מלחמת ארגנטינה-ברזיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת ארגנטינה-ברזיל
תאריך התחלה: 1825
תאריך סיום: 1828
משך הסכסוך: 3 שנים
מקום: דרום ברזיל ואורוגוואי
תוצאה: יצירתה של הרפובליקה העצמאית של אורוגוואי
הצדדים הלוחמים

הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (כיום ארגנטינה ואורוגוואי)

מפקדים

מלחמת ארגנטינה-ברזילפורטוגזית: Guerra da Cisplatina, בספרדית: Guerra del Brasil) הייתה סכסוך מזוין שאירע במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 בין הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה-פלטה, אשר השתחררו באותו זמן מריבונותה של ספרד, וברזיל. הסכסוך היה על השליטה בשטח שהיום שייך למדינת אורוגוואי. "הפרובינציות המאוחדות" היו הארגון הפוליטי של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה לשעבר, אשר מאוחר יותר שינו את שמם לרפובליקה של ארגנטינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחם המקורי של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה-פלטה כלל את רוב שטחה של מלוכת המשנה של ריו דה לה פלטה, יחידה מנהלית במסגרת האימפריה הספרדית, שבתחומה נכללו השטחים המצויים כיום בארגנטינה, בוליביה, פארגוואי ואורוגוואי). השטח ממזרח לשפך הנהר של ריו דה לה-פלטה ונהר אורוגוואי נקרא אז "בנדה אוריינטל" (בספרדית: גדה מזרחית). האזור נקרא "ציספאטינה" בפי הברזילאים (כלומר: מעבר לנהר הפלאטה), והוא היה שנוי במחלוקת בין ספרד ופורטוגל עוד מאז חוזה מדריד.

מהפכת מאי של 1810, העלתה לשלטון את הממשלה המקומית של בואנוס איירס. הגדה המזרחית, כתוצאה מכך, מרדה כנגד השלטון הספרדי ב1811, שבראשו עמד חוסה גרוואסיו ארטיגס. עשר שנים לאחר תבוסתו של ארטיגס בקרב טקווארמבו ובתמיכתם של משפחות האריסטוקרטיה של אורוגוואי, הכוחות הברזילאיים של ז'ואאו השישי מלך פורטוגל כבשו וסיפחו שטח זה תחת השם "מחוז ציספלטינה". השליטה בשטח סיפקה מיקום אסטרטגי ביחס לריו דה לה-פלטה ויציאה לים הפתוח - השער הראשי ליצוא הארגנטינאי.

בשל היותם של שני הצדדים תלויים מבחינה כלכלית באימפרייה הבריטית, לממלכה המאוחדת, אשר יוצגה על ידי המתווך ג'ורג' קאנינג, היה תפקיד חשוב במלחמה ובתוצאותיה.

שבועת 33 האוריינטלים לרפובליקה האורוגוואית

העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכוונה לסיים את השליטה הברזילאית בגדה המזרחית המריצה הקונפדרציה הארגנטינאית את האורוגוואים, שהונהגו על ידי חואן אנטוניו לאבאז'חה, להתקומם כנגד השליטה הברזילאית. הארגנטינאים סיפקו להם תמיכה פוליטית וחומרית.

אחרי שנים של התנגדות מצד בדלנים אורוגוואים כמו פרוקטוסו ריברה ולאבאז'חה, אספת נבחרים מהגדה המזרחית נועדה ב1825 בלה פלורידה ודרשה את עצמאותה מברזיל. תגובתה של הממשלה הברזילאית הייתה הכרזת מלחמה על ארגנטינה.

הקיסר הברזילאי, פדרו הראשון, הגיב בכך שחסם את ריו דה לה-פלטה ואת נמליה. הבסיס הראשי של הצי הארגנטינאי הועבר דרומה. הברזילאים ניסו בשלב מסוים להשתלט גם על קרמן דה פטגונס, במטרה להדק עוד יותר את המחסום על קשרי החוץ הארגנטיניים, אך הכוחות נהדפו על ידי התושבים המקומיים.

צבא ארגנטינאי הקיף את ריו דה לה-פלטה, ומיקם את עצמו ליד דוראסנו, בזמן שהגנרל קרלוס מריה דה אלביר פלש לשטח הברזיאלי. מהלך זה הוביל להתנגשות בין כוחות האימפריה הברזילאית לארגנטינאים בקרב על איטוזאינגו.

פדרו הראשון התחיל את המתקפה היבשתית בשנת 1826, כאשר ריכז את כוחותיו בדרום המדינה. מרבית הכוח היה מורכב ממתנדבים וכמה יחידות של שכירי חרב אירופאים. התגלע קושי בגיוס כוח שיעצור את הארגנטינאים בגלל המרידות הרבות והקבועות שהתרחשו ברחבי ברזיל (גם בריו דה ז'ניירו, שהייתה אז עיר הבירה), שרק זמן קצר קודם לכן קיבלה את עצמאותה.

המחסור בכוח אדם האט את יכולת התגובה נגד הכוחות האורוגוואים, שנתמכו כעת בידי הארגנטינאים. המלחמה נערכה כסדרת עימותים קטנים ומרובים, כאשר הקרב המשמעותי יחידי בו הובסה ברזיל היה הקרב על איטוזאינגו.

ההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכתוצאה מהעימות המתמשך נסוגו הברזילאית משליטתם באזור, גם ארגנטינה לא הצליחה לבסס בו את מרותה. בהינתן מחירה הרב של המלחמה עבור שני הצדדים, ואי הנוחות של בריטניה, אשר קיימה עסקים עם הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה-פלטה, נפתחו השיחות למען הסכם שלום. עם צרפת ובריטניה כמתווכות, ותחת הלחץ הבריטי, חתמו שני הצדדים על חוזה מונטבידאו בריו דה ז'ניירו, שמכיר בעצמאותה של אורוגוואי.

בברזיל, האובדן של מחוז ציספלטינה תרם את חלקו לאי שביעות הרצון מממשלתו של דון פדרו הראשון, שהובילה, בסופו של דבר, להתפטרותו של הקיסר בשנת 1831.

חוץ מהאורוגוואים שקיבלו את עצמאותם במלחמה זו, המנצחת העיקרית של המלחמה היא כנראה האימפריה הבריטית, אשר השיגה אזור של מסחר חופשי אשר נשלט בידי בריטניה באזור האסטרטגי של ריו דה לה-פלטה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]