לאטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אזור מושבם של הלאטינים

הלאטינים ("תושבי הארץ הנרחבת") היו שבטים איטלקיים קדומים, שישבו במרכז איטליה באזור לאטיום בתקופת העת העתיקה. בין הלאטינים נכללו גם הרומאים.

מוצא הלאטינים אינו ברור, אולם התאוריה הרווחת היא שהשבטים הידועים בתור לאטינים בתחילת תקופת ההיסטוריה הכתובה היו מיזוג של האוכלוסייה שהייתה קיימת בלאטיום בתקופת האבן ובתקופת הברונזה, עם מהגרים הודו אירופיים שחדרו למרכז איטליה במהלך תקופת הברזל. המהגרים החדשים השליטו את לשונם על האוכלוסייה המקומית, לשון שהייתה שונה מניבים איטלקים אחרים ולימים הניב הרומי שלה התפתח לשפה הלטינית.

כבר בתקופה מוקדמת בהיסטוריה גילו הלאטינים התנהגות של חברה שבטית מלוכדת. בין השאר הם דיברו באותה לשון, קיימו מנהגים דומים, שמרו על קשרים הדוקים ואפשרו מעבר חופשי ברחבי לאטיום לכל בני הקהילות הלאטיניות.

החברה הלאטינית הקדומה הורכבה ממספר רב של כפרי רועים ואיכרים שהיו פזורים על רחבי לאטיום. לפי דיוניסיוס ופליניוס הזקן מספר הכפרים האלה הגיע לכ-70 קהילות. כנראה היה ללאטינים פולחן דתי משותף שמרכזיו היו מקדש דיאנה באריקיה, מרכזי דת של יופיטר לאטיאריס בהר אלבה ומרכזי פולחן של ונוס בלאווינים וארדאה.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס החלה להתגבש, בצל האיום האטרוסקי מהצפון, ברית מדינית צבאית של היישובים הלאטינים, הברית הלטינית. ברית זו הייתה משותפת על הבריתות הדתיות הישנות ונועדה לגבש את הלאטינים במאבקם בכובש האטרוסקי. באותה תקופה החלו להעלם חלק מהיישובים הלאטינים הקטנים, כאשר חלקם נעלמים וחלקם מתפתחים לערי מדינה. ערי המדינה הישנות והחדשות הפכו לחזקות ובולטות יותר, כאשר הראשונה בהם הייתה רומא.

המסגרת המדינית של הלאטינים התגבשה ביתר שאת בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. עם שבירת ההגמוניה של רומא בלאטיום, עקב נפילת משטר המלוכה בעיר. הברית הלטינית ניתקה את עצמה מרומא. התנתקות זו הובילה בשנת 496, לפי המסורת הרומית, לעימות צבאי ששיאו היה קרב רגילוס, בין הרומים ללאטינים. הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה. בעקבות קרב זה נחתם בין הצדדים הסכם קאסיוס, הסכם שקבע את מעמדם של הלאטינים ביחס לרומא לאורך המאה החמישית והרביעית לפנה"ס.

לפי ההסכם, הלאטינים קיבלו מעמד של בני ברית שווים לרומא, החולקים איתה שלל ועוזרים לה במלחמותיה. במקביל קיבלו הלאטינים זכויות מסחר וחיתון שעלו מעל הזכויות הרגילות של בני הברית של רומא. במהלך המאה החמישית והרביעית לפנה"ס היו הלאטינים שותפים ובני ברית לרומא במאבקיה במרכז איטליה, ואף נהנו מכיבושיה בכך שהקימו מושבות מחוץ לשטחי לאטיום. יחד עם זאת התרחש תהליך הדרגתי של התחזקות רומא בלטניום על חשבון הלטינים עצמם. תהליך זה הוביל לחיכוכים רבים ולבסוף לפריצת מרד לטיני נגד הרומאים במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. המרד נכשל ודוכא סופית ב-338 לפנה"ס, הברית הלטינית פורקה, מעמדם המדיני עצמאי של הלאטינים נשחק ונעלם וחלק גדול מהקהילות הלטיניות נבלעו באזרחות הרומית.

המושג לאטינים החל לשנות את משמעותו ממושג אתני למושג משפטי במאה השלישית לפנה"ס. מושג חדש, זכויות הלאטינים ("Ius latii") החל להשתרש ברחבי תחום שליטתה של הרפובליקה הרומית. ערים ואנשים יחידים שהחזיקו בזכויות אלה נהנו, בנוסף לזכויות החיתון והמסחר שהוזכרו קודם, גם בזכות הגירה לרומא וקבלת אזרחות מלאה.

לאחר מלחמת האיטלקים ברומא בשנים 91 לפנה"ס - 88 לפנה"ס קיבלו רוב הקהילות באיטליה זכויות אזרח רומיות מלאות, והמושג לטינים כעם איבד כל חשיבות, הלאטינים התמזגו כמעט לחלוטין עם הרומאים, וזכויות הלאטינים היו קיימות רק בפרובינציות הרומיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]