הפוהן.

הרמות הגבוהות: הבדלים גדולים בין היום והלילה ובין הקיץ לחורף. משקעים קלים.

הים הפנימי: ההרים של אזור צ'וגוקו ושיקוקו עוצרים את הרוחות, ומביאים לאקלים נוח בכל השנה.

האוקיינוס השקט: חורף רק עם מעט שלג וקיץ חם ולח, בשל הרוח הדרום מזרחית העונתית.

ננסיי-שוטו (איי ריוקיו): או האיים הדרום מערביים: אקלים תת-טרופי עם חורף חמים וקיץ חם. משקעים כבדים ביותר, במיוחד בתקופה הגשומה. טייפונים רבים; ב-2004 הגיע מספר שיא של 10 טייפונים לאיים המרכזיים.

[עריכה] אזורים אקולוגיים

ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים, ליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים.

[עריכה] ויכוחים טריטוריאליים

ישנו ויכוח טריטוריאלי על האיים שהיו נתונים לשליטת יפן לפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הדרומיים של איי קוריל, שמנוהלים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקורט ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המנוהלים בידי קוריאה הדרומית, ואיי סנקקו (בסינית "דיאיוטיי"), עליהם ישנה תביעה של סין. ויכוחים אלה הם בחלקם על שליטה על משאבי ים וטבע כגון מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי.

[עריכה] מחוזות

ערך מורחב – מחוזות יפן

חלוקת יפן למחוזות

יפן מחולקת ל-47 "תת מחוזות" אשר לרוב מאוגדים למחוזות. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה מחוזות (או יותר). שאר האיים הם בעלי "מחוז" אחד. המחוזות מצפון לדרום הם:

[עריכה] דת

ערכים מורחבים – דת ביפן, מיתולוגיה יפנית

מקדש טושוד'גי (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממקום בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו

העניין של העם היפני בדת קשור בדרך כלל למיתולוגיה, מסורת ופעילות שכונתית ולא רק כמקור למוסר או דרך לחיים. קונפוציאניזם או אפילו טאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף). כשהם מתבקשים לומר מהי דתם, הרוב יאמרו כי הם מאמינים בשינטו (54%) או בבודהיזם (40%), מהסיבה הפשוטה שהמשפחה שלהם הייתה שייכת לאחת מכתות הבודהיזם או על מנת להרגיש בנוח עם זרים דתיים. אולם, רוב האנשים אינם אתאיסטים, והמגמה בדרך כלל מזוהה כסינקרטיזם. דבר זה מביא למגוון תוצאות כמו הורים וילדים שמקיימים את טקסי השינטו, תלמידים שמתפללים לפני בחינות, זוגות שמתחתנים בכנסייה נוצרית והלוויות שנערכות במקדשים בודהיסטים. מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%) כמו שאמאניזם. כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו. המיסיונריות במשך שנים רבות הייתה אסורה ביפן ומשם נובע האחוז הנמוך של הנוצרים, אבל כיום ניתן לראות בפארקים הראשים כמו בוואנו בטוקיו כינוסי מיסיונריות לעניים.

[