מייק היילווד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מייק היילווד
Mike Hailwood.jpg
מייק היילווד, 1967
לאום בריטי
קבוצות הונדה, אם וי אגוסטה
כינויים מייק דה בייק
הישגי המרוצים
אליפויות עולם 9

500 - 1962-1965
350 - 1966, 1967
250 - 1961, 1966, 1967

מרוצים 152
ניצחונות 76
פודיומים 112
ניצחונות במקצי דירוג לא נספרו
הקפות מהירות לא נספרו
עדכון נתונים 1968
ההונדה RC162 עליו רכב היילווד ב-1961

סטנלי מייקל ביילי היילווד (Stanley Michael Bailey Hailwood; נולד ב-2 באפריל 1940, אוקספורדשייר, אנגליה - 23 במרץ 1981, וורוויקשייר, אנגליה) היה רוכב מרוצים בריטי שהתחרה בסדרת הגרנד פרי בשנות ה-60. הוא זכה בתשע אליפויות עולם. לאחר פרישתו ממרוצי אופנועים הוא התחרה במרוצי פורמולה 1.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היילווד נולד ב-1940 בכפר גרייט מילטון במחוז אוקספורדשייר באנגליה. אביו היה רוכב מרוצים לשעבר שפתח עסק מצליח למסחר באופנועים ומשפחתו חייה ברווחה כלכלית. הילווד החל לרכב עוד בילדותו על אופנועי מיני בסמוך לביתו ובגיל 17 השתתף לראשונה במרוץ אופנועים. בחורף של אותה שנה הוא יצא לדרום אפריקה כדי להשתתף באליפות הלאומית והצליח לזכות בתואר האלוף המקומי. כעבור שנה, ב-1958 הוא החל להתחרות במרוצי גרנד פרי.

אליפות ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ הראשון היה בקטגוריית ה-250 סמ"ק באי מאן והוא סיים אותו על הפודיום במקום השלישי עם אופנוע גרמני מתוצרת NSU. כמקובל באותם ימים, הוא השתתף במספר קטגוריות במקביל באותה עונה. בקטגוריית ה-350 סמ"ק הוא רכב על גבי אופנוע בריטי מתוצרת נורטון ובמרוץ נוסף בקטגוריית ה-500 סמ"ק. הוא סיים את העונה במקום הרביעי ב-250 ושישי ב-350.

בעונת 1959 הוא המשיך להתחרות ב-250 אך לא שיפר את הישגי העונה הקודמת. בקטגוריית ה-125 הוא רכב על אופנוע איטלקי מתוצרת דוקאטי והצליח להשיג בצפון אירלנד ניצחון גרנד פרי ראשון. הוא סיים את העונה במקום השלישי. העונה הבאה הסתמנה עבורו כנסיגה ולקראת עונת 1961 הוא חתם על חוזה בקטגוריית ה-250 עם יצרן אופנועים צעיר יחסית מיפן בשם הונדה. החיבור בין היילווד להונדה הצליח מעבר לצפוי והניב ארבעה ניצחונות ואליפות עולם ראשונה עבור היצרן והרוכב. בעונה זו הוא גם השתתף בקטגוריית ה-500 עם היצרן האיטלקי אם וי אגוסטה. הוא השיג שני ניצחונות וסיים במקום השני אחר הרוכב הרודזי גארי הוקינג שגם רכב על אם וי אגוסטה שהשיגה בעונה זו אליפות 500 רביעית ברציפות.

שליטה בקטגוריה הבכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 1962 היוותה המשך ישיר לרצף הניצחונות של אם וי אגוסטה כשהיילווד ניצח בחמישה מרוצים רצופים וזכה באליפות ה-500 הראשונה שלו. שלוש העונות הבאות בקטגוריית ה-500 זיכו את היילווד בשלוש אליפויות עולם שהושגו תוך ניצחונות בכל מרוץ שהוא זינק אליו. הוא התחיל עם חמישה ניצחונות בעונת 1962 וסיים עם שמונה ניצחונות מתוך שמונה זינוקים בעונת 1965. בעונות אלו התמקד היילווד בעיקר ב-500 אך השתתף לעתים וגם ניצח בקטגוריות ה-250 עם האופנוע הגרמני אם זד וב-350 עם אם וי אגוסטה.

עד לעונת 1965 הוא נהנה מחולשה יחסית של המתחרים, אך בעונה זו הוא נתקל בג'אקומו אגוסטיני, יריב איטלקי חזק שרכב איתו באותה קבוצת יצרן של אם וי אגוסטה. עונת 1966 סימנה חילופי דורות בקרב גדולי הרוכבים כשאגוסטיני זכה באליפות ה-500 הראשונה שלו (מתוך שמונה) עם אם וי אגוסטה, בעוד היילווד פרש מהקבוצה וחזר לרכב עבור הונדה בכל הקטגוריות. בעונה זו הוא השיג שלושה ניצחונות ב-500 וסיים שני, אך ב-250 וב-350 היה שוב אלוף והשיג הישג יוצא דופן עם ניצחון בכל מרוץ שאליו זינק, שבראשו עשרת הניצחונות ב-250.

העונה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1967 המשיך היילווד לשלוט בקטגוריית ה-250 וה-350 סמ"ק עם הונדה וזכה בשתי אליפויות נוספות, כאשר ב-350 הוא ניצח שוב בכל מרוץ שאליו זינק. בקטגוריית ה-500 סמ"ק המשיך היילווד להיאבק באגוסטיני. העונה החלה בניצחון של אגוסטיני במרוץ בגרמניה המערבית בעוד היילווד אינו צובר נקודות כלל. במרוץ הבא באי מאן הוא זכה בניצחון לאחר מאבק עיקש באגוסטיני. הוא המשיך והשיג ניצחון גם במרוץ הבא בהולנד אך מתוך עשרת המרוצים של העונה הוא לא סיים שניים נוספים. לקראת המרוץ האחרון של העונה בקנדה היו לאגוסטיני חמישה ניצחונות בעוד היילווד ניצח בארבעה מרוצים. היילווד ניצח במרוץ הקנדי והשווה את מספר הניצחונות, אך האליפות הוכרעה לטובת אגוסטיני שסיים שני ובכך השיג שלושה מקומות שניים בעונה לעומת היילווד שסיים שני רק פעמיים והשאיר את ההישג הטוב ביותר של הונדה בקטגוריה הבכירה על מקום שני בלבד למשך שנים רבות.

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היילווד פרש ממרוצי גרנד פרי בשיא כושרו עקב החלטתה של חברת הונדה לפרוש ממרוצים אלו. היא אולי קיוותה להשפיע בכך על חוקת המרוצים שהחלה בהגבלות על מבנה המנועים שאפיינו את אופנועי הונדה, בעיקר בקטגוריות הקטנות עם מנועי שש הבוכנות. הונדה קיוותה כנראה לחזור ולהתחרות בשיתוף עם היילווד ולכן שילמה לו סכום של כ-50,000 לירה שטרלינג השווים בימינו כמיליון דולר אמריקני. היילווד אכן פרש ממרוצי אופנועים ועבר להתחרות במרוצי מכוניות במספר סדרות ואף בפורמולה 1, אך לא השיג הישגים משמעותיים עד לפרישתו מפורמולה 1 ב-1974 עקב פציעה. ב-1972 הוא זכה להישגו הטוב ביותר במרוצי מכוניות כשזכה באליפות הפורמולה 2 עם קבוצתו של ג'ון סורטיס. ב-1978, בגיל 38 ולאחר 11 שנים של העדרות הוא חזר להתחרות במרוץ ה"טוריסט טרופי" של האי מאן על גבי דוקאטי 900SS והצליח לנצח למרות גילו המבוגר. על כך, גמלה לו דוקאטי בגירסת 900MH מיוחדת, על שם ראשי התיבות של שמו.

ב-1981 נהרג היילווד בתאונת דרכים בעת שנסע עם בנו וביתו במכוניתו בדרכם למסעדה. רכבו נפגע על ידי משאית שביצעה פנייה לא חוקית. בתו בת התשע נהרגה במקום. היילווד מת בבית החולים לאחר יומיים.

משפחת המלוכה הבריטית העניקה להיילווד תוארי חבר במסדר האימפריה הבריטית על השגיו בעולם המרוצים ומדליית ג'ורג' על הצלת מתחרה ממכונית בוערת במהלך מרוץ מכוניות בו השתתף. בשנת 2000 העניק ארגון ה-FIM להיילווד את התואר "אגדת מרוצים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]